143

– בגילוי התענוג שגורמת עבודת בני ישראל – אלא ב"ריוח" שקשור לעצם מציאותו של העולם, בדומה להלכה שלעיל, ששותפים באפרוחים שיצאו מהביצים עצמן, כדברי חז"ל⁴⁷ "כל המתפלל... ויכולו... כאילו נעשה שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית". שאמירת "ויכולו" היא "להעיד" ולגלות⁴⁸ את ההכרה בבורא עולם, שזוהי התכלית של כל עבודת בני ישראל בעולם שנברא בששת ימי בראשית – ועל ידי גילוי אלקות בעולם, והפיכת העולם עצמו ל"דירה לו יתברך", נעשים "שותף להקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית".

ולפי זה יש לומר, שה"חובה" לשלם לישראל שכר מצוות בעולם הזה – להסיר את ההפרעות ולהעניק טובות המחזקות את ידינו בקיום התורה – מבוססת על הלכה זו ש"הנותן ביצים לבעל התרנגולים... ויהיה הריוח ביניהם", שההלכה היא⁴³, שבנוסף לחלק מן הריוח, אשר ה"נותן" מחלק ל"בעל התרנגולים" לאחר ש"יגדל אותן", הוא חייב "להעלות שכר עמלו ומזונו .. בכל יום".

וכן הוא בעניננו, שבנוסף לחובה לגבי חלוקת הריוח לעתיד לבוא, לאחר שישראל ישלימו את מלאכתם בעשיית העולם לדירה לו יתברך, הרי גם בזמן הזה – במשך תקופת העבודה – קיימת החובה להעניק לישראל שכר מ"עמלם ומזונם", כדי שיוכלו לפעול כראוי – "נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה".

ז. השכר הגשמי צריך להינתן מראש

ענין זה קשור במיוחד לתקופה שבה אנו נמצאים – חודש אלול, חודש ההכנה ליום הדין, שהדין בראש השנה הוא על ענינים גשמיים⁴⁹:

לפי כל האמור לעיל מובן, שמלבד זאת שבהיותנו עבדיו של הקדוש־ברוך־הוא, צריך הקדוש־ברוך־הוא לספק את כל צרכינו במזון, בלבוש ובבית, עד לאופן של "להשוותן לו", כביכול,

ומלבד זאת שגם מפני היחס של "בעל הבית" ל"פועל", הרי כאשר יהודי עסוק בעבודתו בשדהו ובכרמו של הקדוש־ברוך־הוא, הוא צריך לתת לו את האפשרות של "ואכלת... כנפשך שבעך..." מכרמו של הקדוש־ברוך־הוא, העולם הזה [וזאת אפילו מצד הגוף והנפש הבהמית, ה"בהמה" שבאדם, כי מקרא מלא דבר הכתוב "לא תחסום שור בדישו"].

הרי בנוסף לכל זאת, חלה, כביכול, על הקדוש־ברוך־הוא חובה לספק