שיחה ג
255שיחה ג
משיחות ש"פ שלח, כח סיון, מבה"ח תמוז ה'תשמ"ו
א בקשר עם בחירת ומינוי הרבנים שליט"א, שסיימוהו -- בהשגחה פרטית, אתמול ביום ועש"ק, ערב שבת האחרון דחודש השלישיי, זך סיון -- יש להעיר ע'ד השייכות המיוחדת ד(מינוי) רבנים לחודש זה:
הנקודה התיכונה של ,ירחא תליתאי" היא -- מתן תורה, ,אוריאן תליתאי":, נתינת התורה למטה דוקא (,לא בשמים היא"), שענין זה מודגש בעיקר [לא
בלימוד התורה באופן של ,דרוש וקבל שכר"י, ,יגדיל תורה ויאדיר"?, כי אם] ב,לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא" -- ,יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל"י, ענינם של רבנים ומורי הוראה בישראל*.
ונוסף לזה: השייכות דרבנים מורי הוראה לירחא תליתאי ואוריאן תליתאי היא גם מצד מספרם -- ,אין ב"ד פחות משלשה"*.
ויתירה מזו: הטעם על זה שאין ב"ד פחות משלשה הוא בכדי שאם תה" מחלוקת?' ביניהם יכריעו כדעת הרוךב? - דענין ושלימות ההכרעה הוא שגם הדעות החולקות מסכימים סו"ס לדעת המכריע (שלכן אין הב"ד חסר, כי הפסק הוא של כל הב"ד)'' -- והרי ענין
4 סוטה מד,
א. סנהדרין נא, ב. עא, א.
65 ישעי' מב, כא. חולין סו, ב. נדה נא, ב.
66 יומא כו, א.
7 ברכה לג, י. יומא שם.
8 ראה לקמן סעיף ג', שענינם ותפקידם של רבנים הוא לא רק להורות ולפסוק אלא גם להשתדל שהפס"ד שלהם (שהוא פס"ד דתורה) יקויים בפועל. ויש לומר, דשני ענינים אלו הם דוגמת שני הענינים דחודש השלישי וחודש הרביעי (ראה לעיל הערה 1): להורות -- הפעולה דעשיית שלום בעולם מצד התורה, ,שלישי": וקיום הפס"ד בפועל, וע"י הבעלי דינים וכיו"ב -- השלום בעולם כמו שנפעל בהעולם, ומצד העולם.
וו) ראה ד"ה ביום השני תרכ" ד"ה אם בחוקותי תרס"ז (בהמשך תרס"ו). וראה בארוכה לקו"ש חכ"א ע' 112 הערה 33. וש"נ.
256206 לקוטי ,תליתאי" דתורה?י הוא גםיי התכללות דדעת תחתון (שלמטה יש כו') עַם דעת עליון (שלמעלה מעולמות), ובאופן שגם העולם גופא (כמו שהוא במציאותו) ,יסכים" להביטול דדעת עליון''.
שזוהי התכלית דנתינת התורה ,לעשות שלום בעולם"*י -- ועד (וכולל) ,שלום ביני ובין עולמי"*!, שגם העולם עצמו ,יסכים" ויורגש בו" האלקות שלמעלה מהעולם.
ב. ויש להוסיף שגם ענין זה שייך >
לרבנים מורי הוראה. כי (א) כשרב בישראל פוסק פסק דין -- שכל רב בדורו, כשנתמנה להיות ,פרנס על
הצצבור" הוא ,כאביר שבאבירים""ו
כשמואל בדורו וכו' ועד כמשה בדורו9 -- פועל זה על העולם, ועד -- בעולם, שהמציאות בעולם נעשה כפס"ד התורה?*.
(ב) תפקידם של רבנים ומורי הוראה הוא להורות לעם את המעשה אשר יעשון, כולל גם ההנהגה דלפנים משורת הדין, שבימינו אלו נעשה גם זה (ההנהגה של לפנים משורת הדין) מדיני התורה. שלכן הובאו בשו"ע ובנו"כ בו"כ
ענינים דמס' אבות וכיו"ב, מיליג
דחסידותא?:.
ועִ'יי שהרבנים מארי דאתרא מאירים את המקום (העיר, השכונה) באור התורה (ובפרט -- באופן שמלכתחילה לא יהיו סכסוכים וכו') -- הרי עי"ז נעשה שלום בעולם -- שלום (כפשוטו) בין איש לרעהו וכו', כוללי גם הפירוש הפנימי שבזה -- שלום ביני ובין עולמי, כנ"ל.
ג ויש לומר, דהכח של רבנים מורי הוראה לעשות שלום בעולם הוא ע'י ה,שלום", החיבור וההתכללות בשני
תנועות הפכים שבהם עצמם!. .>
בכדי לזכות לכוון להלכה לאמיתתה - צריך הרב להיות בבחינת ביטול בתכלית=, וביחד עַם זה -- צריך הרב להיות בתכלית התוקף, שהפס"ד שלו (שהוא פס"ד דתורה) יקויים בפועל>.
וכפירוש הידוע* ב,משה קיבל תורה מסיני"י? -- שמשה (ועד"ז צריך להיות בכל תלמיד חכם, שנקרא בשם משה5) קיבל תורה (והוראה) מ(הר) סיני, למד הנהגת עצמו מסיני, ד,מכיך מכל 257טוריא"? -- שכולל ב' תנועות הפכיות*: ,,מכיך מכל", תכלית הביטול. ענוה וביטול בתכלית, שלילת הישות וההתנשאות (כולל גם ההתנשאות שמצד מעלות רוחניות'י); וביחד עם זה (ואדרבה, מצד הביטול האמיתי?י) - הר (סיני), תוקף והגבהה.
9) ראה מדרש תהלים (באבער) סח, יז ת"י שופטים ה, ה. לקו"ת במדבר ד, ג. טו, סע"ב ואילך.
0) ראה עד"ז לקו"ת שם טו,
ג. וראה הערה 32.
ו3) דאל"כ מאי קמ"ל?! -- ומפורש במדרש תהלים שם, שהגבהות דהר תבור והר הכרמל היתה מצד מעלות רוחניות (ועד ש,הטרחתם לפני בשביל כבודי") ואעפ"כ ,כבר נפסלתם לפני בגבהות שיש בכם".
2) ראה עד"ז לקו"ת שם: דשמחה והגבהה זו נמשך מן הענוה והשפלות דוקא . . כל מה שיעמיק בענין פחיתות עצמו . . אזי יהי' שמחת נפשו בעסק התורה כפולה ומכופלת.
ויש לומר, שההתכללות דב' התנועות (ביטול והגבהה) ברב שנתמגה להיות פרנס על הצבור, היא באופן נעלה יותר, דלא רק שההגבהה נמשכת מהענוה, אלא שההגבהה גופא היא ענין של ביטול.
דבביטול -- ב' מדריגות כלליות: כאשר הביטול הוא באופן שיש לו איזו ,מציאות" לעצמו (אלא שמ"מ הוא בטל) -- אזי צריך ליזהר, שההגבהה שלו תהי' הגבהה דקדושה ושלא יתערב בזה ענין של ישות וכו'*: משא"כ כשהביטול שלו הוא ביטול דעבד ,שאינו מציאות לעצמו כלל, ומציאותו היא מציאות האדון"יי -- אזי, ההגבהה גופא היא ,חד" עם הביטול, מכיון שההגבהה שלו היא ההגבהה של האדון, עבד מלך מלך (ספרי ופרש"י דברים א, ז, ובכ"מ).
ויש לומר, שבאופן זה צ"ל התוקף כשנתמנה להיות פרנס על הצבור -- דלא רק שלא יתערב בזה
*) ראה שו"ע אדה"ז מהדו"ק ס"א ס"ג ,.שלא יקנה קנין בנפשו להיות עז פנים כוי". וראה לקו"ת שם' .שהביטול צ"ל יותר הרבה".
**) המשך תרס"ו שם ס"ע תלח ואילך - בהמשך לענין הביטול שצריך להיות בכדי לכו להלכה לאמיתתה.
ש"פ שלח, ש"מ תמוז תשמ"ו
וע"י ה,שלום" (חיבור והתכללות דשני תנועות הפכיות) שבהרב עצמו, יש לו הכח לעשות שלום (גם) בעולם, בכל הפירושים שבזה.
ענין של ישות וכו', אלא יתירה מזו, ש(אדרבה): להיותו עבד להציבור+***, שכל מציאותו של העבד היא מציאות האדון -- הרי התוקף שלו הוא תוקף הציבור.
ועאכו"כ ברב מורה הוראה*י*י, שנוסף על העבדות שלו להציבור -- הרי הוא עבד להתורה (השו"ע וכו'), שעי"ז דוקא הוא זוכה לכווז להלכה לאמיתתה, ובמילא -- התוקף שלו הוא התוקף דתורה.
3) אמיתית ענין ה,שלום בעולם" היא (ראה ד"ה פדה בשלום בשע"ת לאדהאמ"צ פי"א ואילך. וראה ד"ה זה דשנת תרע"ה בהמשך תער"ב פשעיד) - דלא רק שהגילוי דאלקות יפעול ביטול ,הישות" דהעולם, כי אם שיתגלה עי"ז שהמציאות דעולם גופא -- היא אלקות.
ולהעיר מהמבואר בהמשך תרס"ו ע' תלח בעניו דהלכות הן בחי' אמת לאמיתו, דענין בחי' אמת
***) ראה הוריות י. רע"ב: עבדות אני נותן לכם . . עבד לעם הזה.
****) להעיר מענין הסמיכה של רב, שהיא בדוגמת הסמיכה איש מפי איש עד משה רבנו מסיני -- דענין הסמיכה קשור עם אות יחד, כמבואר בתו"א (קיז, ד ואילך) בענין כל רב מבבל וכל רבי מא"י (נסמן בסה"מ תש"ח ע' 121), ושיו"ד ונקודה בעלמא) הו"ע הביטול כר.
ולהעיר גם מזה שרב נקרא בשם מ"צ (מורה צדק) - ועד שבליובאוויטש הי" נקרא חגה"ש ע"ד הצחות בשם .חג המצות". מפני שאז היו באים המ"צ, הרבנים -- דהטעם על שם זהי (דשמו של כל דבר מורה על עיקר ענינו) הוא לפי שמצה הו"ע הביטול, וזהו (ביטול) עיקר ענינו של רב. ועד שגם התוקף שלו הוא פרט בהביטול.
) דגם צחות דבן תורה - תורה, דלא גרע מאכילתו וכו' שצריך שיהיי חכמתו ניכרת בהם (רמב"ם הל' דעות רפ"ה). ולהעיר ממרז"ל (סוכה בא, ב. וש"נ): שאפילו שיחת תלמידי חכמים צריבה לימוד.
25826 לקוטי
ד. ענין מיוחד בכל הנ"ל בנוגע לרבני שכונה זו: שכונה זו היא השכונה שבה חי ופעל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר השנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין -- עשר שנים, תקופה שלימה*. ובזה גופא -- עשר שנים האחרונות, סיום וחותם עבודתו בעלמא דין -- וע"י שזרעו בחיים אף הוא בחיים55.
ומכיון ש,הנשיא הוא הכל"*, הרי כל פעולה (כולל ובפרט הענין דעשיית שלום, ככל הפירושים שבזה) בשכונה זו (השכונה של נשיא דורנו, הדור דעקבתא דמשיחא': שבו מסתיים הגלות
== ומתחילה. הגאולה)---. משפעת--ופגעלת--
גם על כל העולם כולו.
ה. בכדי להוסיף בכל זה -- כדאי ונכון לערוך התוועדות בקשר למינוי הרבנים, שבה ישתתפו כולם -- הרבנים, הנציגים ובראשם הועד לבחירת ומינוי הרבנים, וגם כל הקהל -- השתתפות ,כאיש אחד בלב אחד"*, לחיזוק כל האמור לעיל. 7
-- לערוך-את- ההתוועדות.-בהקדם,-
והרי גדולה לגימה שמקרבת אפילו את הרחוקים"י. ועאכו"כ ישראל שבעצם הם קרובים זה לזה, ועד אשר ,כולן מתאימות ואב אחד לכולנה"", אלא שלפעמים יש צורך לעורר ולגלות את זה -- הרי בודאי שבכחה של לגימה (ועאכו"כ כשהלגימה היא מתוך התוועדות חסידית'י) לעורר את הקירוב העצמי שיומשך גם בגילוי.
ומובן בפשטות, שהגם שרב אחד (משלשת הרבנים שנתמנו להיות פרנטי הצבור) אינו נמצא כאן (בגופו) -- הרי קרוב הוא, ואין מקום לדחות את ההתוועדות עד שיבוא לכאן, וצריכים
ובפרט שהזמן ד,ירחא תליתאי" הוא מסוגל להנ"ל -- הן מצד ענין הרבנות שקשור במיוחד לירחא תליתאי (כנ"ל בארוכה), וגם לפי שחודש זה מסוגל הוא במיוחד לעורר הענין ד,כאיש אחד בלב אחד".
ולֶכן יסדרו את ההתוועדות בירחא תְלִיתאי. ולאחרי שגם רב השלישי יבוא לכאן - ימשיכו את ההתוועדות (לא התוועדוָת שניי, כי אם, המשך ההתוועדות שהותחלה. ָיִרתא תליתאי).
ו בכדי להוסיף עוד יותר בכל זה -- מהנכון לקשר ההתוועדות שתיערך בקשר למינוי הַרְבְנוַת עם התוועדות זו. (ע"י נתינת ,משקה??י מהתוועדות זו להתוועדות הנ"ל), התוועדות דשבת 259מברכים חודש תמוז, חודש הגאולה דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שבו נגאלו גם כל אשר בשם ישראל יכונה.
שעי'ז יתוסף עוד יותר בהצלחת ההתוועדות שתיערך בקשר למינוי הרבנים בהשכונה של נשיא הדור,
הצלחה בכל הענינים, ובפרט בהעניז ד,,לעשות שלום בעולם", ומשכונה זו -
יושפע זה (כנ"ל ס"ד) גם בכל העולם כולו.
זה ויהי רצוז שכל זה יקרב וימהר עוד יותר קיום היעוד* ,ואשיבה שופטיך כבראשונה", ועד" לסנהדרין שבלשכת הגזית (ה,לב" של כל העולם>), בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.
->--=₪> לוה
הערות
עמוד 255
- 1. שהוא גם שבת מברכים חודש הרביעי.
- 2. וע"פ מארז"ל (שבת קד, א) ,גימ"ל דל"ת גמול דלים" -- שג' מורה על המשפיע וד' על המקבל (ראה בארוכה ביאוה"ז בלק קז, ד. ובכ"מ) -- מובן, שנקודה התיכונית דחודש השלישי היא -- נתינת התורה למטה (בכדי) לעשות שלום בעולם (כדלקמן בפנים), ונקודה התיכונית דחודש הרביעי (החודש הראשוז שלאחרי מ"ת*) היא -- ה,שלום בעולם" כמו שנעשה ונפעל בהעולם, ומצד העולם (ראה בארוכה בכ"ז שיחת ש"פ חוקת אדר"ח תמוז תשד"מ).
- 3. ועפ"ז יש לומר, דהעילוי של שבת האחרון דחודש השלישי הוא לא רק שהוא הסיום והחותם** דעניז עשיית שלום בעולם מצד למעלה, אלא שממנו מתברך (וכלול בו בהעלם) גם ה,שלום בעולם" שנפעל בהעולם ומצד העולם. וראה לקמן הערה 8.
- 2. שבת פח, א.
- 3. ב"מ נט, ב. ולהעיר גם ממארז"ל ,תורה היכן היא" (שבת פט, א) -- דע"י נתינת התורה למטה בארץ ,ניטלה" -- הכח לפס"ד שבה -- מן השמים.
- 6. *) בדוגמת המעלה דיום השני דחגה"ש, להיותו יום הראשוון שלאחרי מ"ת (ס' השיחות תש"ד ע' 5), ששהמטלה שבזה היא -- שאז הותחלה העבודה שמצד המטה ולקו"ש ח"ד ע' 1028
- 7. **) דמ"ת ושבת שייכים זל"ז (דלכו"ע. בשבת ויחנה תורה (שבת פו. ב. וראה תו"א יתרו ע. ג. ויקהל פח. א ואילך)). ולכן. ענין מיוחד בהשבתות שבירחא תליתאי, שסיומו וחותמו הוא בשבת האחרון דירחא תליתאי.
- 9. רמב"ם הל' סנהדרין פ"א ה"ד.
- 0. שהרי אין דיעותיהן שוות (ראה ברכות נח, רע"א, סנהדרין לח, א. ועוד).
עמוד 256
- 2. ראה ד"ה ביום השני וד"ה אם בחוקותי הנ"ל, שהשייכות דמורי הוראה לשבט לוי ושבט יששכר (יומא שם) היא -- לפי שלוי (ועד"ז יששכר) הוא קו האמצעי, ,תליתאי".
- 3. ענין הג' -- נוסף על ד"ת וד"ע.
- 4. ראה המשך תרס"ו שם.
- 5. רמב"ם הל' חנוכה בסופן. וראה לקו"ש ח"ח ע' 349 ואילך. וש"נ. וראה לעיל ץ' 242 ואילך.
- 6. שהש"ר רפ"ז.
- 7. שזהו ה(שלום--) שלימות שלו.
- 8. ראה מנחות נג, סע"א: יבוא אדיר כו'.
- 9. ר"ה כה, רעיב.
- 0. ראה ירושלמי כתובות פ"א ה"ב. וש"נ. שו"ע אדה"ן יו"ד סקפ"ט סקכ"ג.
- 10. ש"פ שלח, ש"מ תמוז תשמ"ו
- 1. ראה ב"ק ל, א.
- 2. ראה לקו"ש תכ"א ע' 330. וש"נ.
- 3. להעיר מתדבא"ר פי'א. וראה לקו"ש חט"ז עי 8. חי"ז ע' 213. וש"נ.
- 4. ראה עירובין יג, ב: מפני מה זכו ב"ה להיות
- 15. הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו כו'. וראת,
- 16. סה"מ תרכ"ז והמשך תרס"ו שם.
- 5. להעיר גם משו"ע חו"מ הל' דיינים ס"ח ס"ד ,אסור לדיין כו' אלא בענוה כו' (ועד שאסור לנהוג בהצבור קלות ראש אפילו כשהם עמי הארץ), ו(ביחד עם זה) יהי' אימתו עליהם כו'".
- 6. ראה ביאורים בפרקי אבות (קה"ת תשנ"ו ואילך) ע' 27 ואילך. ושינ.
- 1. ריש מס' אבות.
- 8. ראה שבת קא, ב. וש"נ. תו"א יתרו סח, ג.
עמוד 258
- 1. לאמיתו הוא הביטול דאין עוד (שלמעלה מבחי' אמת סתם, הביטול דכולא קמי' כלא חשיב, שמצד בח" דעת עליון), דענין הביטול דאין עוד הוא ,דמציאות העולם (גופא, היא) בחיי הא"ס"].
- 2. ועפיז יומתק זה שגם ה,שלום" בהדיין שדן דין אמת לאמיתו צריך להיות באופן שההגבהה שלן גופא היא ביטול, כבהערה הקודמת, ועי"ז נעשה גם השלום בעולם באופן זה.
- 4. ראה אבות ספ"ה. לקו"ש ח"ב ריש ע' 593 ונהערה 13 שם.
- 5. תענית ה, ב.
- 6. פרש"י חוקת כא, כא.
- 7. ולכן יש לומר, שהפעולה בשכונה של נשיא דורנו, פועלת ומשפעת (לא רק בכל אנשי דור זה, אפילו באלו שנמצאים בריחוק מקום וכו', אלא) גם בכל הדורות הקודמים.
- 8. פרש"י יתרו יט, ב. וראה מכילתא שם.
- 8. ש"פ שלח, ש"מ תמוז תשמ"ו
- 9. שיחות
- 9. ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
- 0. תניא פרק לב.
- 1. להעיר מתורת אדה"ז הידועה בענין גודל העילוי דהתוועדות (קובץ מכ' תהלים ע' 199. ועוד).
- 2. להעיר מפי' אדה*ז ב,כולה משקה" (המשך וככה תרל"ז רפמ"ו. וראה סה"ש תש"ד ע' 129).
עמוד 259
- 3. מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל הגאולה לחגיגת י'בזי"ג תמוז בפעם הראשונה (טה"מ תרפ"ח ע' קמו. ובכ"מ). וראה לקו"ש ח"ח ס"ע 329 ואילך. וש"נ.
- 2. ש"פ שלח, ש"מ תמוז תשמ"ו
- 4. ישעי' א, כו.
- 5. לאחרי ששבה לטבריא (רמב"ם הל' סנהדרין פי"ד הי"ב).
- 6. זהר פרשתנו קסא, ב.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין בה שלשה דיינים שאין בית דין פחות משלשה כדי שיהא בהן רוב ומיעוט אם היתה ביניהן מחלוקת בדין מן הדינין.
תלמוד ירושלמי כתובות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: בְּתוּלָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מְנָה. בְּתוּלָה אַלְמָנָה גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה מִן הָאֵירוּסִין כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת וְהַשְּׁבוּיָה וְהַשִּׁפְחָה שֶׁנִּפְדּוּ שֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ וְשֶׁנִּתְגַּיְירוּ פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים.
הלכה: בְּתוּלָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מְנָה. כול׳. חוּנָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל. בְּשֶׁקֶל הַקּוֹדֶשׁ. רִבִּי בָּא בַּר בִּינָא אָמַר. מַטְבֵּעַ יוֹצֵא. מַתְנִיתָא מְסַיְיעָה לְרִבִּי בָּא בַּר בִּינָא. וְחָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן בִּמְנָה צוֹרִי שְׁלֹשִׁים שֶׁל עֶבֶד חֲמִשִׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה מֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֶׁם רַע כּוּלָּן בְּשֶׁקֶל הַקּוֹדֶשׁ בְּמְנָה צוֹרִי. וְלֹא תַנָּא כְּתוּבַּת אִשָּׁה עִמָּהֶן. אָמַר רִבִּי אָבִין. כְּלוּם לָמְדוּ מִכְּתוּבַּת אִשָּׁה לֹא מֵאוֹנֵס וּמִמְּפַתֶּה. מִכֵּיוָן דְּתַנִּינָן. הָאוֹנֵס וְהַמְפַתֶּה. כְּמָאן דְּתַנָּא. כְּתוּבַּת אִשָּׁה עִמָּהֶן.
עַד כְּדוֹן בְּתוּלָה. אַלְמָנָה מַאי. אָמַר רַב חִינְנָא. דַּיָיהּ לָאַלְמָנָה שֶׁתִּיטּוֹל מַחֲצִית בְּתוּלָה.
אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר אָדָא. אֲפִילוּ נִיתְנֵי. כְּתוּבַּת אִשָּׁה עִמָּהֶן. לֵית כָּל אִילֵּין רַבָּנִין פְלִיגִין. רִבִּי חֲנַנְיָה וְרִבִּי יוֹנָתָן תְּרֵיהוֹן אָמְרִין. מַטְבֵּעַ יוֹצֵא. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר. מַטְבֵּעַ יוֹצֵא. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי אִימִּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא. מַטְבֵּעַ יוֹצֵא. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. סְלָעִים סֶבֵירְיָנִיּוֹת מְהָגֵינוֹת יְרוּשַׁלְמִיּוֹת. אִילֵּין אָמְרִין אָכֵן וְאִילֵּין אָמְרִין אָכֵן. אֶלָּא אַף הוּא חָזַר וְסָבַר דִּכְוָותְהוֹן. וְלֵית כָּל מִילַּיָיא אָכֵן אִילֵּין אָמְרִין אָכֵן וְאִילֵּין אָמְרִין אָכֵן. הָא אַף הוּא חָזַר וְאָמַר דִּכְוָותְהוֹן.
אָתָא עוֹבְדָא קוֹמֵי דְרִבִּי חֲנִינָא. בְּאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה כְּתוּבָּתָהּ פְּחוּתָה מִמָּאתַיִם זוּז. וְאָמַר. תִּיטּוֹל מַה שֶׁכָּתַב לָהּ. אָמַר לְרִבִּי מָנָא. שֵׁב וַחֲתוֹם. אָמַר לֵיהּ. אַשְׁוֵי שִׁיטָּתָךְ וּבָהּ חֲתוֹם. לֹא רִבִּי חִיָיה דְאָמַר בְּשֵׁם שְׁמוּאֵל. בְּשֶׁקֶל הַקּוֹדֶשׁ. רִבִי אֶבוֹדֶמָא דְצִיפּוֹרִי בְשֵׁם רִבִּי חוּנָה. מִשֵּׁם וִיתּוּר. מֵעַתָּה אִשָּׁה שֶׁהֶיְתָה כְּתוּבָּתָהּ פְּחוּתָה מִמָּאתַיִם תַּטְמִין כְּתוּבָּתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּיטּוֹל בְּשֶׁקֶל הָקּוֹדֶשׁ. אָמְרֵי בְשֵׁם רִבִּי חוּנָה. בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁכּוֹתְבִין כְּתוּבָּה מַה דוּ מַפְקָא הִיא גוֹבָה. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. וְתַנֵּי כֵן. חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּיקַּחַת אֵין לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת וְלֹא כְּתוּבָּה. וְאִם מֵתָה הוּא יוֹרְשָׁהּ. שֶׁהִיא רָצְתָה לָזוּק לוֹ נְכָסֶיהָ. וְהוּא לֹא רוֹצֶה לָזוּק לָהּ בִּנְכָסָיו. פִּיקֵּחַ שֶׁנָּשָׂא חֵרֶשֶׁת יֵשׁ לָהּ עָלָיו מְזוֹנוֹת וּכְתוּבָּה. וְאִם מֵתָה אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. שֶׁהוּא רוֹצֶה לָזוּק לָהּ נְכָסָיו וְהִיא לֹא רָצְתָה לָזוּק לוֹ נְכָסֶיהָ. וְחֵרֶשֶׁת יֵשׁ לָהּ קִנְיָין וְיֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. תִיפְתָּר כְּשֶׁכָּנְסָהּ פִּיקַּחַת כָּנְסָהּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. שֶׁכְּנָסָהּ פִּיקַּחַת וְנִתְחָרְשָׁה. מִכָּל מָקוֹם לֹא פִּיקַּחַת כְּנָסָהּ. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי לָעְזָר. תִיפְתָּר שֶׁהָיְתָה חֲרֶשֶׁת וְנִתְפַּקְּחָה. כְּנָסָהּ פִּיקַּחַת וְנִתֲחָרְשָׁה. שֶׁלֹּא תֹאמַר. הוֹאִיל וְהָיְתָה חֵרֶשֶׁת תְּחִילָּה יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. לְפוּם כֵּן צָרִיךְ לְמֵימַר אֵין לָהּ. רִבִּי יוֹסֵי לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא אִילּוּ מִי שֶׁבָּא עַל הַחֲרֶשֶׁת שֶׁמָּא אֵין לָהּ קְנָס. וְכָל שֶׁאֵין לָהּ קְנָס אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אָמַר רִבִּי יוּדָן. וְכִי בִקְנָס הַדָּבָר תָּלוּי. הֲרֵי בוֹגֶרֶת אֵין לָהּ קְנָס וּכְתוּבָּתָהּ מָאתַיִים. הֲרֵי בְתוּלָה מִן הַנִּשּׂוּאִין יֵשׁ לָהּ קְנָס וּכְתוּבָּתָהּ מְנָה.
חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה שֶׁיִּכָּנְסוּ פִּיקַּחַת. אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הַחֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפֶּה אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. רָצָה לְקַיְימָהּ כְּתוּבָּתָהּ מְנָה. רִבִּי לָעְזָר בְשֵׁם רִבִּי חֲנִינָה. וְהוּא שֶׁבָּא עָלֶיהָ מִשֶּׁנִּתְפַּקֵּחַ וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּפֶּה. אֲבָל אִם לֹא בָא עָלֶיהָ מִשֶּׁנּתְפַּקֵּחַ וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּפֶּה אֲפִילוּ כְּתוּבַּת מְנָה אֵין לָהּ.
פְּחוּתוֹת מִבְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי חִיָיה בַּר אַשִּׁי רִבִּי יוֹנָה רַב חִיָיה בַּר אַשִּׁי בְשֵׁם רַב. לְמַה זֶו דוֹמֶה. לְעוֹשֶׂה גוּמָא בַבָּשָׂר וְחוֹזֵר וּמִתְמָלֵא. תַּנֵּי רִבִּי חִיָיה. לְעוֹכֵר אֶת הָעַיִן וְחוֹזֶרֶת וְצוֹלֶלֶת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. פְּחוּתוֹת מִיכָּן כְּנוֹתֵן אֶצְבַּע בָּעַיִן. אָמַר רִבִּי אָבוּן. אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גּוֹמֵר עָלַי. בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְנִמְלָכִין בֵּית דִּין לְעוֹבְרוֹ הַבְּתוּלִין חוֹזְרִין. וְאִם לָאו אֵין הַבְּתוּלִין חוֹזְרִין.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ד:י״ב - הטקסט מספריא
בתחילה כשנבנה בית המקדש היו בית דין הגדול יושבין בלשכת הגזית שהיתה בעזרת ישראל והמקום שהיו יושבין בו חול היה שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכשנתקלקלה השורה גלו ממקום למקום ולעשרה מקומות גלו וסופן לטבריא ומשם לא עמד בית דין גדול עד עתה וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש.

