שיחה ב

200שיחה ב

א. דברי רבי מאיר: "בהורג בדבר המקבל

טומאה..."

בפרשתנו מספרת התורה, שלאחר מלחמת מדין נצטוו "פקודי החיל", ש"כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו..."¹. רש"י מצטט את המלים "כל הורג נפש", ומפרש: "רבי מאיר אומר: בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר. ולמדך הכתוב, שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו. או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר: וכל הנוגע² בחלל. מקיש הורג לנוגע, מה נוגע – על ידי חבורו, אף הורג – על ידי חבורו".

וצריך להבין: המקור של מאמר רבי מאיר הוא ב"ספרי", אך שם אין הוא מובא על הפסוק "כל הורג נפש" שבפרשתנו, אלא על פסוק קודם: "וכל אשר יגע... בחלל חרב", שבפרשת חוקת³ – דברי הספרי "בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר" מתקשרים לפסוק שבפרשת חוקת.

ב

וכן: רש"י מוסיף על לשון הספרי את המלים "ולמדך הכתוב, שהכלי מטמא אדם בחבורי המת, כאילו נוגע במת עצמו"⁴.

לגבי התוספת של רש"י ניתן לומר, שבכך מוסיף רש"י הסבר לדברי רבי מאיר, כפי שמוצאים במספר מקומות, שרש"י מצטט את דברי חז"ל, ומוסיף לאחר מכן ביאור משלו.

אך לגבי השינוי שהוזכר לעיל, אודות איזה "כתוב" מדבר רבי מאיר – אשר רש"י קושר מסקנה זו לפסוק אחר – הכרחי לומר⁵, שלעיני רש"י היתה גירסא אחרת של הספרי⁶, אשר לפיה אומר רבי מאיר את מאמרו בקשר לפסוקנו, שבפרשת מטות⁷.

200אך יש להבין: מדוע בוחר רש"י דוקא גירסא זו, שרבי מאיר אומר את דבריו בקשר לפסוק שבפרשת מטות, ולא את הגירסא הנפוצה⁸, שדברי רבי מאיר קשורים לפסוק שבפרשת חוקת?

ב. לפי הפשט – קשורים דברי רבי מאיר לפסוקנו

הרא"ם מסביר⁹, שמאמרו של רבי מאיר מהווה המשך להלכה הקודמת ב"ספרי", הנלמדת מהמלים "בחלל חרב": "בא הכתוב ולימד על החרב, שטמאה טומאת שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה" – "חרב¹⁰ הרי הוא כחלל", שכאשר נוגעים בחרב, אשר נגעה במת, נטמאים בטומאת שבעה, בדיוק כבנגיעה במת עצמו. ועל כך מוסיף רבי מאיר ומחדש, שמפסוקנו – "כל הורג נפש" – לומדים, ש"לאו דוקא חרב, אלא כל דבר המקבל טומאה", הרי ההלכה היא, ש"הכלי מטמא בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו". ולכן מביא זאת רש"י בפסוקנו ולא בפסוק "בחלל חרב" שלפני כן, כי ההוכחה ש"לאו דוקא חרב אלא כל דבר המקבל טומאה" נלמדת מהמלים "כל הורג נפש" שבפרשתנו.

אך קשה להבין כך בפירוש רש"י¹¹, שלפי פשוטו של מקרא קשורה דרשתו של רבי מאיר (שהובאה בפירוש רש"י) להלכה של "חרב הרי הוא כחלל", ובאה בהמשך לה, כי לפי זה חידושו העיקרי של רבי מאיר הוא בכך ש"לאו דוקא חרב" אלא "כל דבר המקבל טומאה". ואילו מן הניסוח בפירוש רש"י "בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר" מובן, שרבי מאיר אינו מתכוון להרבות את "כל דבר המקבל טומאה" (ולא רק "חרב"), אלא להיפך: בכוונתו למעט, שפסוקנו מדבר רק על "הורג בדבר המקבל טומאה", ולא בהורג סתם, על ידי כל דבר שהוא.

וכן: בפירוש רש"י כאן אין מוזכרת כלל ההלכה שהחרב טמאה טומאת שבעה, "חרב הרי הוא כחלל". יותר מכך: גם על הפסוק "בחלל חרב" עצמו, שבפרשת חוקת, אין רש"י מפרש דבר. מכך מובן, שלפי רש"י, משמעות המלים "בחלל חרב" היא כפשוטו של מקרא¹², שנוגעים בחלל, ולא בחרב (שאז נטמאים מפני "חרב הרי הוא כחלל") – כי שינוי הפשט 201באופן כזה צריך היה רש"י לציין במפורש, כמובן.

כלומר, המלים "בחלל חרב" עוסקות במקרה של נגיעה במת שנהרג (חלל) על ידי חרב, ולאחר מכן מוסיף הפסוק ואומר: או (אפילו) במת (סתם) או (אפילו) בעצם אדם – כאשר המלה אדם כוללת כאן הן חלל חרב והן מת אחר.

ולפי זה, מאמרו של רבי מאיר המובא על ידי רש"י בפרשתנו הוא דין בפני עצמו, וההלכה "בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר" קשורה לפי גירסת רש"י בספרי דוקא ל"כתוב" שלנו – "כל הורג נפש", ואינה קשורה כלל לפסוק "בחלל חרב".

ובכלל, המשמעות של פסוקנו לפי פשוטו של מקרא היא, לכאורה: "כל הורג נפש" נטמא בטומאת מת,

"כל הורג נפש" הן בדבר המקבל טומאה, והן בדבר שאינו מקבל טומאה, הן בחץ (כאשר לא היתה נגיעה במת),

וכל מי ש"נוגע בחלל", גם כאשר הנוגע אינו ההורג.

ולפי כל זה – מנין לומד רש"י בפשוטו של מקרא את מסקנתו, שבמלים "כל הורג נפש" הכוונה היא דוקא "בהורג בדבר המקבל טומאה", וזאת – דוקא אם נעשה הדבר "בחבורי אדם"?

ג. הבסיס לפירוש רש"י אינו הקשת ה"הורג" ל"נוגע"

יש המסבירים, שרש"י מסתמך על דבריו בסוף פירושו "או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל – מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו". וכיון שטומאת ה"הורג" היא דוקא על ידי חבורו, שכאשר נוגע כלי ההרג במת הוא נטמא ומטמא את ההורג – "הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו" – משום כך צריך הכלי להיות דבר שמקבל טומאה, שהרי, אם כלי ההרג אינו נטמא ונשאר טהור, כיצד ייתכן שהוא יטמא את ההורג.

אך קשה ביותר לקבל שכל הבסיס לפירושו של רש"י הוא ההקשה שבין "הורג לנוגע"¹³, כי:

א) מהקשה זו נובע ההכרח שמדובר כאן על טומאה בדברים מחוברים, ולא באופן של "זרק בו חץ", אך אין הכרח להסיק מכך שמדובר דוקא ב"דבר המקבל טומאה". שהרי, אפשר להסביר, כדברי הרמב"ן¹⁴, ש"כל הורג נפש" נטמא מחמת היסט¹⁵ – על ידי 202גרימת הזזת המת ממקומו¹⁶, שההיסט מטמא גם על ידי דבר שאינו מקבל טומאה.

ואדרבה: כיון שנאמר בפסוק "כל הורג נפש", יש לומר, כדלעיל, שכוונת התורה היא לכלול אופנים רבים ככל האפשר של הורג נפש, ולפיכך טוב יותר להסביר, לכאורה, שמדובר כאן על "טומאת היסט" שאפשרית לגבי כל דבר – הן לגבי דבר המקבל טומאה והן לגבי דבר שאינו מקבל טומאה, מאשר לומר שמדובר כאן דוקא על ההורג בדבר המקבל טומאה.

ב) קשה לקבל, שהקשה זו היא בסיס הכרחי בפשוטו של מקרא אף לפרט השני – שמדובר כאן דוקא על טומאה בדברים מחוברים, כאשר ניתן להסביר בפשטות, כדלעיל, שהכוונה היא לשני אופנים שונים של טומאת מת: על ידי "הורג נפש" או על ידי "נוגע בחלל". ובמיוחד, כאמור לעיל, לפי הביטוי בפסוק "כל הורג נפש", שמשמעותו הפשוטה היא – כל מי שהורג נפש, ולאו דוקא מי שנוגע במת על ידי חיבורין בשעת ההריגה.

ג) הניסוח בפשטותו בספרי, ובמיוחד בפירוש רש"י הוא, שדברו בהווה, שמדובר כאן על מציאות שהיתה קיימת, שבמלחמת מדין היתה הריגה גם על ידי "זרק בו חץ". כדרך ניהול המלחמות – בחרבי (ובדומה לה) ובקשתי (ובדומה לה).

לפי האמור לעיל יוצא, שעל אנשי המלחמה זורקי החצים לא חלה ההוראה "ואתם חנו...", למרות שגם הם נכללים ב"ועתה הרגו..."!

ד) כבר הוסבר פעמים רבות, שגם המלים שמצטט רש"י ב"דיבור המתחיל" הן מדוייקות. ובעניננו, מכך שרש"י מצטט מן הפסוק רק את המלים "כל הורג נפש" (ואל המלים "וכל נוגע בחלל" הוא אינו רומז אפילו באמצעות "וגו"", והן מוזכרות רק בסוף הפירוש) מובן, שהבסיס לפירוש רש"י זה, ש"בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב...", איננו במלים "וכל נוגע בחלל", אלא רק במלים "כל הורג נפש".

ודברי רש"י בסיום פירושו "או יכול אפילו זרק בו חץ... מקיש הורג לנוגע..." – הם ענין נוסף¹⁷: אף לאחר 203שידוע ש"בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר" וש"הכלי מטמא אדם .. כאילו נוגע במת עצמו", שההכרח לכך הוא מהמלים "כל הורג נפש" – עדיין קיימת אפשרות לומר ש"אפילו זרק בו חץ והרגו" ייטמא, את זאת שוללים על ידי ההיקש, כדלהלן.

ד. טומאת ההורג – פרט בטומאת מגע

ההסבר לכך הוא:

לפי פשוטו של מקרא, הרי הפסוקים "ואתם חנו... כל הורג..." מהווים אזהרה כאשר הדברים נוגעים למעשה. כלומר, לפני כן, בפרשת חוקת, הורה הקדוש־ברוך־הוא למשה את כל ההלכות בקשר לטומאת מת – "זאת התורה..."¹⁸. ובפרשתנו הן נאמרות בשעת מעשה¹⁹, כאזהרה לאנשי החיל, שעליהם לציית לדינים אלו, של פרשת חוקת, למעשה.

אך לפי זה מתעוררת תמיהה עצומה בפסוקנו: לפי המשמעות הפשוטה של המלים "כל הורג נפש" נראה, שכל הורג נפש נטמא בטומאת מת. כלומר, הטומאה אינה תלויה בנגיעה במת או בהימצאות באהל המת, אלא עצם הפעולה של הריגת נפש מטמאת את ההורג.

אמנם, בלימוד בדרך ההלכה אין מקום לסברה זו, כדברי הרמב"ם²⁰ "הרי הוא אומר כל הורג נפש .. וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג .. נטמא שבעת ימים, אלא..." (כפי שיוסבר להלן בסעיף ח), אך לפי דרך הפשט יש מקום לומר, שמפני שעל ידי הריגת נפש יוצרים טומאה בדרגה של אבי אבות הטומאה, נטמאים מכך.

ונשאלת השאלה: בפרשת חוקת אין מוזכר כלל אופן זה של טומאת מת. ואם זהו סוג חדש של טומאה, מדוע אין הוא נמנה לפני כן בין כל ההלכות של טומאת מת – "זאת התורה..."?

את זאת מבהיר רש"י, ומפרש, שאכן לא מתחדש כאן סוג חדש של טומאה, אלא זהו אחד מסוגי הטומאה שכבר נזכר לפני כן:

"בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו": טומאתו של "כל הורג נפש" – "הורג בדבר המקבל טומאה" – היא פרט מתוך טומאת מגע, שכבר מוזכרת לפני כן. ויותר מכך: כבר הוזכר לפני כן²¹, שאפילו נגיעה "בקבר" מטמאת, ולפי אחד הפירושים של רש"י (על המלים²¹ "על פני השדה") – אפילו נגיעה ב"גולל ודופק" מטמאת. אלא שכאן, בפרשת מטות, התורה מגלה ומפרטת, שכל כלי הנוגע 204במת, הרי זה "כאילו נוגע במת עצמו", כאשר יש "חבורי המת".

ה. החידוש ההלכתי הוא לגבי ההורג

בתוספת שמוסיף רש"י על דברי הספרי – "ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו" הוא מבהיר ענין נוסף:

ללא הוספה זו ניתן היה לחשוב, שה"הורג בדבר המקבל טומאה" נטמא בטומאת מת מפני שהכלי הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה, כמת עצמו, ולפיכך הוא מטמא בטומאת מת את האדם הנוגע בו.

בדומה לכלל שבהלכה, ש"חרב הרי הוא כחלל", שיש לה אותה דרגת טומאה כ"חלל" עצמו²². וכן אנו מוצאים, גם בפשוטו של מקרא, לגבי טומאת זב, שמשכבו ומושבו של הזב "נעשה אב הטומאה (כזב עצמו) לטמא אדם לטמא בגדים"²³.

וכך ניתן היה להבין לגבי "הורג בדבר המקבל טומאה", שה"כלי" נעשה אבי אבות הטומאה.

אך רש"י אינו מקבל זאת, כי לפי זה יוצא, שהחידוש בפסוק "כל הורג נפש" הוא בקשר לכלי הנוגע במת, שהוא מקבל את הדרגה של אבי אבות הטומאה, ואם כך, אין ברור: היכן מופיע חידוש זה במלים "כל הורג נפש"?

אילו היה פרט זה נלמד מן הפסוק "וכל אשר יגע .. בחלל חרב" לא היה זה קושי, כי בפסוק זה מדובר על נגיעה "בחלל חרב", ויש מקום לומר, שבכך רומזת התורה, שאפילו כאשר הנגיעה היא בחרב, אשר נגעה בחלל, נטמאים בטומאת שבעה.

אך כיון שלומדים זאת מן הפסוק "כל הורג נפש", ובפסוק זה אין מוזכר כלל ה"כלי" שהרגו בו, כיצד מתאים לומר שהתורה מחדשת הלכה בקשר לכלי, כאשר "העיקר חסר" בביטוי "כל הורג נפש"?!

משום כך מדייק רש"י בלשונו ואומר "שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו": כאן לא התחדשה הלכה בקשר לכלי – שהכלי נטמא בדרגה של אבי אבות הטומאה, בדומה למשכב הזב אשר "נעשה אב הטומאה" – אלא התחדשה כאן הלכה לגבי האדם ההורג, שהוא "כאילו נוגע 205במת עצמו"²⁴: הנגיעה בכלי בחבורי המת נחשבת כנגיעה במת עצמו²⁵.

ולכן מביעה התורה דין זה במלים "כל הורג נפש" המדגישות את פעולת האדם ואת הקשר שלו למת, כי קשר זה בין ההורג נפש לבין המת, על ידי נגיעתו במת באמצעות הכלי, יוצר את הטומאה, "כאילו נוגע במת עצמו".

ו. טומאת ה"הורג" – דומה ל"כל נוגע"

לפי האמור לעיל מובנים דברי רש"י בהמשך פירושו: "או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל – מקיש...". שהרי, לכאורה, מהו החידוש בדבר (למרות שמוזכרת

הרא"ם²⁶ מסביר, שהסברה לומר ש"אפילו זרק בו חץ והרגו" נטמא, היא משום "שמא אינו מטמא את ההורג מפני נגיעתו אלא מפני הריגתו" – כולל אפילו באופן של "זרק בו חץ".

ברם, לפי האמור לעיל מובן, שמחשבה כזו, שהטומאה נובעת מההריגה, אינה אפשרית מלכתחילה בפשוטו של מקרא, כי לפי זה הרי מתחדש כאן אופן חדש של טומאת מת, כדלעיל בסעיף ד. וכן דחוק לומר, שעל ידי הקשת ההורג לנוגע מתכוון רש"י רק להוכחה נוספת לכך שהטומאה אינה נגרמת מפני ההריגה.

אלא, ההסבר לכך הוא: כיון שהטומאה של "כל הורג נפש" נובעת מכך שנחשב "כאילו נוגע במת עצמו", יוצא מכך, שבטומאת מת אין צורך בנגיעה כפשוטה, שגוף האדם נוגע במת, אלא די בכך שנוגעים במת באמצעות כלי, וגם אז נחשב "כאילו נוגע במת עצמו".

ולכן "אפילו זרק בו חץ והרגו": כיון שאף במקרה של נגיעה בכלי "בחבורי המת" נקבעת הנגיעה במת על ידי עצם הקשר עם המת באמצעות הכלי, ולא על ידי נגיעת גוף האדם במת, יש מקום לומר, שגם לגבי "זרק בו חץ והרגו" חל דין זה²⁷. כי גם 206במקרה זה יש קשר בין האדם למת, על ידי ה"כח"²⁸ שישנו בחץ²⁹.

על כך אומר רש"י "תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל, מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו": כיון שגם טומאתו של ה"הורג" אינה סוג חדש של טומאה מצד ההריגה, אלא היא פרט בדין של טומאת מגע, לכן סביר לומר, שטומאתו של "כל הורג נפש" חלה באותו אופן של "כל נוגע בחלל", המוזכר מיד בהמשך – "מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו".

ז. רבי מאיר – "גרמי" חייב

אך תלמיד ממולח יכול לשאול: כיון שבשני המקרים, הן ב"חבורי המת" והן ב"זרק בו חץ והרגו", הנגיעה במת אינה נגיעה ממשית, אלא רק "קשר" כלשהו שנוצר על ידי אמצעי אחר, דרוש הסבר: מהו ההבדל בין שני אופני חיבור אלו, שדוקא באופן הראשון נטמאים בטומאת מת?

רש"י רומז להסבר על כך בציינו את שמו של בעל המאמר, רבי מאיר: בגמרא³⁰ יש כלל, שרבי מאיר דאין דיני דגרמי. כלומר, למרות שידוע לנו³¹ שבמקרה של "גרמא" האדם פטור לפי ההלכה, הרי למרות זאת סובר רבי מאיר, שאם הפעולה היא באופן של "גרמי" (=גרימה קרובה לפעולת האדם), הרי הדין הוא בדיוק כאדם המזיק בידיו, וחייבים לשלם עבור הנזק.

ההבדל בין "גרמא" לבין "גרמי" הוא³²: המשמעות של "גרמא" היא, שהנזק נגרם באופן שיש מרחק, 207במקום או בזמן, בין פעולתו של המזיק לבין הנזק למעשה. ואילו המשמעות של "גרמי" היא, שהנזק נגרם במקום או בזמן הקרובים לפעולת האדם.

וכך בעניננו: אמנם, בשני המקרים, הן ב"חבורי המת" והן ב"זרק בו והרגו", יש קשר עם המת על ידי אמצעי אחר בלבד, אך בכל זאת יש ביניהם הבדל מהותי: במקרה של "חבורי המת" יוצרת הנגיעה בכלי "קירוב" (חיבור) עם המת, ולכן נחשבת הפעולה "כאילו נוגע במת עצמו", כשם שב"גרמי" נחשב האדם כמזיק בידים. ואילו במקרה של "זרק בו חץ" נוצר הקשר עם המת במרחק של מקום וכדומה³³, ולכן אין הפעולה נחשבת "כאילו נוגע במת עצמו".

ח. רש"י ורמב"ם – הבדל מהותי

כאן רואים – בענינים מופלאים שבדרך ההלכה – את ההבדל שבין דברי רש"י לבין דברי הרמב"ם בנדון:

הענין שבסוף פירוש רש"י – "יכול אפילו זרק בו חץ..." – מובא בדברי הרמב"ם³⁴, אך בשלושה הבדלים משמעותיים, ואלה דבריו: "הרי הוא אומר: כל הורג נפש וכל נוגע בחלל, וכי תעלה על דעתך, שזה ירה חץ והרג או זרק אבן והרג נטמא שבעת ימים, אלא...".

א) ההבדל התמוה ביותר: הרמב"ם אומר "וכי תעלה על דעתך", ולכן אין צורך כלל בהקשה מיוחדת כדי ללמוד זאת, ואכן הוא אינו מביא זאת. כלומר, סברה זו כה תמוהה מלכתחילה, כך שאין לה מקום כלל בהגיון, כדלעיל בסעיף ד. ואינו אומר כרש"י וכ"ספרי": "יכול אפילו³⁵ זרק... תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל, מקיש...". כלומר, שמבחינת ההגיון אפשרית המחשבה שמי ש"זרק בו חץ" יטמא בטומאת מת, ויש צורך בהיקש של "הורג לנוגע", כדי לשלול סברה זו.

ב) הרמב"ם מוסיף דוגמא – "או זרק אבן והרג"³⁶.

ג) ברש"י ובספרי נאמר "זרק בו חץ³⁷ והרגו". ואילו הרמב"ם אומר "ירה חץ והרג או זרק אבן והרג", ללא התייחסות לנהרג. לפי האמור לעיל יש לומר, שהבדלים אלו כרוכים זה בזה:

208הסברה בפירוש רש"י שמי ש"זרק בו חץ והרגו" נטמא בטומאת מת, נובעת מכך שזוהי טומאת מגע – "כאילו נוגע במת עצמו", מפני ה"חיבור" שבין כח האדם הזורק לבין המת, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה. ומשום כך:

א) הדיוק בלשון הוא "זרק בו חץ והרגו", שבכך מודגש הקשר שבין ההורג נפש לבין הנהרג.

ב) הדוגמא המוזכרת היא דוקא "זרק בו חץ", ולא "אבן", כי זהו דבר המקבל טומאה. שהרי, הסברה שנטמאים בטומאת מגע אפשרית דוקא במקרה של "הורג בדבר המקבל טומאה", שאז המגע הוא באמצעות דבר המקבל טומאה.

ג) אכן יש אפשרות לסברה של "יכול אפילו...", ויש צורך בהיקש מיוחד כדי לשלול אותה.

לעומת זאת הרמב"ם אינו סובר שטומאה בחיבורין היא מן התורה³⁸, והוא מביא את ההלכה של "כל הורג נפש" בענין של "החרב כמת"³⁹, ש"הוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות...", ש"הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו. מה המת מטמא... אף כלים שנטמאו במת הם והכלים או האדם שיגע בהן טמאין טומאת שבעה".

ולכן אין הוא מציין כלל אפשרות – "יכול", שמי ש"זרק בו חץ והרגו" נטמא מפני ה"חיבור" שבין ההורג לנהרג. אלא הוא אומר: "וכי תעלה על דעתך..." – הרמב"ם שולל מלכתחילה את המחשבה שעצם ההריגה גורמת לטומאה. ולפיכך הוא אומר:

א) "וכי תעלה על דעתך" – זוהי סברה שאינה אפשרית מלכתחילה לפי דרך ההלכה.

ב) "ירה חץ והרג", ולא " .. בו .. והרגו" – כי אין כאן חשיבות לקשר עם הנהרג, אלא לעצם פעולת ההריגה.

ג) הוא מוסיף דוגמא של "זרק אבן", שאיננה דבר המקבל טומאה, כדי להדגיש שכוונתו לשלול את המחשבה שהטומאה נובעת מעצם פעולת ההריגה, שבה אין חשיבות אם נעשתה על ידי דבר המקבל טומאה, אם לאו.

209ט. דביקות בשכינה על ידי התקשרות לתלמידי חכמים

מיינה של תורה שבפירוש רש"י זה:

כשם שבדבר שלהיפך מהטוב, לגבי טומאה, הרי "הכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו", כך גם בצד החיובי והטוב, לגבי טהרה וקדושה, שעל ידי דביקות בתלמידי חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש"⁴⁰.

ואדרבה, כיון ש"מדה טובה מרובה ממדת פורענות"⁴¹, מובן, שלמרות שבענין הטומאה, הרי במקרה של "גרמא", קשר "רחוק" וקלוש לחטא ולטומאה, אין ה"טומאה" נדבקת באדם, אלא דוקא באופן של "חיבורין",

בכל זאת, בצד הקדושה שונה הדבר⁴²: כדי להיות "נדבק בשכינה ממש"⁴³, מספיקה דביקות בתלמידי חכמים בהתקשרות כלשהי, כנאמר בגמרא⁴⁴ "כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיה לתלמיד חכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו"⁴⁵, הרי על ידי כך נגרם "כאילו מדבק בשכינה (ממש)",

ומביאים לידי "ואתם הדבקים בה" אלקיכם חיים כולכם היום"⁴⁶.