שיחה א

191שיחה א

א. "בודקים אותן... כל השנה"

בהלכות נדרים¹ מביא הרמב"ם, מן המשנה², את ההלכה לגבי נדרי קטן, ואלה דבריו:

"קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד שנשבעו או נדרו .. בודקין אותן ושואלין אותן אם יודעין לשם מי נדרו .. נדריהן קיימים .. ואם לא ידעו, אין בנדריהם ובדבריהם כלום. וצריכין בדיקה כל השנה כולה שהוא שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן". (כלומר³, קטנה – מתחילת שנת י"ב, בת י"א ויום אחד, עד להיותה בת י"ב ויום אחד. וקטן – מתחילת שנת י"ג, בן י"ב ויום אחד, עד להיותו בן י"ג ויום אחד).

ובהלכה שלאחר מכן הוא ממשיך ואומר: "כיצד? הרי שנדרו .. בתחילת שנה זו ושאלו אותן ונמצאו יודעין ונתקיים נדרן ונדרו נדר אחר אפילו בסוף שנה זו צריכין בדיקה ואחר כך יתקיים. ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה, אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה".

שואל בעל "כסף משנה"⁴: "איני יודע מאין לו זה, דבגמרא⁵ הכי אמרינן (=כך אומרים) .. בודקין כל י"ב למה לי? סלקא דעתך אמינא .. היכא דבדקנא ל' (יום) ולא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק, קא משמע לן. (=היה עולה על הדעת, שאם בדקוה שלשים יום ולא ידעה לשם מי נודרת, אין צורך לבודקה שוב, ובאה ההלכה להדגיש שיש לבודקה במשך כל השנה). ומשמע דטעמא משום דלא ידעה להפלות. הא אם ידעה להפלות לא צריך תו בדיקה". (=ומכך מובן, שהסיבה לחובת הבדיקה הנוספת היא משום שלא ידעה לשם מי נודרת, ואם ידעה, אין צורך לבודקה שוב). והוא מסיים: "ואפשר שרבינו היה גורס⁶ היכא דבדקנא ל' וידעה להפלות אימא תו לא לבדוק, קא משמע לן":

גם רדב"ז אומר "ונראה דגירסת רבינו היא וידע להפלות...", והוא מוסיף: "וזו גירסא נכונה, דאי לגירסת 191הספרים איכא לאקשויי⁷ (=יש להקשות) וכי מפני שלא ידע להפלות בתחילת השנה לא ידע להפלות בסוף השנה, ומאי קא משמע לן תנא דאמר בודקים כל השנה, ולפי גירסת רבינו קא משמע לן טובא", שלמרות ש"נמצאו יודעין בתחילת השנה", אין קובעים אותו שהוא בחזקת "יודע להפלות", אלא עליו לעבור שוב בדיקה "אפילו בסוף שנה זו"⁸.

אך בפירושו למשניות⁹ כותב הרמב"ם במפורש "נבדקים כל י"ב .. היה עולה במחשבתינו .. אם ישאלום שלשים יום ומצאם שלא יבינו נסתלקה חקירתם, אמר אין הענין כן". כלומר, שגם לפני הרמב"ם היתה הגירסא המופיעה בגמרא "ולא ידעה להפלות"¹⁰.

ב. הלכה זו היא בשני המקרים

ב"מאירי"² נאמר: "שבודקין בכל השנה, רצה לומר שאפילו בדקנו בתחילתה .. ולא ידעו ואחר כך נדרו, אין אומרין כבר נבדקו ואינן יודעין, שמא למדו וידעו, וכן בהיפך, אפילו נמצאו יודעין בתחילת השנה, וידעו ונתקיים נדרם, ואחר כך נדרו, אין מקיימין אותן אלא אחר בדיקה".

לפי זה אפשר לומר, שדעת הרמב"ם היא, שאמנם הגירסא בגמרא היא, כבגמרא שלפנינו, "סלקא דעתך אמינא .. היכא דבדקנא ולא ידעה להפלות", אך הדין של חובת הבדיקה חל גם "בהיפך", ש"אפילו נמצאו יודעין בתחילת השנה וידעו ונתקיים נדרם, ואחר כך נדרו אין מקיימין אותן אלא אחר בדיקה".

אך הרמב"ם בחר להדגיש רק את האופן של "אפילו נמצאו יודעין", משום שבמקרה זה הדין הוא חידוש גדול יותר מאשר במקרה של "אפילו בדקנו .. ולא ידעו", שגם אז הדין הוא שיש צורך בבדיקה נוספת, כדלעיל מדברי רדב"ז.

אך תשובה זו אינה מובנת בשלמות, שהרי: אם אכן יש בדין זה חידוש גדול יותר, מדוע אין הגמרא מציינת דוקא אותו? מכך שהגמרא אינה מציינת חידוש זה, מובן, כדלעיל מדברי ה"כסף משנה", ש"אם ידעה להפלות (בתחילת השנה) לא צריך תו בדיקה", 192כי מחשיבים אותו כבר כ"יודע להפלות".

ג. שינוי בגירסת הרמב"ם

בשנים האחרונות הודפסה¹¹ מהדורא בתרא של פירוש המשניות של הרמב"ם, ואכן, שם נאמר "והיה עולה בדעתינו שלדעת האומר כן, אם נשאלו .. ומצאנום מבינים נחדל מלבודקם". כלומר, אכן לפי הרמב"ם, במשנה אחרונה שלו, הגירסא בגמרא היא "וידעה להפלות", וכפי שמתורץ ב"כסף משנה" ודברי רדב"ז.

אך עדיין אין מובן: מעצם העובדה שב"מהדורא קמא" קיבל הרמב"ם את הגירסא "ולא ידע להפלות", ומהדורא זו של פירוש המשניות התפרסמה בכל תפוצות ישראל במשך כל הדורות, מובן, שלשיטת הרמב"ם, יש גם אפשרות לגירסא זו, והוא מסכים לאחת מתשובות המפרשים¹² על הסברה "היכא דבדקנא .. ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק". ואם כך, יש למצוא הסבר לכך שהרמב"ם "התחרט" וקיבל דוקא את הגירסא הבלתי נפוצה "וידעה להפלות"?

התמיהה אף גדולה יותר: לפי גירסת הרמב"ם, מהדורא בתרא, "וידעה להפלות" נלמד כאן חידוש נפלא, שלמרות שבכל התורה כולה סומכים על חזקה, הרי בנדרים לא כך הוא, ולמרות שכבר בדקוהו וקבעו שהוא בחזקת שיודע להפלות, יש צורך בבדיקה חדשה, שמא השתנה מצבו¹³!

יותר מכך: מדברי הרמב"ם "צריכין בדיקה ואחר כך יתקיים" נראה, שעד בדיקתו הנוספת אין נדרו נחשב כנדר כלל, ואפילו לא מתוך ספק¹⁴. כפי שמודגש בדברי בעל הטורים¹⁵ "אינו נדר עד שיבדקום פעם אחרת" – למרות שכבר נקבע שהוא בחזקת "יודע להפלות"!

ואם כך, ודאי שיש למצוא סיבה מוצקת ביותר לכך שהרמב"ם התחרט במהדורא בתרא שלו, וקיבל את הגירסא הבלתי נפוצה, ואת החידוש המיוחד, שבעניננו אין סומכים כלל על חזקה, אפילו לא כספק.

ד. "עונת נדרים" – שתי גירסאות

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר 193הבדל נוסף בין שתי המהדורות בפירוש המשניות – לגבי זמנה של "עונת¹⁶ נדרים"¹⁷, כלומר, לגבי ההלכה בענין הנדרים, שאין צורך דוקא בגדול, אלא אפילו "מופלא הסמוך לאיש"¹⁸, נדרו קיים:

בפירוש המשניות הנפוץ, מהדורא קמא, נאמר: "בודקין כל שנת י"ב לנקבה וי"ג לזכר, וכל עוד שנמצאום יודע נדריו קיימין, ואף־על־פי שהם קטנים, וזו היא עונת נדרים הרמוז אליה בכל מקום". כלומר, "עונת נדרים" מתחילה בשנה שלפני הגדלות – אצל נקבה בהיותה בת י"א ויום אחד, ואצל זכר – בן י"ב ויום אחד – ונדריהם נבדקים אם "יודעין לשם מי נדרו". כך היא גם שיטת רש"י¹⁹ וראשונים נוספים.

לעומת זאת, במהדורא בתרא שלו משנה הרמב"ם את דבריו ואומר: "ואחר שתים עשרה לנקבה וי"ג לזכר אינן נשאלין, ונדריהן קיימין, ואף־על־פי שהם קטנים (ועל כך הוא מסיים ואומר) וזו היא עונת נדרים...". כלומר, "עונת נדרים" מתחילה אצל נקבה בהיותה בת י"ב ויום אחד (ואצל זכר – בן י"ג ויום אחד) אפילו לא הביאה שתי שערות, ואין צורך בבדיקה, כי נדריהם קיימים "אפילו אמרו אין אנו יודעין"²⁰, שזוהי שיטת בעל הלכות גדולות²¹.

194וכך פוסק הרמב"ם בספר היד החזקה²², ש"הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד אף־על־פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו .. דבריהן קיימין .. ונדריהן נדרים ואף־על־פי שלא הביאו שתי שערות, וזו היא עונת נדרים האמורה בכל מקום". (וההלכה של "קטן בן י"ב שנה... אם יודעין לשם מי נדרו .. נדריהן קיימין", שהובאה לעיל בסעיף א, היא ענין בפני עצמו, כפי שיוסבר להלן בסעיף ז).

לפי זה יש לומר, שגם ההבדל בין שתי המהדורות לגבי הגירסא בגמרא, כפי שהוזכר לעיל בסעיף ג – "ולא ידעה להפלות" או "וידעה להפלות" – כרוך בשתי שיטת אלו לגבי "עונת נדרים".

ה. דעתו של קטן – אין בה יציבות

תמצית ההסבר לכך היא:

לפי שיטת הרמב"ם אין כלל אפשרות של "חזקה" לגבי דעתו ושכלו של קטן. כי משמעות ה"חזקה" היא שהדבר הוא "חזק" ויציב, ובודאי ישאר כך. אך אצל קטן אין כלל מושג של יציבות ותוקף בשכלו. כי אין לו דעה אמיתית. והרי אחת מתכונותיו של בעל דעה היא, שהחלטותיו ומסקנותיו השכליות הן יציבות ובלתי משתנות. ולגבי קטן אנו רואים במוחש שחלים אצלו שינויים בקלות, אין לו החלטה יציבה, וניתן לשנות את החלטותיו בקלות יחסית²³.

כפי שידוע ההסבר על כך²⁴, שקטן פחות מי"ג שנה, למרות שהוא "חריף ובעל השגה ותפיסה ובקי בדיני מצות עשה ומצות לא תעשה בכי טוב", אינו נענש אם עבר על מצוה, כי חסרה לו הדעת.

לכן פוסק הרמב"ם "ואין אומרין הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה אלא בודקין אותן את כל השנה הזו כולה" – כי זוהי סברא פשוטה, שאין לגביה מחלוקת, שאין לקבוע חזקה במקרה זה²⁵.

195וההבדל בין שתי הגירסאות בגמרא – "ולא ידעה להפלות" או "וידעה להפלות" – הוא:

הגירסא בגמרא האומרת "סלקא דעתך אמינא .. דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות אימא תו לא ליבדוק", היא לפי השיטה ש"עונת נדרים" היא "שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן", ויודעים לשם מי נודרין – כי לפי שיטה זו יש חידוש גדול יותר בהלכה זו, מאשר בהלכה שהוזכרה לעיל בדברי הרמב"ם "בודקין אותן כל השנה" למרות ש"נמצאו יודעין בתחילת השנה", כפי שיוסבר להלן בסעיף ח.

לעומת זאת, לפי השיטה ש"עונת נדרים" היא "אחר שתים עשרה לנקבה וי"ג לזכר", כמסקנת הרמב"ם, אין מקום לאפשרות שאם "בדקנא .. ולא ידעה להפלות" לא יהיה צורך לבדוק שוב – ולכן צריך הרמב"ם לקבל את הגירסא הבלתי־נפוצה "סלקא דעתך אמינא .. דבדקנא .. וידעה להפלות", כדלהלן.

ו. חידוש בגיל או בדעה

ההסבר לכך הוא:

לגבי מושג הנדרים ב"שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן" – ש"אם יודעין לשם מי נדרו .. נדריהן קיימין" – ניתן להבין את הדבר בשני אופנים²⁶:

א) החידוש מתבטא בגיל, שבענין נדרים אין צורך לחכות עד גיל הגדלות – בן י"ג שנה ויום אחד – אלא אפילו בן י"ב שנה ויום אחד יכול לנדור. והבדיקה "אם יודעין לשם מי נודרין" היא רק כדי להסיר מניעה²⁷: כיון שההלכה קובעת ש"אם לא ידעו אין בנדריהם ובדבריהם כלום", והוא בכל זאת קטן, יש לוודא שלא חסרה אצלו ידיעה זו.

ב) החידוש הוא לגבי הדעת – בענין נדרים די בדעת פחותה כדי לנדור. והצורך להיות בן י"ב שנה ויום אחד הוא רק כסימן, כי דוקא בגיל זה אפשרית דעה מספקת לצורך נדר, ואילו לפני כן אין אפילו דעה פחותה זו.

ז. משמעות "מופלא הסמוך לאיש"

ויש לומר, שזהו ההבדל בין שתי שיטות אלו לגבי "עונת נדרים":

שני אופנים אלו אפשריים רק לפי השיטה ש"שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן" היא "עונת נדרים", וזהו חידוש התורה לגבי "מופלא הסמוך לאיש",

אשר משום כך ניתן לעיין בכך מהו החידוש העיקרי²⁸: הפרט של "מופלא" 196(שיודע להפלות), או הפרט של "סמוך לאיש", שהוא בשנה הסמוכה לגיל הבגרות.

לעומת זאת, לפי השיטה ש"עונת נדרים" היא "בן י"ג שנה ויום אחד... בת י"ב שנה ויום אחד .. ואף־על־פי שלא הביאו שתי שערות", יש לומר, שכל מושג הנדרים לפני שנה זו של בגרות – ב"שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן" – איננו מתבסס על הגיל, אלא תלוי בכך שהם "יודעים לשם מי נדרו".

והרי זוהי משמעות ההבדל בין שני סוגים אלו של "עונת נדרים" – (א) "הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום אחד .. ואף־על־פי שלא הביאו ב' שערות", (ב) "שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן" ויודעין להפלות:

החידוש בתורה לגבי "בן י"ג ויום אחד והבת... ואף־על־פי שלא הביאו שתי שערות" הוא לגבי הגיל, שגיל הנדרים מתחיל מיד כשנעשה בן י"ג שנה ויום אחד והלכה זו אכן אינה תלויה בדעת – כפי שפוסק הרמב"ם, כדלעיל, ש"אף־על־פי שאמרו אין אנו יודעין... דבריהן קיימין".

ולאחר מכן ישנו חידוש אחר, של "שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן", שבכך אין חידוש לגבי הגיל, אלא החידוש הוא שנדרו נדר מפני ש"יודע להפלות".

ועל־אחת־כמה־וכמה לפי הסברו של הגאון הרוגוצ'ובי²⁹ שלדעת הרמב"ם "מופלא סמוך לאיש דאורייתא זה רק בבן י"ג או בבת י"ב ולא הביאו ב' שערות", כפי שמשתמע מפשטות דברי הרמב"ם בהמשך³⁰: "הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהם קיימין אף־על־פי שלא הביאו .. סימנין .. ודבר זה מדברי תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר" – ולעומת זאת ההלכה של "שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן" היא, לפי שיטת הרמב"ם, לכל הדעות רק מדרבנן³¹.

197– ולפי זה בודאי יש לומר, שתקנת חכמים אינה תלויה בעצם הגיל של שנת י"ב ושנת י"ג, אלא בכך שהוא כבר "יודע לשם מי נדר"^*, ולכן אמרו חכמים שנדרו נדר.

ח. ההסבר לשתי הגירסאות בגמרא

ולפי זה מובן ההבדל בין שתי הגירסאות בגמרא:

לפי השיטה ש"עונת נדרים" היא "שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן", מובן כיצד אפשרית הסברה ש"היכא דבדקנא .. ולא ידעה להפלות אימא תו לא לבדוק" – כי ייתכן שהמשמעות העיקרית של המושג "מופלא הסמוך לאיש" היא לפי הגיל, כלומר, התורה גילתה שבגיל של בת י"א ויום אחד אפשר לקבוע נדר;

וכיון שאנו רואים שקטנה זו, בהיותה בגיל זה, "לא ידעה להפלות", הרי זו הוכחה שאצלה לא גרם הזמן לבגרות המספקת כדי לנדור נדר, ולכן נדחית אצלה "עונת הנדרים" עד לגיל הבגרות ממש³².

על כך באה המשנה לומר שהחידוש העיקרי בתורה הוא, שהדעה של שנת י"ב לקטנה וי"ג לקטן, יכולה לקבוע נדר, ולכן, בכל עת שהיא מגיעה לדעת זו, במשך שנת י"ב – נדרה הוא נדר. ולכן יש צורך לבדוק זאת תמיד – אף אם בתחילת השנה "לא ידעה להפלות" – שמא נוספה אצלה דעת.

ומובן, שסברה זו אפשרית הרבה יותר מאשר הסברה "הואיל ונמצאו יודעין בתחילת השנה אין צריכין בדיקה" – וכפי שנתבאר לעיל, שההגיון הפשוט מחייב שאין מושג של "חזקה" לגבי דעתו של קטן.

אך לפי מסקנת הרמב"ם, שהמושג של "שנת י"ב לקטנה ושנת י"ג לקטן" הוא רק מפני ענין הדעת, כדלעיל בסעיף ו', הרי אדרבה: אין מקום לומר שמפני שלא היתה דעה מספקת בתחילת השנה, אין צורך לבדוק שוב שמא נוספה לאחר מכן דעת, כפי שאכן צריך להיות באופן טבעי.

ולכן מוכרח הרמב"ם לקבל את הגירסא "סלקא דעתך אמינא .. וידעה להפלות" – ועל ידי כך מובן, שלמרות שדעתו של הקטן מספקת כדי לנדור 198נדר, בכל זאת אין זו דעת אמיתית שיש בה חזקה.

ט. נדר – קביעת קדושה ללא הגבלה

ויש לבאר את הטעם, כפירוש ה"צפנת פענח", לכך שהרמב"ם נוקט בדעה ש"עונת נדרים" היא דוקא לאחר שהגיעו לגיל הבגרות, אלא שלא הביאו סימנים:

בענין הנדרים יש חידוש נפלא – שבכוחו של היהודי לגרום לכך שדבר המותר לפי התורה ייאסר כקרבן, עד כדי כך שחלה קדושה על הדבר הנאסר, בדומה לקדושת קרבן³³.

וזהו חידוש אפילו יחסית לקרבנות ממש³⁴, כי לקרבנות יש מספר מגבלות, ורק סוגים מסויימים של בעלי חיים, וכן דברים מועטים מן הצומח ומן הדומם ראויים להיות קרבים על גבי המזבח. ואילו נדרים הם ללא הגבלות – אפשר לנדור לגבי כל דבר, ואפילו הוא דבר טמא חלה עליו באמצעות הנדר קדושה.

יוצא מכך דבר והיפוכו, שדוקא בענין נדרים, הדורשים כוח גדול יותר, יותר מאשר מצוות אחרות, קובעת התורה שאפילו קטן, שאין חלות עליו כל המצוות האחרות, יכול לקבוע קדושה זו, אם הוא "מופלא הסמוך לאיש"!

לכן סובר הרמב"ם, כפירוש ה"צפנת פענח", שדי לומר חידוש זה לגבי קטן שהגיע לגיל הבגרות, אלא שחסרים לו הסימנים. ואין לחדש חידוש גדול יותר, שבן י"ב שנה ויום אחד, אשר "יודע להפלות" יוכל לקבוע קדושה כזו, בלי הגבלות!

י. נדרים – "פלא" מעל התורה

בכל זאת, דעתם של כמה ראשונים³⁵, וכן דעת הרמב"ם לפי מספר אחרונים³⁶, היא שהמשמעות של "מופלא הסמוך לאיש", אשר נדרו הוא נדר מן התורה, כוללת גם את בן י"ב שנה ויום אחד היודע להפלות.

את זאת ניתן להסביר לפי ביאורו של ה"צמח צדק"³⁷ על הטעם לכך שבנדרים אין הגבלות הקיימות בקרבנות, כדלעיל – שבקרבנות "נעשה קודש על־פי גזירת התורה שהיא החכמה עליונה", ואילו על ידי נדרים "נמשכת" קדושה מדרגה שמעל ה"חכמה". דבר זה נרמז בלשון הפסוק³⁸ "איש... כי יפליא לנדור" – שנדרים באים מדרגה המכונה 199"יפליא" – מלשון פלא³⁹, שמעל לחכמה ולשכל (של התורה).

והכוח להגיע לדרגה שמעל לחכמת התורה קיים אצל ישראל מפני שישראל "קדמו לתורה"⁴⁰ – הקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא הוא עמוק ונעלה יותר מן התורה, ולכן "ישראל אף־על־פי שחטא ישראל הוא"⁴¹ – גם יהודי שאינו שומר תורה ר"ל אינו מפסיק להיות יהודי ח"ו. קשר זה מתבטא בענין הנדרים, שדיבורו של האדם קובע קדושה כפי רצונו, ללא ההגבלות שבקרבנות וכו'.

אך בכל זאת, גם הנדרים הם מצוה מן התורה, כי כל עניני עבודת ה' מתגלים על ידי התורה. כענין התשובה⁴², אשר "נעלית" מן התורה, כדברי חז"ל⁴³ "שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמר להם יביא אשם... שאלו לקב"ה... אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו", שהתשובה אינה נובעת מן התורה כשלעצמה, אלא מהקב"ה בעצמו

– ולכן דוקא לתשובה יש כוח מיוחד למלא את החסר, שהחסירו בקיום התורה –

ואף־על־פי־כן דוקא התורה מגלה לישראל אודות אפשרותה וכוחה של התשובה, עד שהתשובה היא מצוה מן התורה.

וזהו ההסבר לכך שהכוח לענין הנדרים ניתן ליהודי אף לפני היותו חייב בכל שאר מצוות התורה⁴⁴, כי הנדרים קשורים במציאותו, כפי שהיא "קודמת" לתורה.

וזהו החידוש של "מופלא הסמוך לאיש", היודע להפלות:

כאן אין כל כך חשיבות לדעת, אשר נעשית מושלמת רק בגיל הבגרות, אלא יכולתו "להפלות", שבזמן זה הוא מגיע לדרגת ה"פלא" שבנשמה, שמעל לחכמה⁴⁵, באופן גלוי.