191

הספרים איכא לאקשויי⁷ (=יש להקשות) וכי מפני שלא ידע להפלות בתחילת השנה לא ידע להפלות בסוף השנה, ומאי קא משמע לן תנא דאמר בודקים כל השנה, ולפי גירסת רבינו קא משמע לן טובא", שלמרות ש"נמצאו יודעין בתחילת השנה", אין קובעים אותו שהוא בחזקת "יודע להפלות", אלא עליו לעבור שוב בדיקה "אפילו בסוף שנה זו"⁸.

אך בפירושו למשניות⁹ כותב הרמב"ם במפורש "נבדקים כל י"ב .. היה עולה במחשבתינו .. אם ישאלום שלשים יום ומצאם שלא יבינו נסתלקה חקירתם, אמר אין הענין כן". כלומר, שגם לפני הרמב"ם היתה הגירסא המופיעה בגמרא "ולא ידעה להפלות"¹⁰.

ב. הלכה זו היא בשני המקרים

ב"מאירי"² נאמר: "שבודקין בכל השנה, רצה לומר שאפילו בדקנו בתחילתה .. ולא ידעו ואחר כך נדרו, אין אומרין כבר נבדקו ואינן יודעין, שמא למדו וידעו, וכן בהיפך, אפילו נמצאו יודעין בתחילת השנה, וידעו ונתקיים נדרם, ואחר כך נדרו, אין מקיימין אותן אלא אחר בדיקה".

לפי זה אפשר לומר, שדעת הרמב"ם היא, שאמנם הגירסא בגמרא היא, כבגמרא שלפנינו, "סלקא דעתך אמינא .. היכא דבדקנא ולא ידעה להפלות", אך הדין של חובת הבדיקה חל גם "בהיפך", ש"אפילו נמצאו יודעין בתחילת השנה וידעו ונתקיים נדרם, ואחר כך נדרו אין מקיימין אותן אלא אחר בדיקה".

אך הרמב"ם בחר להדגיש רק את האופן של "אפילו נמצאו יודעין", משום שבמקרה זה הדין הוא חידוש גדול יותר מאשר במקרה של "אפילו בדקנו .. ולא ידעו", שגם אז הדין הוא שיש צורך בבדיקה נוספת, כדלעיל מדברי רדב"ז.

אך תשובה זו אינה מובנת בשלמות, שהרי: אם אכן יש בדין זה חידוש גדול יותר, מדוע אין הגמרא מציינת דוקא אותו? מכך שהגמרא אינה מציינת חידוש זה, מובן, כדלעיל מדברי ה"כסף משנה", ש"אם ידעה להפלות (בתחילת השנה) לא צריך תו בדיקה",