שיחה ב

182שיחה ב

א. "במועדו"

מן הפסוק¹ "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" מצטט רש"י את המילה "במועדו", ומפרש: בכל יום הוא מועד התמידים".

יש להבין:

מה מוסיף רש"י על הנאמר במפורש מיד בפסוק הבא²? שם נאמר "שנים ליום עולה תמיד", שזמן הקרבת התמידים הוא תמיד, בכל יום – ומדוע צריך רש"י לפרש זאת בפסוק קודם על המילה "במועדו"³?

הרא"ם מסביר שרש"י אינו מתכוון לומר כאן שזוהי מצוה הנוהגת בכל יום, שהרי זה נאמר במפורש מיד לאחר מכן, כדלעיל, אלא "הכי פירושא", שכל יום הוא "זמן התמידים" ואין שום מונע בהם שאפילו בטומאה מקריבין אותן ביומן".

אך הסבר זה לדברי רש"י דורש ביאור: רש"י כתב את פירושו גם עבור

ב בן חמש למקרא, כלומר, בשפה הברורה גם לו, ואילו התכוון רש"י לומר שמקריבים את התמיד באופן תמידי אפילו בטומאה, הוא היה אומר כך במפורש, כפי שהוא אומר בפרשת בהעלותך⁴ על המילה "במועדו" לגבי קרבן פסח – "אף בשבת .. אף בטומאה"⁵.

כן יש להבין: מדוע, אכן, אין רש"י מפרש כאן "במועדו – אף בשבת אף בטומאה"?

אמנם, לגבי שבת אין רש"י צריך כאן לפרש זאת, כי הדבר נאמר במפורש בהמשך הפסוקים⁶ "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד", אך יש כאן צורך בלימוד שמקריבים את התמיד "אפילו בטומאה".

ב. הזמן המדוייק

ה"אבן־עזרא"⁷ מפרש "במועדו" – "שלא יקדמו קודם הבוקר ושלא יאחר 182אחר הערב". ולפי זה מובן מדוע צריך לכתוב "במועדו", למרות שלאחר מכן כתוב "שנים ליום עולה תמיד" ו"את^* הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים", כי פסוקנו בא להדגיש את הזמן המדוייק "שלא יקדמו .. ושלא יאחר..."⁸.

ונדרש הסבר: מדוע אין רש"י מסביר⁹ בדומה לפירושו של אבן עזרא, שלפיו מובן מדוע צריך לכתוב כאן "במועדו", ופירוש זה מתקבל גם לפשוטו של מקרא¹⁰.

ג. בזמן המיועד לכך

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ההבדל בין פירוש רש"י בפרשתנו לבין פירוש רש"י בפרשת בהעלותך הוא:

בפרשת בהעלותך מתכוון רש"י לבאר את היתור של המילה "במועדו". כי שם ממשיך הפסוק ומציין מיד את הזמן המדוייק "בארבעה עשר יום בחודש הזה בין הערבים..."¹¹. לכן מסביר רש"י שהיתור בא ללמד דין חדש – "במועדו, אף בשבת, במועדו, אף בטומאה".

ואילו בפרשתנו קשה לרש"י משמעות המילה "במועדו": המשמעות הפשוטה של "במועדו" היא – בזמן שנקבע לכך. כפי שמבאר רש"י "למועד"¹² – "לאותו מועד המיועד שקבעתי לך"¹³.

ולפי זה: לגבי קרבנות שבת וראש חודש ורגלים, קרבנות הבאים בזמנים מיוחדים, מובנת המילה "במועדו" – כל קרבן מקריבים ביום המיועד לו.

אך לגבי קרבן התמיד, שלא נקבע עבורו יום מיוחד, אלא מקריבים אותו תמיד, בכל יום, כשמו "קרבן תמיד", "עולת תמיד"¹⁴, אין מתאים להתבטא בביטוי "במועדו".

ולכן אין רש"י מפרש כפירושו של אבן־עזרא "שלא יקדמו קודם הבוקר ושלא יאחר אחר הערב", כי לפי פירושו אין המילה "במועדו" מצביעה על הזמן 183המיוחד והקבוע לקרבן תמיד, אלא היא מלמדת הגבלה בזמן ההקרבה עצמו, בכל יום ויום, שצריך להיות זהירים שלא להקדים ולהקריבו לפני הבוקר ושלא לאחר ולהקריבו לאחר הערב, ועל כך אין מתאים הביטוי "במועדו"¹⁵ – אין זה מועד מיוחד ומסויים לקרבן התמיד, אלא זוהי הלכה¹⁶ והיא קשורה גם לכל הקרבנות¹⁷.

כמו כן אין לבאר בפשוטו של מקרא כפירוש הנ"ל, כי¹⁸ לפי זה צריכה היתה המילה "במועדו" להופיע לאחר שהתורה מציינת את הזמן הכללי והפרטי של הקרבתו – "שנים ליום עולת תמיד, את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים". כי לפי פירושו אין המילה "במועדו" מצביעה על עצם זמן ההקרבה, אלא היא פרט והגבלה בזמנו הכללי של היום ובמפורט לגבי הזמן של הבוקר ושל בין הערביים, "שלא יקדמו קודם הבוקר ושלא יאחר אחר הערב".

ומכך שהתורה מקדימה וכותבת את המילה "במועדו" לפני ציון הזמן באופן כללי, ובוודאי לפני הזמן המסויים של כל קרבן תמיד – בבוקר ובין הערביים, מובן, שהמילה "במועדו" אינה עוסקת בעצם זמן ההקרבה.

לכן מפרש רש"י "בכל יום הוא מועד התמידים", שכאן מציין הפסוק הגדרה חדשה בקשר לקרבן תמיד:

בפשטות רואים¹⁹, שקרבן תמיד אינו זהה לשאר קרבנות המועדים, אשר לכל אחד מהם מועד מסויים, ואילו לקרבן התמיד אין מועד מסויים, ומקריבים אותו תמיד, בכל יום, ולכן הוא נקרא "עולת תמיד.

ולכן אומר רש"י שבמילה "במועדו" מתכוונת התורה לומר שלא כך הוא, אלא "בכל יום הוא מועד התמידים", כל יום הוא מועד מיוחד המיועד להקרבת התמיד של יום זה. כל יום ויום בפני עצמו הוא זמן מסויים לתמיד של אותו יום.

ד. "עבר יומו בטל קרבנו"

מדוע חשוב לציין לגבי קרבן תמיד²⁰ ש"בכל יום הוא מועד התמידים"? – התשובה לכך מובנת בפשטות:

184בהמשך פרשה זו⁶, לגבי קרבן השבת, מצטט רש"י את המילים "עולת שבת בשבתו" ומפרש "ולא עולת שבת בשבת אחרת, הרי שלא הקריב בשבת זו שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו".

ויש לעיין: מהו הדין לגבי קרבן התמיד, האם בקרבן זה יקריב שנים למחרת, או "אם עבר יומו בטל קרבנו".

לכאורה ניתן היה לומר, שמקרבן השבת לומדים זאת לגבי כל הקרבנות, כפי שמדייק רש"י בלשונו "מגיד שאם עבר יומו", ולא "אם עבר שבתו" וכדומה, שבכך "מגיד" שלגבי כל קרבן "אם עבר יומו" – של כל קרבן, הרי אז – "בטל קרבנו".

אך קשה לומר כך, כי בפסוק אחר המופיע בהמשך²¹ "זאת עולת חדש בחדשו" אומר רש"י "שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין", מכך מובן שאין מסיקים מ"עולת שבת בשבתו" לגבי כל קרבן.

יותר מכך: אפילו לגבי קרבנות המועדים אנו מוצאים לימוד דין זה בנפרד – בפרשת אמור, על הפסוק "דבר יום ביומו"²² אומר רש"י "הא אם עבר יומו בטל קרבנו".

ולפי זה יוצא לכאורה, שלגבי קרבן התמיד לא אומרים "אם עבר יומו בטל קרבנו"²³, שלא ככל הקרבנות שלעיל.

ולפי ההסבר שלעיל על פירוש רש"י יש לומר, שדין זה חל גם לגבי קרבן תמיד:

כיון שלגבי קרבן תמיד, לא זו בלבד שצריך להקריב קרבן בכל יום, אלא "בכל יום הוא מועד התמידים", שכל יום הוא מועד בפני עצמו, והוא זמן מיוחד המיועד להקרבת התמיד של יום זה, מובן מכך, שגם על קרבן תמיד חל הכלל, שאם "עבר יומו" – היום המיועד להקרבת תמיד של יום – הרי אז "בטל קרבנו".

ה. כל יום – מיוחד מפני קרבנו

למרות זאת אין דרוש לימוד מיוחד 185כדי להגיע למסקנה שגם לגבי "תמיד" חל הדין של "עבר יומו...", למרות ששבת והרגלים הם בודאי ימים מיוחדים שמקריבים בהם קרבן מיוחד, ובכל זאת נדרש פסוק ולימוד מיוחד כדי להגיע למסקנה ש"אם עבר יומו בטל קרבנו".

– כי יש הבדל מהותי בין קרבנות השבת וכדומה לבין קרבן התמיד:

היחודיות של השבת והרגלים, לעומת שאר ימות השנה, אינם מפני הקרבנות הקרבים בהם, אלא מפני עצמם: שבת היא יום קדוש שאסור במלאכה, וכן החגים הם ימים המיוחדים באיסור עשיית מלאכה ובמצוות המיוחדות להן, אלא שבימים אלה נוספות גם חובות של הבאת הקרבנות המיוחדים להם²⁴.

ולפיכך, אילו לא היה לימוד מיוחד, ניתן היה לחשוב שאפשר להשלים את הקרבן בשבת הבאה, וכן לגבי חג²⁵.

לעומת זאת, לגבי התמידים, הרי לפי פירוש רש"י ש"בכל יום הוא מועד התמידים", הרי היחודיות של יום זה היא רק מפני הקרבן המיוחד לו, ולכן מובן²⁶ ש"אם עבר יומו" – היום המיוחד והמיועד לתמיד של יום זה, הרי אז – "בטל קרבנו"²⁷, אין אפשרות להביאו ביום המחרת, המיוחד בפני עצמו לקרבן התמיד שלו.

ו. ימים מיוחדים לקרבנות אלו

אך אין די בהסבר זה:

סביר לומר, שהפסוק הראשון של פרשת הקרבנות "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" מהווה הקדמה כללית לכל הקרבנות המופיעים בהמשך הפרשה – תמידים, מוספי שבת וראש חודש ורגלים, אשר כולם הם "לחמי לאשי...", ובמילים "ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו..." מתחילה התורה לפרט את 186הקרבנות, כל אחד בפני עצמו – החל בקרבן התמיד.

ולפי זה יוצא שגם המילה "במועדו" אמורה לגבי כל הקרבנות, כפי שמפרטת התורה לאחר מכן את זמנו של כל קרבן, שבת ראש חודש ורגלים, ורש"י מוסיף ומבאר²⁸ שגם לגבי קרבן התמיד יש אותה משמעות למילה "במועדו". כי "בכל יום הוא מועד התמידים".

מכך מובן, שהקרבנות של שבת ראש חודש ורגלים אינם ענין נוסף לימים אלו, אלא היחודיות של ימים אלו היא גם עקב הקרבנות של היום, ימים אלו מיוחדים וקבועים לקרבנות המסויימים²⁹.

ואם כך, שבה ומתעוררת השאלה: מדוע יש צורך בלימוד מיוחד. לגבי שבת וראש חודש, ש"אם עבר יומו בטל קרבנו"?

ז. "הרי שלא הקריב בשבת

זו..."

כדי להסביר זאת, יש להקדים ולבאר את הבדלי הניסוח שאנו רואים כאן: לגבי שבת כותב רש"י בהרחבה "הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני שיקריב שתים לשבת הבאה, תלמוד לומר בשבתו, מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו". לעומת זאת, מספר פסוקים לאחר מכן, לגבי ראש חודש אומר רש"י בקצרה (אך בתוספת "ושוב...") "שאם עבר יומו בטל קרבנו ושוב אין לו תשלומין".

ולפני כן, בפרשת אמור, על הפסוק "דבר יום ביומו" אומר רש"י בקצרה (ובלי ההוספה): "הא אם עבר יומו בטל קרבנו".

אמנם, לגבי ראש חודש ניתן להבין, שמשום שהוא מופיע מספר פסוקים לאחר פירוש רש"י על "בשבתו", מובן, שאין צורך לחזור על כך בהרחבה ולומר "הרי שלא הקריב בראש חודש זו..."³⁰. אך לגבי קרבנות המועדים שבפרשת אמור, המופיעים לפני כן, ובחומש אחר, מדוע שם מציין רש"י את הדברים בקיצור ואינו מפרט מדבריו לגבי שבת "הרי שלא הקריב בשבת זו..."?

יש המפרשים³¹, שלגבי הרגלים אין צורך בלימוד מיוחד כדי להגיע למסקנה ש"אין מביאין עולת יום טוב 186ביום טוב אחר", כי ברור מאליו ש"אם לא הקריבו בפסח שלא יקריבו בשבועות תשלומין לפסח³², אף־על־גב דשווין בקרבנותיהם, מכל מקום תרי שמות נינהו. אבל שבתות וראשי חדשים, שכולהו חד שמא נינהו (=ששם אחד לכולם), סלקא דעתך אמינא (=היה עולה על הדעת לומר) שיקריב בשביל תשלומי ראשון, קא משמע לן".

לפי זה, הלימוד מהמילים "דבר יום ביומו" לגבי קרבנות הרגלים שולל אפשרות של תשלומים של אחד מימי החג ביום מאוחר יותר באותו חג עצמו³³ – בשבעת ימי הפסח ובשבעת ימי הסוכות³⁴.

ברם השאלה היא: מדוע אין צורך בלימוד מיוחד לכך ש"אם לא הקריב בפסח זה יקריב שתים בפסח הבא"³⁵, וכן לגבי שבועות^*.

ח. תשלומין – ל"גברא" או ל"חפצא"

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

במושג התשלומין יש מספר משמעויות להגדרתו, ומהן: א) מצד הגברא – האדם משלים את חובתו, שהיה עליו לבצעה ביום הקודם וכדומה. ב) מצד החפצא – פעולה שהיתה צריכה להיעשות בדבר מסויים, נעשית באותו הדבר במועד מאוחר יותר.

בדומה לתשלומין מצד המצוה של "והשיב את הגזילה אשר גזל"³⁶, אשר כל עוד הדבר הנגזל קיים, עליו להחזירו, ולקיים את "והשיב את הגזילה" כפשוטו, בחפץ עצמו. אך כאשר מציאות זו כבר אינה קיימת, הוא משלם את שווי הגזילה, ומשלים על ידי כך את חובת המצוה המוטלת עליו (על הגברא)³⁷.

ובדומה לכך לגבי הקרבת קרבנות: מצד זמנו הקבוע של כל קרבן – "במועדו", מובן שאי אפשר לקיים את 187מצות הקרבת הקרבן ביום זה על ידי הקרבתו ביום אחר³⁸. ואת זאת מדגיש רש"י לגבי התמידים, ש"בכל יום הוא מועד התמידים", וממילא אין אפשרות לקיים את חובת הקרבת התמידים של יום זה על ידי הקרבת התמיד ביום אחר, שאיננו "מועדו".

וכך מובן לגבי כל הקרבנות שבפרשתנו אשר יש להביאם "במועדו", במועד מסויים, מוספי שבת בשבת, ראש חודש ורגלים – ואין לחשוב שכאשר לא הקריבו מוסף שבת, אפשר יהיה להשלים מצות יום זה בשבת הבאה. וכך גם לגבי ראש חודש ורגלים.

ט. הקרבן עצמו או ממונו –

קיימים או בטלים?

אך השאלה עדיין קיימת: כיון שהקרבן קיים, הכבש המיועד לקרבן התמיד של יום זה נמצא, הרי ייתכן שיש להקריב כבש זה למחרת, וכן לגבי מוספי שבת – אפשר להקריב בשבת הבאה את הכבשים שהוכנו לשבת הקודמת, מפני שזהו כבש שיועד לקרבן תמיד, או לשבת. ואף אם עדיין לא הכינו את הכבש לתמיד או למוסף שבת וכדומה, הרי נמצא בלשכה, בקודש, הממון המיוחד לכבשי התמיד ולמוספי השבת, ואפשר להשתמש בו להוספה בתמידים שלמחרת, וכן לגבי שבת.

וזהו החידוש בנאמר "הרי שלא הקריב בשבת זו, שומע אני יקריב שתים לשבת הבאה": המחשבה איננה להשלים את החובה של מצות הקרבת המוסף של השבת הקודמת³⁹, אלא מצד קיומם ומציאותם של הכבשים לקרבן, או של הממון המיועד לכך.

על כך לומדים מהמילה "בשבתו" – "מגיד שאם עבר יומו בטל קרבנו", אין קיימת כלל המציאות של "קרבנו". לא זו בלבד שאינה קיימת החובה של מצות ההקרבה של השבת הקודמת, אלא כאשר "עבר יומו" התבטל הקרבן של שבת זו.

הלכה זו נלמדת גם לגבי ראש חודש ורגלים.

אך לא כך הוא לגבי התמיד. אמנם, "בכל יום הוא מועד התמידים", אך אין סברה שניתן לקיים את חובת התמיד של היום על ידי הקרבתו למחרת, כי מחר איננו "מועדו"⁴⁰. אך אין כאן לימוד ש"בטל קרבנו", שמציאות הקרבן מתבטלת. ולכן נראה על־פי פשוטו של מקרא, שאפשר, ואף צריך, 188להקריב תמידים אלו למחרת, כי מציאותו של הקרבן, או הממון עבורו, קיימים⁴¹.

לפי זה מובן בפשטות, שלגבי הרגלים אין מתעוררת אפילו המחשבה שאם לא הקריבו בפסח, יקריבו שתים בפסח הבא, וכן לגבי שבועות,

כי השקלים של כל שנה המיועדים לרכישת קרבנות ציבור של כל שנה ושנה שונים בכל שנה ושנה, כפי שכבר פירש רש"י לפני כן⁴² – "נתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה". ואם כך, אין סברא שאפשר להקריב קרבנות של שנה אחת בחג של שנה אחרת, ואפילו מצד מציאותו של הקרבן, שלא רק כהשלמת החובה והמצוה, כי השקלים של שנה זו אינם מיועדים כלל לקרבנות של השנה האחרת⁴³.

י. שני אופנים בהשראת הקדושה

מיינה של תורה שבפירוש רש"י זה:

ידוע, שהשראת השכינה במקדש, ועל ידי כך בכל העולם כולו, היתה באמצעות הקרבנות⁴⁴. ומובן, שכל סוג של קרבן קשור לאופן שונה של השראה, בהתאם למהות ולתנאים ולנתונים של כל קרבן וקרבן.

וכך גם הקרבנות שבפרשתנו נחלקים לשני סוגים: א) קרבן תמיד, שמובא תמיד בכל יום ויום, ב) מוספי שבת ראש חודש ורגלים, והם קשורים לשני אופנים כלליים של השראת הקדושה:

קרבנות מוספי השבת, ראש חודש ורגלים, מביאים לידי השראת הקדושה המשנה את ה"זמן" – בימים אלו מאירה קדושה בגלוי (קדושת שבת, ראש חודש ויום טוב) ההופכת את הזמן לזמן קדוש.

אך מכך שקדושה זו בימים אלו משנה זמן זה, מובן, שהיא מוגבלת, ולכן קשורה "השראה" זו דוקא ליום מסויים⁴⁵.

189לגבי קרבן התמיד, להיפך: זהו ענין תמידי, ללא הגבלות, ומכך מובן, שהשראת הקדושה⁴⁶ שעל ידי קרבן תמיד קשורה להתגלות הקדוש־ברוך־הוא עצמו, שאין אצלו ח"ו שום שינויים, ולכן היא מאירה ושורה תמיד, ללא כל הגבלה.

וזהו ההסבר לכך שקדושה זו אינה גורמת להפיכת כל יום ליום טוב, כי מפני שהשראת הקדושה שעל ידי התמיד קשורה לקדוש־ברוך־הוא בעצמו, אשר "אני ה' לא שניתי"⁴⁷, לכן אין לגביה מושג של זמן כלל, אלא היא מעל לזמן.

יא. "תמיד" וב"מועדו"

אך ניתן היה לחשוב שקדושה זו "נשארת" על הזמן ואינה משפיעה בתוך הזמן, ולכן אומרת התורה שלא כך הוא, אלא גם את קרבן התמיד צריך להקריב "במועדו" – אשר "בכל יום הוא מועד התמידים":

אמנם, מדובר כאן על השראה באופן של "תמיד", ו"לא שניתי", אך אין הכוונה שאין לכך קשר והשפעה על הזמן, אלא "בכל יום הוא מועד התמידים", היום – הזמן עצמו – משתנה על ידי קרבן התמיד, אך אין הדבר נראה בגלוי.

יוצא מכך, שבענין קרבן התמיד נוצר חיבור בין שני ניגודים – "תמיד", שאיננו זמן מוגדר, ו"במועדו" – ההשראה "נמשכת"⁴⁸ במועד ובזמן מסויים⁴⁹.

יב. קדושה בכל יום

משמעות הענין לגבי עבודת האדם לקונו:

כאשר עבודתו הרוחנית של היהודי היא באופן של "תמיד", אין אצלו שינויים בעבודתו: הן בימות החול, הן בשבת וביום טוב ועד ליום הכיפורים (שבת שבתון)⁵⁰ – בכל מצב שהוא שרוי בו, ובכל עבודה שהוא עושה – מורגשת אצלו מטרה אחת: קיום רצון ה', "שאמרתי ונעשה רצוני"⁵¹. אופן כזה של "עבודה" נובע מהתמסרות מוחלטת לרצון ה', הוא "חש" ואצלו "מאיר" הענין של "אני ה' לא שניתי", ולכן אין אצלו שינויים בעבודתו.

ואת זאת מדגיש רש"י, שעל ידי 190עבודה של "תמידים" נעשה "כל יום" ל"מועד", כל יום נעשה יום "מיוחד", אין הוא יום חול כשאר ימות החול, אלא יום המיוחד ומיועד לקרבן – קירוב לה'.

ועל ידי כך מתממשת שלמות התכלית של נתאוה הקדוש־ברוך־הוא להיות לו דירה בתחתונים⁵², שאין משרים את הקדושה רק בימים מיוחדים ומסויימים בשנה, אלא בכל יום, גם בימות החול,

וזה מחיש את קיום היעוד של שבת בכל הימים, כאשר כל יום רגיל יהיה יום שבת קודש – יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים⁵³.