תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כח פינחס

שיחה א

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־3 עמודים חיפוש חדש

174שיחה א

א. מצות עשה אחרונה – נחלות

במנין המצוות בתחלת ספר היד החזקה, וכן בספר המצוות, מביא הרמב"ם, כמצות עשה אחרונה, את המצוה: לדון בדיני נחלות, שנאמר¹ איש כי ימות ובן אין לו.

ידוע, שהסדר בדברי הרמב"ם מדוייק ביותר². ולפי זה מובן, שדיוקו של הרמב"ם בסיימו את מצוות העשה במצוה של "נחלות", הוא משום³ שמצוה זו מהווה את הסיום והשלמות של המצוות בכלל.

וכשם שלגבי המצוה הראשונה במנין המצוות – "לידע שיש שם אלוקה שנאמר⁴ אנכי ה' אלקיך" – מובן בפשטות הטעם לכך שדוקא היא ראשונה, משום שזוהי המצוה הראשונה והעיקרית של כל המצוות הבאות לאחריה, כדברי הרמב"ם בתחלת ספר היד החזקה "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע..." וכפי שמדייק הרמב"ם בלשונו בתחלת מנין המצוות ואומר "מצוה ראשונה⁵...",

כך מובן גם לגבי המצוה האחרונה – לדון בדיני נחלות – שדוקא היא מופיעה כמצות עשה אחרונה, משום שהיא השלימות והסיום של כל המצוות.

ב. המקור: "איש... ובן אין לו"

במבט ראשון ניתן היה להסביר את הטעם לכך בפשטות: כיון שקיומן של כל המצוות שבתורה הוא בימי חייו של האדם, ואילו המצוה של "נחלות" קשורה לזמן שלאחר מותו, לכן מציב הרמב"ם מצוה זו בסיום כל המצוות.

אך מובן, שהסבר זה דחוק ביותר, כי יש עוד מצוות שמונה הרמב"ם לפני כן, אשר קשורות במותו של האדם⁶ ובענינים שלאחר⁷ מות האדם.

174ובנוסף לכך: המצוה לעסוק בדיני נחלות, אינה מוטלת על האדם עצמו, אלא מצוה על בית הדין⁸ לדון "בדיני נחלות", וכפי שמסביר הרמב"ם במפורט את סדר הנחלות בהלכות עצמן בספר היד החזקה – כלומר, שבית הדין חייב לדון⁹ כיצד תקויים ירושת הנחלות ליורשים החיים, ואין עוסקים במצוה זו במוריש – ואם כך, אין מקום לקבוע מצוה זו אחרונה, כקשורה למות המוריש¹⁰.

כמו כן דרוש הסבר: כמקור למצוה הנ"ל "לדון בדיני נחלות" מצטט הרמב"ם את הפסוק, כאמור לעיל, "שנאמר: איש כי ימות ובן אין לו", ולכאורה, במילים אלו אינה כלולה מהות המצוה¹¹.

יש נוסחאות אחרות¹², שלפיהן מצטט הרמב"ם מילים נוספות מן הפסוק – "והעברתם את נחלתו...", ולפי מספר נוסחאות¹³ "והיתה¹⁴ .. לחוקת משפט"¹⁵, שמילים אלו אכן כוללות את עיקר מצות הנחלות,

אך כיון שבדפוסים הנפוצים של הרמב"ם מובאות רק המילים "איש כי ימות ובן אין לו"¹⁶ – יש לומר, שבהן 175כלולה מהות המצוה "לדון בדיני נחלות".

בפשטות יש לומר, שכאשר מצטט הרמב"ם את המילים הראשונות של הפרשה הוא מתכוון לכל ההמשך המופיע בפרשה, כפי שאנו מוצאים במצוות אחרות אצל הרמב"ם¹⁷, אך כיון שכל הענינים בתורה מדוייקים לחלוטין, יש לומר (ובמיוחד משום שהרמב"ם אינו מוסיף כאן את המילה "וגו'" הרומזת להמשך הפרשה¹⁸), שבמילים אלו עצמן מתבטא ענין מהותי בנושא הנחלות.

ג. סיום המשנה – "להנחיל"

ויש לומר, שהרמב"ם מסיים את מנין המצוות במצוה "לדון בדיני נחלות", בדומה לכך שששה סדרי משנה¹⁹ מסתיימים²⁰ במאמר "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק... שנאמר²¹ להנחיל אוהבי יש" וכפי שמסבירים המפרשים²² את הטעם לכך שהמשנה מסיימת דוקא במאמר זה²³, משום שמדובר כאן על תשלום השכר עבור העבודה של קיום התורה והמצוות, הבא לאחר סיום והשלמת הלימוד והקיום של התורה ומצוותיה. והמשנה מדייקת בלשונה ואומרת "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל", כי הגמול הניתן לאחר סיום העבודה של קיום התורה והמצוות הוא ענין של "להנחיל".

ויש לומר, שכך גם בעניננו, לגבי מנין המצוות אצל הרמב"ם: הוא מסיים דוקא במצוה של הנחלות, כי סיום והשלמת כל מצוות התורה קשורים לענין הנחלה, כאמור לעיל.

ד. נתינת ארץ ישראל – קשר בין עם ישראל לקב"ה

כדי לבאר את כל האמור לעיל, יש להקדים ולבאר:

פרשת הנחלות מופיעה בתורה כהמשך לענין הירושה והחלוקה של ארץ ישראל, אשר בקשר לכך טענו בנות צלפחד²⁴ "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", ועל כך נאמרה הפרשה "איש כי ימות...". בענין חלוקת 176הארץ אנו מוצאים, שבנוסף לירושת הארץ באופן כללי²⁵, מופיעים כאן במפורט שלשה ענינים: א) ירושת הארץ, ב) חלוקה באופן של "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו"²⁶, ג) "אך בגורל יחלק את הארץ"²⁷.

כלומר, שייכותה של ארץ ישראל לעם ישראל היא בשלש דרכים²⁸: א) ירושה, ב) חלוקה לפי הגיון ושכל ("לרב תרבה..."), ג) חלוקה לפי הגורל²⁹.

ויש לומר, שהטעם לכך שנדרשים כל שלשת הענינים הוא: נתינת ארץ ישראל לעם ישראל כנחלה, לא היתה סתם נתינה וחלוקה של ארץ כלשהי לעם ישראל –

הרי ארץ ישראל היא "נחלת ה'"³⁰, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"³¹, ולכן נתינתה דוקא לישראל מותאמת להיותם "נחלת ה'"³², קשורים לקדוש־ברוך־הוא, כדברי חז"ל³³ "אמר הקדוש־ברוך־הוא יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי". ולכן, נתינת ארץ ישראל, נחלת ה' לעם ישראל, מבטאת ומגלה את הקשר של בני ישראל לקדוש־ברוך־הוא³⁴:

ומשום כך, כשם שהקשר של בני ישראל לקדוש־ברוך־הוא הוא בשלשה אופנים – כנאמר³⁵ "אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו" – כך גם נתינת ארץ ישראל לעם ישראל היא בשלשה אופנים: חלק, גורל וירושה.

וכיון שהסדר שבין שלשת הענינים הללו – חלק, גורל וירושה – הוא כזה, שהאופן האחרון הוא "ומה יפה 177ירושתנו", מעלה אחר מעלה, מובן מכך³⁶, שבירושה יש עומק ומעלה יותר מאשר שני האופנים הקודמים.

ונדרש הסבר: א) מהו ההבדל בין חלק, גורל וירושה כאופנים בקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא³⁷?

ב) כיצד מתאימה כלל ההגדרה של ירושה, כלשון הפסוק: "איש כי ימות", לגבי הקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא³⁸?

ה. "חלקנו" ו"גורלנו"

ויש לומר, שההבדל בין "חלקנו" לבין "גורלנו" הוא בדוגמת ההבדל שבין מכירה לבין מתנה:

מכירה כרוכה בתשלום שמשלם הלוקח³⁹ עבור החפץ הנמכר; מתנה ניתנת מרצונו הטוב של הנותן, ללא תשלום מצד המקבל. בדומה לכך, ההשפעות וה"המשכות" של הקדוש־ברוך־הוא לישראל הן בשתי דרכים⁴⁰: א) שכר המצוות וכדומה, השפעה הניתנת באמצעות עבודת האדם, אתערותא דלתתא; ב) המשכה מצד הקדוש־ברוך־הוא בטובו, בחן וכו', אתערותא דלעילא.

באופן כללי, זהו ההבדל בין "חלקנו" לבין "גורלנו":

"חלקנו" הוא קשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא הכרוך בעבודה של היהודי, בדומה למכירה. ו"גורלנו" היא התקשרותו של היהודי עם הקדוש־ברוך־הוא מצד הקדוש־ברוך־הוא אשר "בחר בנו מכל העמים"⁴¹, שהבחירה האמיתית, הבחירה החפשית היא כאשר הדבר איננו נבחר לפי ההגיון, עקב מעלות שיש בו וכדומה, אלא רק משום שזהו רצון הבוחר, ללא סיבה הגיונית. ובכך דומה הדבר לגורל, שאיננו כרוך בהגיון, אלא נעשה תוך הסתמכות מוחלטת על הגורל, בלי לדעת כיצד יפול דבר, כנאמר⁴² "בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו".

בדומה למתנה, התלויה רק ברצונו של הנותן, אלא שיש הבדל בין גורל לבין מתנה, שהמתנה דומה למכירה 178בכך שלמרות שהיא ניתנת מצד רצון הנותן, בכל זאת יש סיבה לנתינתה בקשר שבין הנותן למקבל, כנאמר⁴³ "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשיה (=אילולא גרם המקבל נחת רוח לנותן) לא יהיב ליה מתנתא⁴⁴ (=לא היה נותן לו מתנה), ואילו הגורל אינו תלוי כלל בשכל והגיון.

ו. "גורלנו" – בחירה מרצון ה'

בעומק יותר:

הענין של "חלקנו" אינו תלוי רק בעבודתם של ישראל, אלא בעצם מציאותם, כי נשמתו של יהודי נקראת⁴⁵ "חלק ה' עמו"⁴⁶, כנאמר בתניא⁴⁷ "ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש".

ויש לומר שגם לגבי מעלה זו של "חלקנו" יש יתרון לענין ה"גורל":

האמירה על נשמתו של היהודי שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" מבטאת את מעלתו וקדושתו של היהודי בעצם מציאותו. ולכן, יש לומר, קושר אדמו"ר הזקן את המעלה של "חלק אלוקה ממעל ממש" עם היותם של ישראל "בנים למקום", בנים אתם לה' אלקיכם"⁴⁸ – כשם שלגבי בן כפשוטו, הקשר בינו לבין האב נוצר ונמשך אל מציאות הבן, כך גם ענין זה של "חלקנו" דומה לענין המכירה, התלויה בלוקח.

לעומת זאת, הענין של "גורלנו" – "בחר בנו" – אינו תלוי במעלה וב"מציאות" המיוחדת של היהודי, ככל שיהיה נעלה, בכל זאת הרי זו מעלה וקדושה מוגבלת משום היותה קשורה במציאותו – אלא זהו קשר התלוי לחלוטין ברצונו של הבוחר⁴⁹ – הקדוש־ברוך־הוא, שלמעלה מכל מדידה והגבלה⁵⁰.

178ויש לומר, שזהו ההסבר לכפל הלשון בפסוק⁵¹ "כי עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה'...", וכפי שמפרש רש"י⁵² "כי עם קדוש אתה, קדושת עצמך מאבותיך, ועוד: ובך בחר ה'". כלומר: "עם קדוש אתה" היא הקדושה משום ש"בנים אתם לה' אלקיכם"⁵³, שזוהי "קדושת עצמך". ויש ענין נעלה יותר – "ועוד ובך בחר ה'", בחירת העצמות⁵⁴.

ז. יורש – במקום המוריש

למרות כל זאת, גם למתנה, הבאה מצד הנותן, יש קשר כלשהו אל המקבל. שהרי⁵⁵ הנותן מתנה מוסר לזולת, למקבל המתנה, את הדבר מתוך ההתקרבות שיש לו אל המקבל.

וכעין זה גם בענין הגורל: אמנם, הגורל אינו קשור למעלת החפץ שמקבלים, אך למרות זאת, יש כאן השפעה והקנאה. המקבל רוצה לקבל אחד מכמה דברים, להתחלק עם הזולת, והגורל קובע רק מה יקבל בדיוק.

אך יש אופן שלישי – ירושה – שמשמעותו אינה כנתינה של דבר לזולת, אלא שהיורש ממלא את מקומו של המוריש. היורש איננו מציאות אחרת, המקבלת נכסים מן המוריש, אלא, כלשון הפסוק⁵⁶, "תחת אבותיך יהיו בניך", היורש נמצא במקומו של המוריש, וממילא יש לו בעלות על נכסי המוריש⁵⁷.

יוצא מכך, שמעלתה של הירושה על פני המכירה והמתנה היא:

מכירה ומתנה (וכן גורל) הן נתינה והשפעה. האדם איננו לעצמו בלבד, אלא הוא משפיע ונותן למישהו שמחוצה לו, וההבדל ביניהם הוא רק בגורם להשפעה: במכירה – הלוקח, ותשלומיו, הוא הגורם להשפעה, ובמתנה הגורם הוא רצון הנותן. אך גם רצונו של הנותן הוא לתת את הדבר לזולתו.

ואילו ירושה איננה השפעה למישהו שמחוץ למוריש, אלא היורש זוכה בנכסים מפני שהוא נמצא במקום

179ח. "מה יפה ירושתנו"

וזהו החידוש ב"מה יפה ירושתנו" על פני "חלקנו" ו"גורלנו":

"חלקנו" מבטא את הקשר שבין היהודי לאלוקות, באופן שבו הקדוש־ברוך־הוא צמצם, כביכול, את עצמו, כך שעבודתו ומעלותיו של היהודי תופסות אצלו מקום. יותר מכך: לגבי הקדוש־ברוך־הוא עצמו נאמר⁵⁹ "גם בן ואח אין לו", וישראל נקראים "בנים" רק משום⁶⁰ שהקדוש־ברוך־הוא מצמצם את עצמו, כביכול, לתואר של "אב"⁶¹.

"גורלנו" – "בחר בנו" מבטא את הקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא מצד הדרגה האלקית והדרגה אצל ישראל, שבה אין משמעות למציאות כשלעצמה, והקשר הוא רק משום בחירתו החפשית של הקדוש־ברוך־הוא.

אך בכל זאת, גם המשמעות של "בחר בנו" היא בחירת דבר, שכביכול מחוץ לקדוש־ברוך־הוא, שהרי "בחירה" חלה על דבר אחר, אלא שהגורם לבחירה אינו מעלת הנבחר, אלא רצונו של הבוחר בלבד⁶².

לעומת זאת, המשמעות של "ירושתנו" היא שישראל הם מציאות אחת עם עצמותו יתברך, ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד, הקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא נעוץ בעצמותו יתברך, שמעל לכל צמצום כלשהו וכדומה⁶³. ולכן זוהי "ירושה", 180שבה היורש הוא ממש במקום המוריש, והוא כמוריש עצמו.

ט. שלש תקופות בעם ישראל

שלשה אופנים אלו של הקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא – חלקנו, גורלנו וירושתנו – קשורים, באופן כללי, לשלש תקופות כלליות בתולדות עם ישראל: א) לפני מתן תורה, ב) לאחר מתן תורה – התקופה של עבודת ישראל בקיום התורה והמצוות, ג) לעתיד לבוא, תקופת הגמול עד לשיא השלמות שבכך.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

גם לפני מתן תורה נקראו ישראל "בנים", כנאמר ביציאת מצרים⁶⁴ "בני בכורי ישראל". גם לפני מתן תורה היתה גלויה מעלתם של ישראל על פני כל אומות העולם, אשר הביאה ליציאת מצרים. אך כל זאת היתה מעלה בעצם המציאות שלהם⁶⁵ ובעבודתם.

במתן תורה התגלה הענין של "ובנו בחרת מכל עם ולשון"⁶⁶ – בחירת הקדוש־ברוך־הוא בעם ישראל, כדלעיל⁶⁷. הבחירה התבטאה בנתינת התורה והמצוות לישראל⁶⁸, וזהו החידוש של התורה והמצוות שניתנו במתן תורה, על פני עבודתם של ישראל, והאבות, לפני מתן תורה – לפני מתן תורה נמדדה העבודה לפי כחו של הנברא, עד כמה ביכולתו להגיע בכחותיו שלו, ואילו לאחר מתן תורה, כאשר "נתן לנו את תורתו"⁴¹ – יש בתורה ובמצוות כח הבורא.

ולאחר קיום התורה והמצוות תתגלה אצל ישראל מעלתם העצמית – "מה יפה ירושתנו" – ענין הנחלה, שישראל מאוחדים, כביכול, עם עצמותו יתברך⁶³.

י. "להנחיל אוהבי יש"

ויש לומר, שזהו ההסבר לסיום ששה סדרי משנה – "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... להנחיל אוהבי יש": הרמב"ם⁶⁹ מבאר שהביטוי "יש" מצביע על "מציאות⁷⁰ התמידית אשר אין לה תכלית", כלומר, עצמותו 181יתברך⁷¹, ה"יש" האמיתי. והמשמעות של "להנחיל אוהבי יש" היא התאחדותו, כביכול, של היהודי עם "יש האמיתי". וזהו הדיוק בפסוק "להנחיל אוהבי יש", כי התאחדותו של היהודי עם ה"יש האמיתי", "יש המוחלט"⁷¹, קשורה לענין הנחלה, שהיהודי הוא, כביכול, "עצם המוריש", כדלעיל⁷².

בכך יובן מדוע מביא הרמב"ם דוקא במצות הנחלות את המילים "איש כי ימות ובן אין לו" – כי המשמעות הרוחנית של הנחלה מתבטאת דוקא ב"ובן אין לו":

המעלות של "חלקנו" ו"גורלנו" קשורות לדרגה שבה הקדוש־ברוך־הוא מצטמצם, כביכול, לדרגה של "אב", כך מתאפשרת מציאות אחרת, של בן. גם בדרגה של "גורלנו", שבה הקדוש־ברוך־הוא בוחר בישראל, הרי הבחירה בהם היא להיותם בניו⁷³.

ואילו המהות של "ירושתנו" קשורה לעצמותו של הקדוש־ברוך־הוא, שעל כך נאמר "ובן אין לו" – מעל לכל אפשרות של מציאות שמחוצה לו, אפילו באופן של בחירה, וזהו שרשם של ישראל – ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד.

הערות

עמוד 174

1. פרשתנו כז, ח.
2. ראה יד מלאכי כללי הרמב"ם אות ו.
3. כי באי זו מידה שנדייק בהסדר במנין דהמצות של הרמב"ם (שלא מצאנו לע"ע שהרמב"ם עצמו יבארו*), הרי מובן, כנראה במוחש אפילו באדם שאינו מסודר כלל, שעכ"פ יש טעם להראש ולהסוף. ולהעיר ממרז"ל (ברכות יב, א) הכל הולך אחר החתום.
4. יתרו כ, ב.
5. ראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ו ע' 68 הערה 8. וראה שיחת י"ג ניסן תשמ"ה.
6. מצוה רכו־רכט. וראה מצוה קפו.
7. מצוה רל – תלי': מצוה רלא – קבורה [ל' הרמב"ם ב"מנין המצות" (ועד"ז בכותרת להל' סנהדרין מצוה יא) היא "לקבור הנהרג ביומו". אבל בסהמ"צ כ' "ול' ספרי כי קבור תקברנו מצות עשה והוא הדין בשאר מתים כו'". וכ"מ ביד הל' אבל פי"ב ה"א. וראה הל' סנהדרין פט"ו ה"ח (ולח"מ הל' אבל פ"ד ה"ח). הכותרת להל' אבל סוף מצוה א].
. וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 240 הערה 4.

עמוד 174

8. ראה חינוך מצוה ת': ולפי הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכל עיקר אזהר' אינה רק על ב"ד שדנו* בענין הנחלה וז"ל שכ' הוא מצוה לדון בדיני נחלה.
9. ואף שגם המצות (רכו־רכט) להיות ב"ד הורגין כו' וכן ה"תלי'" ו"לקבור הנהרג ביומו כו'" (רל־רלא) – ה"ז מצות הב"ד לא מצות של האדם במיתתו או הבאים לאחרי מיתתו, הרי עכ"פ ה"ה מצות שמתקיימות באדם ולאחר מיתתו: משא"כ לדון בדיני נחלות אי"ז מצוה המתקיימת בהאדם (במותו או לאחר מותו), כ"א מצות ב"ד לדון בנכסי אדם שמת, כבפנים.
10. אלא שממצוה רלו ואילך (מלבד מצוה רמז) מדובר במצות המסורות לב"ד בשייכות לממונו של אדם (משא"כ המצות רכד־רלא שהן בעונשי ב"ד בנוגע לגופו). ולכן י"ל שמסיים במצות שבממונו לאחרי מותו.
11. ובפרט שעפ"ז אינו סיום בדבר טוב – ראה תוס' סוף נדה. וראה בארוכה שיחת ש"פ מקץ תשד"מ ע"ד סיום בטוב בספר הרמב"ם.
12. ראה רמב"ם ספר המדע (ירושלים, תשכ"ד).
13. שם, יא.
14. ובסמ"ג מ"ע צו מביא רק פסוק זה.
15. וכן הובא בחינוך שם (המשך הפסוק "והעברתם גו'" והפסוק "והיתה גו'"*).
16. וכ"ה בספר המצות שלו – מצוה רמח.
. כ"ה בחינוך לפנינו (וכ"ה בהוצאת שעוועל – ע"פ דפוסים ישנים וכת"י). ובס' החינוך עם פירוש מנחת יצחק תוקן "שידונו". וכן בהערות על ס' החינוך מבעל מעין החכמה (תקס"ד) – שנדפסו בס' השלמות על המנ"ח (הוצאת שולזינגער) – הועתק לשון החינוך "שידונו". ולכאורה כצ"ל.
. ומ"ש "לחקת עולם" – לכאורה טה"ד וצ"ל "לחקת משפט".

עמוד 175

17. כ"ה בכו"כ מצות שמביא מהפסוק רק התחלת הענין.
18. אבל בסהמ"צ הוצאת העליר וקאפאח ישנו "וכו'", "וגו'".
19. וכידוע שבכו"כ ענינים – בס' היד הם ע"ד המשנה.
20. מס' עוקצין.
21. משלי ח, כא.
22. פיה"מ להרמב"ם שם. רא"ש ורע"ב שם.
23. והסיום ממש הוא במאמר דר"ש בן חלפתא "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כו'". וראה לקו"ש [המתורגם] חכ"ב ע' 55 הערה 44 (וס' השיחות תשמ"ח ח"ב (קה"ת, תשמ"ט) ע' 665 ואילך), שהוא המשך וביאור המאמר "עתיד הקב"ה להנחיל כו' אוהבי יש".
24. כז, ד.

עמוד 176

25. "דכתיב (וארא ו, ח) ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' ירושה היא לכם מאבותיכם" (ב"ב קיט, ב. וראה גם ע"ז נג, ב. ועוד).
26. כו, נד.
27. שם, נה.
28. בפרט להדיעות דהחלוקה "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" נאמר גם על החלוקה הכללית דא"י לי"ב השבטים (לא רק על המשפחות שבתוך השבט) – ראה ספרי פרשתנו שם (עה"פ איש לפי פקודיו). פרש"י שם. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך גורל (ע' תטז), נמצא גם בחלוקה דכלל א"י לכל בנ"י, היו כל הג' – ירושה, ע"פ גורל, חלק – לרב תרבה גו'.
29. והאורים ותומים ה"ז ענין אחד עם הגורל, שהי' מוכיח שהגורל הי' ע"פ רוה"ק – ראה פרש"י פרשתנו כו, נד. רשב"ם ב"ב קכב, א ד"ה והי' מכוין. וראה אנציקלופדי' שם.
30. ש"א כו, יט ובפרש"י ועוד שם. רמב"ם הל' מלכים פ"ה הי"ב.
31. עקב יא, יב.
32. ראה ואתחנן ד, כ. עקב ט, כו. כט. האזינו לב, ט. ובכ"מ בנ"ך.
33. תנחומא ראה ח. וראה במדב"ר פכ"ג, ז (בסופו).
34. ובמכילתא (בשלח טו, יז) "יבואו ישראל שנקראו נחלה לארץ שנק' נחלה ויבנו ביהמ"ק שנק' נחלה בזכות התורה שנק' נחלה.
35. לפני תפלת השחר (וכ"ה ב"סדר תפלות" להרמב"ם – בסו"ס אהבה).

עמוד 177

36. ראה גם רד"ה אשרנו תרצ"ו (סה"מ קונטרסים ח"ב ע' 728). רד"ה אשרנו ש"ת וסופו.
37. בכללות ע"ד החילוק דג' בחי' חלקנו גורלנו ירושתנו (בתורה וכו') – ראה לקו"ש חי"ג ע' 115 ואילך. וש"נ. ושם הוא באו"א קצת מהמבואר לקמן בפנים.
38. ראה אוה"ת ראה ע' תשסב השאלה עד"ז לגבי ירושת ישראל את התורה – דהרי "התורה .. קיימת לעולם". וראה גם אוה"ת תשא ע' א'תתקעא.
39. ואף דפסק הרמב"ם ד"כל המוכר בעין יפה מוכר" (הל' מכירה פכ"ה ה"ג), ה"ז ע"י ומצד המעות שקיבל. ובענין זה עצמו מעלה במתנה – ד"כל הנותן בעין יפה נותן יותר מן המוכר" (שם ה"ד).
40. ראה גם לקו"ת ויקרא ב, ב (ובכ"מ). ושם – בנוגע אופן הב': המשכה בחסד חנם.
41. נוסח ברכת התורה.
42. משלי טז, לג.

עמוד 178

43. ראה גיטין נ, ב. ב"ב קנ"ו, א. ועוד. וראה לקו"ש שם הערה 41.
44. אלא שאין זה בגדר תשלום (כבמכר) המכריח שתנתן לו המתנה, וענינה רק שגורמת נטיית הנפש של הנותן אל המקבל (והמתנה בפועל באה רק מרצונו הטוב של נותן המתנה). – ועיין בהסוגיות האם מכר כמתנה (ב"ב סד, סע"א ואילך. עא, א ובמפרשים שם. ובהנסמן בהערה הקודמת).
45. האזינו לב, ט. וראה אגה"ת פ"ד (ובליקוט פירושים כו' שם – ע' רז־ח).
46. ראה אוה"ת (יהל אור) לתהלים (ע' תנא) "מה טוב חלקנו ע"ד חלק ה' עמו".
47. רפ"ב. וראה איוב לא, ב.
48. פ' ראה יד, א.
49. וי"ל שלכן עיקר ענין הבחירה הוא בגוף של בנ"י "הנדמה בחומריותו לגופי אוה"ע" (תניא פמ"ט). וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 441 בהערות.
50. ועד"ז ישנם ב' הענינים בביהמ"ק: "בית המקדש" – הקדושה שבו עצמו; "בית הבחירה" – מצד בחירתו של הקב"ה. וי"ל שלכן קרא הרמב"ם הלכות המקדש בשם "הלכות בית הבחירה", כי זהו עיקר החידוש והעילוי שבמקדש (ראה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 153. ע' 157 ואילך. חכ"ד [המתורגם] ע' 99 ואילך). ועד"ז ישנם ב' הענינים בארץ ישראל, ראה בלקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 433 ואילך. ולהעיר ממכילתא שבהערה 34 בקשר דבנ"י, א"י וביהמ"ק.

עמוד 178

51. ואתחנן ז, ו. פ' ראה יד, ב.
52. פ' ראה שם.
53. שנאמר בפסוק לפנ"ז בפ' ראה שם.
54. בכל הנ"ל (במעלת הבחירה בישראל לגבי זה שהם בנים למקום) – ראה בארוכה לקו"ש חי"א ע' 5 ואילך. חי"ח [המתורגם] ע' 441 ואילך.
55. במתנה ישנו עוד (חסרון) הגבלה – שבאה מצד הגבלת ה"נייחא לנפשי'" שגרם המקבל. אבל מה שנוגע כאן בנוגע לגורל – הוא הענין שבפנים. המוריש58.
56. תהלים מה, יז. וראה ב"ב קנט, רע"א.
57. ראה בכ"מ בספרי הצפע"נ (שו"ת צפע"נ דווינסק ח"א סקי"ח. ווארשא ח"ב סקי"ח. צפע"נ מילואים יג, א). וע"ש שזהו החילוק בין ב"נ לבנ"י.
58. עפ"ז אולי יש להסביר מה שמשמע ברשב"א (שו"ת הרשב"א ח"ג סקכ"ה) דירושת היורשים הוא עם גמר מיתה לא לאחר מיתה – ראה קצה"ח ר"ס רנב.

עמוד 179

59. קהלת ד, ח ובקה"ר עה"פ.
60. ראה קה"ר שם: בן מאין יש לו אלא שחבב הקב"ה לישראל וקראן בנים כו'.
61. להעיר גם משהש"ר פ"ב, טז (א): הוא לי לאב ואני לו לבן .. הוא לי לרועה .. ואני לו לצאן. וראה אוה"ת ראה ע' תשפד־ה. ע' תשצו. לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 271.
62. באו"ת להרב המגיד ב, ג (ס"ו) (וכן בכתר שם טוב סרמ"א. וראה תורת הה"מ – לקו"א ואו"ת בתחלתם) מבואר, שצורתם של ישראל חקוקה במחשבתו ית' כמו שצורת הבן חקוקה במחשבת האב, אלא שאצל בני אדם שייך ענין זה (שצורת הבן חקוקה במחשבת האב) רק לאחרי שנולד הבן, משא"כ "אצל השם ית', שייך זה לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה". אבל מובן*, שאין זה הבחי' ד"חלקנו" (בן), כי בחי' מחשבה זו ("קודם שנבראו ישראל") היא בדרגא שלמעלה מבחי' "אב", כי: "אב" פירושו ותוכן השם – שיש לו "בן", משא"כ בחי' המחשבה "קודם שנבראו ישראל", היא למעלה מבחי' ("קודם" בעצם) "אב", ומה שצורת ישראל חקוקה במחשבה זו – הרי זה מפני שכן בחר הקב"ה בבחירתו החפשית, שצורתם של ישראל תהי' חקוקה בו (בדוגמת צורת הבן שחקוקה במחשבת האב).
63. ראה המשך תער"ב (ח"ב ע' א'קמא), ד"ה תקעו תרצ"ד ס"ב (סה"מ תיש"א ע' 7), דלעת"ל לא תהי' ההמשכה בדרך משפיע ומקבל כ"א גילוי העצמות ממש.
. וראה באו"א קצת ד"ה מים רבים תשל"ח ס"ה (לקו"ש ח"כ ע' 279. סה"מ מלוקט ח"א ע' רעו).

עמוד 180

64. שמות ד, כב.
65. ועד לשורש הנברא, האבות ועבודתם, כדלקמן.
66. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סי' ס ס"ד (ממג"א שם סק"ב) "שכשיאמר ובנו בחרת יזכור מ"ת". וראה תניא פמ"ט.
67. ראה לקו"ש חי"א שם.
68. להעיר משערי אורה בהקדמה (ב, סע"א ואילך) ב"שרש מס"נ (שיש לנש"י) על התו"מ על קדה"ש" שהיא "לפי ששרש אותיות התורה הוא בעצמות דחכ' דתורה הקדומה שהיא כח חכמתו העצמית ית' ממש שכלולה בעצמותו ממש (שלמעלה הרבה גם מבחי' כח המוליד לנש"י בדומה לו כו') והוא הי' ענין מס"נ דנש"י בזמן מ"ת כו'". עיי"ש שבמס"נ על תו"מ ב' טעמים כו'. וראה לקו"ש חי"א שם הערה 49.
41.
63.
69. בפיהמ"ש סוף עוקצין.
70. כ"ה בתרגום קאפח. ובפיהמ"ש שלפנינו בשינוי לשון.

עמוד 181

71. ראה רמב"ם בתחלתו ע"ד מציאות ואמתתה.
72. וראה גם לקו"ש [המתורגם] חכ"ב ע' 55 (ואילך). (משיחות י"ג ניסן וש"פ שמיני תשמ"ה)
73. אלא שאינו נתפס בזה, כי מכיון שהסיבה לזה שהם בניו, היא הרצון בהם [לא כבבחי' "חלקנו", שהסיבה לרצון דהקב"ה בישראל הוא לפי שישראל הם "בנים" והוא ית' הוא "אבינו", ורצון זה הוא הכרחי, כביכול, משא"כ בבחי' גורלנו], דבחי' מחשבה זו מצ"ע היא מופשטת מצורת ה"בן" (ישראל), כיון שהיא למעלה מתואר "אב", ורק מצד רצון ובחירת הקב"ה בישראל נעשו ישראל בניו ית' ו"נחקקה צורתן" (כנ"ל (הערה 62) בלשון הה"מ) גם במחשבה זו, ולכן אינו נתפס בזה.

מצוטט ב־3 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך ל ‹ וישלח ‹ שיחה א ‹ 153 לקו"ש חכ"ח ע' 177
כרך לד ‹ וילך ‹ שיחה א ‹ 187 לקו"ש חכ"ח ע' 174

תורת מנחם 1

מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ו לקו"ש חכ"ח ע' 178