שיחה ב

165שיחה ב

א. "כי מראש צורים

אראנו" – לפי הדרש?

כבר הוסבר פעמים רבות, שמטרתו של רש"י בפירושו על התורה היא לבאר את פשוטו של מקרא, כפי שאומר רש"י במספר מקומות בפירושו¹. במקומות שבהם מביא רש"י "אגדה", הרי זה כדברי רש"י עצמו²: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא, דבר דיבור על אופניו".

כלומר, רש"י מביא אגדה רק א) כאשר יש קושי בפשט המקרא הדורש יישוב, ב) ה"אגדה" אכן "מיישבת דברי המקרא".

לעומת זאת, במקומות שבהם אפשר לבאר את המקרא כפשוטו ממש ללא קושי, אין רש"י מביא "אגדה", ואפילו לא אגדה אשר "מתאימה" ללשון המקרא "דבר דבור על אופניו".

לפי זה מתעוררת תמיהה גדולה על פסוק בפרשתנו, שאנו מוצאים שרוב הפשטנים מפרשים אותו במשמעותו הפשוטה, ודוקא רש"י מפרשו, לכאורה, לפי דרש!

ב

בין הדברים הראשונים שאמר בלעם בשבחם של ישראל, מופיע הפסוק³ "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו, הן עם לבדד ישכון...". הפשטנים⁴ (אבן עזרא⁵, רשב"ם, רמב"ן, רלב"ג ועוד) מפרשים את המלים "מראש צורים אראנו" כפשוטן, שבלעם עמד אז על ראש הר – "ראש צורים" – שממנו הוא ראה את ישראל – "אראנו", ובראותו אותם הוא שבחם – "הן עם לבדד ישכון...".

ואילו רש"י מצטט את המלים "כי מראש צורים אראנו" ומפרש, כנאמר במדרש⁶: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו על ידי אבות ואמהות".

ולגמרי אין מובן: מדוע נוטש רש"י⁷ את הפירוש הפשוט של "מראש צורים 165אראנו"⁸ ומבאר מלים אלו בדרך הדרש⁹?

ב. "מראש צורים" – מקום העמידה כגורם לברכות

ומסבירים המפרשים¹⁰, שלפי הפירוש הפשוט קשה, מדוע חשוב לציין היכן עמד בלעם? ולכן אומרים במדרש, שגם המלים "מראש צורים..." הן חלק מן השבחים שחלק בלעם לישראל.

אך לפי הפשט אין זה קושי כלל, ולהיפך, מהמשך הפסוקים נראה, לכאורה, שהכרחי לבאר מלים אלו כפשוטן:

לאחר שסיים בלעם את דבריו הראשונים של השבחים והברכות לישראל, אמר בלק לבלעם: "מה עשית לי לקוב... והנה ברכת... לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם אפס קצהו תראה וכולו לא תראה..."¹¹, שמכך מובן, שבלק סבר שהגורם לכך שבלעם בירך לפני כן את ישראל היה מפני שראה את "כולו".

והיכן נאמר לפני כן שבלעם ראה את עם ישראל "כולו"? ולכאורה, אדרבה: לפני כן¹² נאמר "ויקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל¹³, וירא משם (רק) קצה¹⁴ העם"¹⁵? – הרי כאשר מבארים את המלים "כי מראש צורים אראנו" כפשוטן, הרי אין זו שאלה: בלעם עצמו אמר והדגיש זאת – "מראש צורים אראנו", והוא אמר זאת כהתחלה לברכות שבהמשך דבריו¹⁶, וכרמז להסבר עליהן.

יוצא מכך, שדוקא לפי הפירוש הפשוט על "כי מראש צורים אראנו" מובן המשך הפסוקים.

ג. לשון רש"י שונה מלשון המדרש

כן יש להבין את לשונו של רש"י:

המקור לפירוש רש"י זה, שמדובר כאן על חוזקם של ישראל על ידי האבות והאמהות, הוא במדרש¹⁷, אך 166שם נאמר: "כי מראש צורים¹⁸ אלו אבות, ומגבעות – אלו אמהות". הבסיס למדרש זה הוא¹⁹, בכך שאנו מוצאים²⁰ בכמה פסוקים²¹, שה"אבות" מכונים בשם "הרים", או "צור"²², כנאמר בישעיהו²³ "הביטו אל צור חצבתם... הביטו אל אברהם אביכם...".

ואין מובן: א) מדוע אומר רש"י "על ידי אבות ואמהות", ולא כלשון המדרש – "אלו אבות... אלו אמהות"? ב) מדוע אין רש"י מציין הוכחות מן הפסוקים²⁴, ש"צורים" הוא כינוי ל"אבות", דבר שהיה מבהיר, לפחות, שהמדרש מתאים גם לפשוטו של מקרא?

אמנם, כשמעיינים היטב בלשונו של רש"י, מוכח, להיפך, שאכן רש"י מתכוון לשנות, ולפרש שלא כמדרש, ש"ראש צורים אלו אבות ומגבעות אלו אמהות", אלא כפי שמדייק רש"י בלשונו: "אני מסתכל בראשיתם ובתחילת שרשיהם ואני רואה אותם – את ישראל – מיוסדים (בשרשיהם) וחזקים כצורים וגבעות הללו".

כלומר, ישראל הם אלו אשר חזקים כ"צורים וגבעות", והאבות והאמהות הם ה"מראש צורים" – ה"ראשית" וה"שרשים" של ישראל, הגורמים לישראל להיות צורים, חזקים. ולכן מדייק רש"י בלשונו "על ידי אבות ואמהות" – אין הכוונה שהצורים והגבעות "הם" האבות והאמהות, אלא שאת העוצמה להיות צור מקבלים ישראל על ידי האבות והאמהות, שהם ה"ראש" והשרשים שלהם.

אך עדיין אין מובן: כיון שבין כך ובין כך אין רש"י מבאר את הדברים כפשוטם, אלא שהמלים "מראש צורים" מכוונות לחוזק ולקשר עם האבות והאמהות, מדוע הוא משנה מן המדרש, ובמקום להסביר שב"צורים" הכוונה היא לאבות, אשר, כאמור, זהו מקרא מפורש – "הביטו אל צור חצבתם... אברהם אביכם"²⁵, הוא מפרש שהצורים והגבעות הם ישראל, ואילו האבות והאמהות הם רק "ראש צורים"?

167ד. המלים בדברי בלעם שהם "משל"

ההסבר לכך בפשטות הוא:

כהקדמה לדברי בלעם אומרת התורה²⁶: "וישא משלו ויאמר". את המלה "משלו" אין רש"י מפרש כאן²⁷, ומכך מובן, שלפי רש"י משמעות המלה היא כפשוטה, שבלעם הביע את דבריו במשל במשמעותו הפשוטה – "משל למה הדבר דומה".

כפי שרואים בכל אחד מדיבוריו של בלעם בהמשך (שלש פעמים), שגם שם נאמר "וישא משלו"²⁸, שהוא משבח את ישראל באמצעות משלים – "כתועפות ראם"²⁹, "כלביא... וכארי"³⁰, "כנחלים .. כגנות..."³¹, "דרך כוכב"³².

מתעוררת השאלה: אלו מדבריו היו בדרך משל³³? תחילת דבריו "מן ארם ינחני בלק... לכה... מה אקוב..."³⁴ אינם משל, אלה הם דברים כהווייתם. ודברי הברכה והשבח שבהמשך – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" – אף הם אינם משל³⁵.

לכאורה, אפשר היה לומר שהמלה "משלו" מוסבת כלפי המלים שבהמשך³⁶ "מי מנה עפר יעקב", כפי שמבארים המפרשים³⁷, שהכוונה היא, שמשום מספרם העצום של ישראל אי אפשר למנותם, בדומה למשל של "עפר" אשר אי אפשר לסופרו. כנאמר 168בפסוק לפני כן³⁸ "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות...".

אך רש"י בעצמו שולל פירוש זה:

על המלים "מי מנה עפר יעקב" אומר רש"י בפירושו הראשון "כתרגומו דעדקיא דבית יעקב...". כלומר, המלה "עפר יעקב" בפסוק זה אינה משל על ישראל, כדי לציין את מספרם הרב, אלא משמעותה פשוטה: הילדים הקטנים של יעקב³⁹,

שכיון ש"עפר" הוא מלשון "עפרורית"⁴⁰, אבק דק, לכן נקראים "בנים דקים"⁴¹ בשם "עפר". או משום שהמלה "עפר" בפסוק זה היא מלשון⁴² "עופר האילים"⁴³, שמשמעותו בחרות.

וכל־שכן לפי פירושו השני של רש"י – "אין חשבון במצוות שהם מקיימין בעפר", אשר לפי פירוש זה משמעות המלה "עפר" היא כפשוטה ממש, והכוונה היא למצוות שמקיימים בעפר ממש⁴⁴.

גם המלים "ומספר את רובע ישראל" אינן משל – לפי פירושו הראשון של רש"י, שעל־פי התרגום, הכוונה היא ל"ארבע דגלים", ולפי הפירוש השני 169הכוונה היא ל"רביעותיהן".

המלים היחידות בדברי בלעם, אשר ניתן להבינן כמשל, הן – "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו"⁴⁵, ולכן אין רש"י מבארן כפשוטן, אלא בדרך משל: "אני מסתכל בראשיתם... ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו...".

ה. "צורים" ו"גבעות" – משל ולא כינוי

לפי זה, שפירושו של רש"י מבוסס על ההכרח לבאר את המלים "מראש צורים" כמשל, יובן גם מדוע אין רש"י מסביר כדברי המדרש, ש"מראש צורים אלו אבות", כפסוקים האחרים שבהם מכונים האבות במלים "צור", "הרים" –

שהרי, כיון שהמלה "צורים" היא, לפי המדרש, כינוי בתורה לאבות, הרי אין זה משל, שהוא דוגמא מדבר אחר, אלא שם⁴⁶ שבו נקראים האבות.

לפיכך מוכרח רש"י לפרש שאת המלים "צורים" ו"גבעות" אמר בלעם כמשל לעוצמתם של ישראל, אשר הם "חזקים כצורים וגבעות הללו", כצורים וכגבעות גשמיים⁴⁷.

ו. "ראשית גוים עמלק..."

– פירוש רש"י תמוה

לפי זה ניתן לבאר פירוש נוסף של רש"י בפרשתנו, בסוף נבואת בלעם, שנראה תמוה: על המלים "ראשית גוים עמלק"⁴⁸ מפרש רש"י "הוא קדם את כולם להלחם בישראל, וכן תרגם אונקלוס⁴⁹, ואחריתו להאבד בידם, שנאמר⁵⁰ תמחה את זכר עמלק".

יש להבין:

א) מהו ההכרח לבאר לפי הפשט "ראשית גוים עמלק" – "קדם את כולם להלחם בישראל", ולא כפשוטו, כפי שמפרש הרמב"ן, שעמלק "בראש⁵¹ העמים יחשב כי גבורים היו ואנשי חיל 170למלחמה" ("ראשית" מלשון משובח⁵², כפי שאנו מוצאים בפירוש רש"י לעיל⁵³ "בשמים ראש – חשובים")⁵⁴?

ב) מדוע מביא רש"י את ההוכחה ל"ואחריתו עדי אובד" מפסוק מאוחר יותר – "תמחה את זכר עמלק", ולא⁵⁵ מפסוק קודם⁵⁶ – "מחה אמחה את זכר עמלק"?

הסיבה הפשוטה לכך היא, משום שרש"י רוצה להוכיח ש"ואחריתו להאבד בידם" – על ידי ישראל, ולכן הוא מביא את ההוכחה של "תמחה את זכר עמלק"⁵⁷.

אך עצם הסבר זה אינו מובן: מדוע צריך רש"י להוסיף את המלה "בידם" ולהזדקק להוכיח זאת מפסוק מאוחר יותר, "תמחה..."? והרי בפסוקנו נאמר "ואחריתו עדי אובד", בלי לציין על ידי מי, וייתכן שהכוונה היא לה' – "מחה אמחה"⁵⁸.

המהר"ל⁵⁹ מסביר, שלא ייתכן לומר שהמשמעות של "עדי אובד" היא "מעצמו", כי "אם כן, מה ענינו אל ראשית גוים עמלק". ולכן אומר רש"י שהכוונה היא לאיבודו "במלחמה עם ישראל".

אך, לכאורה, אין די בהסבר זה: שהרי, מנין ההכרח, שכשם שהמלים "ראשית גוים" הן בקשר למלחמה עם ישראל, משום כך הכרחי לבאר כך גם את המלים "ואחריתו עדי אובד" – באמצעות ישראל⁵⁸? הרי אפשר לבאר זאת בפשטות, שכיון שעמלק היה הראשון להילחם עם ישראל, לכן יהא עונשו "ואחריתו עדי אובד" – שהוא יאבד לחלוטין, בדומה לנאמר בהמשך⁶⁰ על אומה אחרת "וגם הוא עדי אובד".

ז. "ראשית... ואחריתו" – משל

ויש לומר, שההסבר לכך הוא בדומה לאמור לעיל:

התורה מקדימה ואומרת "וירא את עמלק וישא משלו ויאמר ראשית...". וקשה לרש"י: לכאורה, אין בפסוקים אלו משל, שהרי המלים "ראשית גוים עמלק" הן פשוטות וברורות, שעמלק הוא ה"ראשית", המובחר בגבורה מכל הגויים, "ואחריתו" – סופו יהיה "עדי אובד"!

171לכן מפרש רש"י "ראשית גוים עמלק" – "הוא קדם את כולם להלחם בישראל", שהמשמעות של "ראשית גוים" כאן אינה כפשוטה, אלא זהו תיאור המבטא בדרך של משל ענין אחר בעמלק, שאיננו מובע בפשטן של המלים. "ראשית גוים" הוא רמז לכך ש"הוא קדם את כולם להלחם בישראל", ולפיכך מתאים להקדים לכך את הביטוי "וישא משלו ויאמר"⁶¹.

בכך מובן גם המשך פירושו של רש"י – "ואחריתו להאבד בידם": כיון ש"ראשית גוים עמלק" הוא משל המצביע על ענין מיוחד, בקשר לישראל, כדלעיל, סביר לומר, שגם המשמעות של ההמשך "ואחריתו" אינה רק כפשוטה – "סופו", אלא כמשל הרומז לענין חדש.

וכיון שהביטויים "ראשית .. ואחריתו" הם משל, סביר לומר, ששניהם משלים הקשורים לאותו ענין, מדובר על "ראשית" ועל "אחרית" של אותו ענין⁶² – מלחמת עמלק וישראל.

משום כך מדייק רש"י בפירושו ואומר "ואחריתו להאבד בידם": "ואחריתו" היא התוצאה של "ראשית", שעמלק היה ה"ראשית" במלחמה, לפגוע בישראל, ולכן "אחריתו" תהיה – "להאבד בידם" במלחמה.

ח. חוזקם של ישראל מעל להבנה

מהסבר זה, שלפי רש"י המלים "מראש צורים" הן משל, נלמד דבר נעים ב"יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

הנחיצות של משל היא דוקא כאשר מדובר ברעיון עמוק ביותר⁶³, אשר קשה להסבירו ולתארו כפי שהוא. לכן מבארים אותו על ידי משל – מוצאים ענין אחר שניתן להבנה ולהמחשה, אשר משמעותו היא כעין הנמשל, ועל ידי כך ניתן לקבל מעט מושג אודות הנמשל.

וכך בעניננו: דברי בלעם, שישראל הם "חזקים כצורים וגבעות הללו" הם רק משל, כי עוצמתם האמיתית של ישראל, המוענקת להם "על ידי אבות ואמהות", אינה שוות־ערך כלל לחוזקם של "צורים וגבעות". זוהי עוצמה אשר בלק אינו מסוגל כלל להעריכה 172ולהבינה, אך כדי שיקבל עליה הבנה מסויימת, ניתן לו על כך משל של "צורים וגבעות הללו".

ט. חוזקם של ישראל – אמונה ומסירות נפש

ההסבר לכך הוא:

חוזקם האמיתי של ישראל איננו "הידיים (ידי עשו)", כוח הגוף ועוצם ידו, אלא רוחניותם, כוחות נשמתם, ובעיקר כוח מסירות הנפש שלהם, המכריע את כל הכוחות, כולל הכוחות הגשמיים, "הידיים" –

ובדרגות הנשמה, הרי זה כהסברו של הצמח צדק⁶⁴: "ראש צורים" הוא רמז לדרגת הנשמה שבה מוכן כל יהודי "למסור נפשו על קידוש השם בלי שום טעם ודעת .. ולכן נקרא ראש צורים שהוא בחינה חזקה מאד". תוקפו של יהודי היא אמונתו בה', שעליה הוא מוכן למסור את נפשו⁶⁵ על קידוש השם "שלא לכפור בה' אחד"⁶⁶ ובאופן "כאילו הוא דבר שאי אפשר כלל לכפור בה' אחד"⁶⁶.

ולכן אומר רש"י "אני מסתכל בראשיתם... רואה אותם מיוסדים וחזקים .. על ידי אבות ואמהות" – כי ה"חוזק" של מסירות נפש על קידוש ה' ניתן בירושה מן האבות⁶⁷ והאמהות,

ועוצמה זו של מסירות נפש היא בדיוק ההיפך מהמושג של "תוקף" בקשר לענינים הגשמיים: בעולם הגשמי נמדדים המושגים לפי ישות ומציאות, ודבר חזק הוא דבר שמציאותו היא בתוקף. ואילו מסירות נפש היא, להיפך, להתבטל לגמרי, להתמסר לחלוטין לקדוש־ברוך־הוא.

ולפיכך מבאר אדמו"ר הזקן⁶⁶, שכוח מסירות הנפש נובע מכך ש"ה' אחד" מאיר אצל כל יהודי בנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"⁶⁸, ואשר ממנו יש ליהודי אמונה ומסירות נפש. כי מסירות נפש היא להיפך מתכונותיו הטבעיות של הנברא, שהרי נברא אינו עושה דברים שיגרמו לביטול מציאותו שלו – אלא זהו כוח אלקי.

וזוהי המשמעות של המשך הפסוק: "כי מראש צורים אראנו... הן עם לבדד 173של ישראל – "צורים" היא באופן שגורם להם להיות "לבדד", מעל ולגמרי לא ככל העמים, "ובגוים לא יתחשב"⁶⁹.

י. כוח ה' שאיננו נחלש

זהו ההסבר לדברי רש"י "אני מסתכל בראשיתם... ואני רואה אותם (את ישראל) מיוסדים וחזקים .. על ידי אבות ואמהות" – שחוזקם של האבות והאמהות מוענק לישראל עד סוף כל הדורות ללא שינויים:

אילו היה מדובר על עוצמה של נברא, הרי בלתי אפשרי שעוצמה זו תעבור מדור לדור באותו אופן, כי באופן טבעי הדבר הולך ונחלש במשך הזמן.

אך כיון שתוקפם של ישראל נובע מ"ה' אחד" המאיר בהם, וכוח זה עובר בירושה "לבניהם אחריהם עד עולם"⁷⁰ – הרי בכך לא חלים שינויים, ועוצמה זו מועברת באותו תוקף לכל יהודי עד סוף כל הדורות, באופן של "לא שניתי".