שיחה א

157שיחה א

א. "שנאה מקלקלת את השורה"

מן הפסוק¹ "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב" מצטט רש"י את המילים "ויחבוש את אתונו" ומפרש: "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו, אמר הקדוש־ברוך־הוא: רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר²: וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו".

לכאורה, אין מובן: כפי שמציין רש"י, בלעם עשה זאת מפני "שנאה" לישראל, והשנאה "מקלקלת את השורה", ואילו ההמשך³ "אמר הקדוש־ברוך־הוא רשע כבר קדמך אברהם אביהם" מדבר אודות הרצון לקיים את ציווי ה'?

את הענין של "שנאה מקלקלת את השורה" אצל בלעם, אנו מוצאים מספר פעמים בדברי חז"ל⁴, אך ההמשך "אמר הקב"ה...", כפי שמובא בפירוש רש"י, מופיע רק במדרש על פסוקנו⁵, וכך נאמר שם⁶: "וישכם⁷, קדם ועמד בזריזות, הוא בעצמו⁸, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: רשע כבר קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו (שנאמר⁹) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו".

במדרש¹⁰ ניתן היה לכאורה לבאר, שהדגש הוא על מעלת הזריזות¹¹ 157מבחינת הזמן (ורק לאחר מכן נאמר "הוא בעצמו") – זריזות המתבטאת ב"ויקם בלעם בבוקר": כיון שאמר לו הקדוש־ברוך־הוא "קום לך אתם"¹², חשב בלעם, שבזכות קיימו את ציווי ה' "לך" בזריזות, הוא יצליח "לקלל את ישראל"¹³, ולמרות שמלכתחילה לא רצה זאת הקדוש־ברוך־הוא, הרי "שמא אפתנו ויתרצה"¹⁴ בזכות הזריזות. ועל כך "אמר לו הקדוש־ברוך־הוא", שבענין הזריזות "כבר קדמך אברהם אביהם".

אך בפירוש רש"י אין מדובר על הזריזות, ובמיוחד לא על זריזות בזמן, והדגש הוא רק על "חבש הוא בעצמו", וזאת מפני "שנאה מקלקלת את השורה" – ואם כך, אין מובן, מהי ה"זכות" שחשב בלעם לקבל על ידי פעולה הנובעת מ"שנאה"¹⁵?

ב. הליכת בלעם – בניגוד לרצון ה'

זאת ועוד:

לאחר עיון במדרש שהוזכר לעיל רואים, שאף את דברי המדרש אי אפשר לבאר בדרך שלעיל, שבלעם חשב שמפני זריזותו יוכל לומר את ההיפך מן הברכות:

במדרש¹⁶ מובאים דברים אלו בהמשך לנאמר לפני כן – "שבדרך שאדם רוצה לילך בו מוליכין אותו שמתחילה נאמר לו לא תלך, כיון שהעיז פניו להלוך הלך, שכן כתיב¹⁷, ויחר אף אלקים כי הולך הוא, אמר לו הקדוש־ברוך־הוא, רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם קום לך, ואך את הדבר; ללמדך שבהתראה הלך¹⁸, מיד: וישכם...", כדלעיל.

מכך מובן, שכוונתו לא היתה לזכותו מפני זריזות בקיום ציווי ה'. להיפך, מכך שהקדוש־ברוך־הוא הזהירו והתרה בו "הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם קום לך" ידע בלעם בודאות, שהליכתו היא בניגוד לרצון ה'.

למרות זאת, ניתן היה להסביר את דברי המדרש, ולפחות באופן דחוק מאד, שזריזותו של בלעם היתה פעולה של הפקרת נפשו, בניגוד למסירות נפש שמצד הקדושה. שלמרות 158שהקדוש־ברוך־הוא אמר לו שהוא הולך "ליאבד מן העולם", הוא הלך בזריזות, וחשב "להמשיך" על ידי כך מכוחות הטומאה. ועל כך "אמר לו הקדוש־ברוך־הוא: רשע כבר קדמך אברהם אביהם" במסירות נפשו "לעקוד את יצחק בנו", שזוהי מסירות נפש בדרגה גבוהה יותר ממסירות נפש של עצמו.

אך לגבי פירוש רש"י, הרי:

א) כאמור לעיל, אין הוא מדבר כלל על זריזות – הוא איננו מביא את הפסוק¹⁹ "ויקם בלעם בבוקר...".

ב) רש"י איננו מביא את הענין, שהקדוש־ברוך־הוא אמר לבלעם שהוא הולך "ליאבד מן העולם", ולהיפך, רש"י אומר בפסוק הקודם "אם לקרוא לך – אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם".

ג) אין הוא מפרט שיש לכך קשר עם העובדה שאברהם "הלך לעקוד את יצחק"²⁰.

ג. הבדלים בין דברי רש"י לבין הגמרא והמדרש

תמיהה זו אף מתחזקת:

הענין של "שנאה מקלקלת את השורה" (וכן אהבה מקלקלת את השורה, כפי שהיה אצל אברהם), מופיע, כאמור לעיל, בכמה מקומות בדברי חז"ל –

א) בגמרא²¹ על הפסוק "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו", אומר רבי שמעון בן אלעזר: "אהבה מבטלת שורה של גדולה, מאברהם דכתיב: וישכם אברהם בבוקר, שנאה מבטלת שורה של גדולה, מבלעם, שנאמר: ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו",

אך: 1) הגמרא אינה מזכירה את "קדמך אברהם". 2) הניסוח בגמרא – "שנאה מבטלת שורה של גדולה" איננו כניסוח של רש"י ושל המדרש – "מקלקלת השורה"²².

ב) במדרש נאמר²³: "אהבה מקלקלת את השורה .. דכתיב וישכם אברהם בבוקר וגו', ולא היה לו כמה עבדים, אלא אהבה מקלקלת את השורה, ושנאה מקלקלת את השורה, שנאמר ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו, ולא היה לו כמה עבדים, אלא שנאה מקלקלת את השורה".

ולאחר מכן נאמר במדרש: "אמר רבי שמעון בן יוחאי תבוא חבשה ותעמוד על חבשה, חבשה שחבש אברהם אבינו לילך ולעשות רצונו של מקום של מי שאמר והיה העולם²⁴, וישלח אברהם את ידו 159וגו'²⁵, ותעמוד על חבשה שחבש בלעם לילך ולקלל את ישראל" – שמשמעותם של דברים אלו היא, לכאורה, כמשמעות של "כבר קדמך אברהם",

אך רש"י אומר "אמר הקדוש־ברוך־הוא רשע כבר קדמך", כלומר, שבפעולה "ויחבוש את אתונו" היתה מצד בלעם כוונה מיוחדת, אשר עליה השיב הקדוש־ברוך־הוא "כבר קדמך", ואילו במדרש נאמר "תבוא חבשה ותעמוד על חבשה", וניסוח זה אינו מצביע על כוונה מיוחדת בפעולתו של בלעם – "ויחבוש".

ד. קטרוגו של בלעם איננו מתקבל

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בלק שכר את בלעם כדי "לך נא ארה לי את העם הזה"²⁶. אך לאחר שהקדוש־ברוך־הוא מנעו מללכת²⁷, ובסופו של דבר אמר לו¹² "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה", הרי "אף־על־פי־כן וילך בלעם" משום שחשב "שמא אפתנו ויתרצה" לקלל ח"ו את ישראל. או על ידי קטרוג על ישראל – כדברי רש"י בהמשך²⁸, שלאחר שראה בלעם שהקדוש־ברוך־הוא "לא יחפוץ לקללם", אלא להיפך, הוא חפץ לברכם, ובלעם בעצמו נאלץ לעשות זאת פעמיים, הוא אמר "אזכיר עוונותיהם והקללה על הזכרת עוונותיהם תחול". וכפי שאומר רש"י²⁸ על המילים "וישת אל המדבר פניו – כתרגומו", נאמר "ושוי לקבל עגלא דעבדו ישראל במדברא אפוהי", שבלעם הזכיר את חטא העגל.

וכן בעניננו: לפעולתו "חבש הוא בעצמו" היה מניע גלוי – "שנאה מקלקלת...". אך בלעם היה "קוסם"²⁹, והיתה לו גם כוונה נסתרת³⁰ – על ידי "קלקול השורה" הוא התכוון לקטרג³¹ על ישראל ברומזו באמצעות זאת³² על 160התנהגותם של ישראל במדבר, אשר היתה באופן של "קלקול השורה", ועל ידי כך סבר להראות את ההיפך מהאהבה ח"ו של ישראל לקדוש־ברוך־הוא, וממילא לעורר זאת מצד הקדוש־ברוך־הוא לישראל.

ועל כך "אמר הקדוש־ברוך־הוא: רשע כבר קדמך אברהם אביהם", שקטרוגו על ידי הזכרת התנהגותם של בני ישראל אינו מתקבל, כי "כבר קדמך אברהם אביהם", אשר "חבש הוא בעצמו" ובאופן של "אהבה מקלקלת השורה"³³, ולכן לא תאפשר זכותו של אברהם לענין של "חבש הוא בעצמו" (מצד שנאה מקלקלת...) להשפיע.

וכפי שרואים שבהמשך הפרשה הוזכרה זכות אבות כלפי ישראל פעמים רבות – הן בהליכתו של בלעם³⁴, והן בדיבוריו ובמעשיו – בנסותו להשתוות לפעולותיהם ולזכותיותיהם של האבות³⁵. וכן גם בברכותיו³⁶, אשר, כדברי רש"י³⁷, "מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם".

יותר מכך: לא זו בלבד שקטרוגו בענין זה, "שנאה מקלקלת השורה", לא התקבל מפני זכותו של אברהם, אלא שמשום ש"אהבה מקלקלת את השורה" היה ענינו של "אברהם אביהם" הרי הוא עבר בירושה לבניו אחריו³⁸. והעובדה, שלפעמים נמצאה אצלם התנהגות שונה מכך, ואפילו מנוגדת לכך, הרי היא חיצונית בלבד³⁹, ואינה בטבעם ח"ו וברגילותם. ולהיפך: יש להם בירושה ובטבעם אהבה לה', אהבה גדולה אשר "מקלקלת את השורה"!

ה. מתוך "קלקול" או מתוך "שמחה" ו"כבוד"

ענינים מופלאים בפירוש רש"י:

בענין של "שנאה מקלקלת את השורה" ו"אהבה מקלקלת את השורה" מובאות במדרש⁴⁰ שתי דוגמאות – הן לגבי אהבה והן לגבי שנאה:

לגבי "אהבה" מביא המדרש את הדוגמא שלעיל אודות אברהם. וכן דוגמא מיוסף "שנאמר⁴¹: ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו, וכי לא היה ליוסף כמה עבדים, אלא אהבה 161מקלקלת את השורה"⁴².

ולגבי שנאה מובאת במדרש, בנוסף לדוגמא של בלעם, גם דוגמא מפרעה, "דכתיב⁴³: ויאסור את רכבו ולא היה לו כמה עבדים, אלא שנאה מקלקלת את השורה".

גם במכילתא⁴⁴ מופיע אותו ענין, עם אותן דוגמאות, אך לא בנוסח "אהבה (או שנאה) מקלקלת את השורה", אלא בניסוח אחר: "ארבעה אסרו בשמחה, אברהם אסר בשמחה, שנאמר וישכם גו' .. אלא לכבוד המקום, יוסף אסר בשמחה, שנאמר ויאסור, אלא לכבוד אביו, בלעם אסר בשמחה, שנאמר .. פרעה אסר בשמחה...".

ההבדל בין שני ניסוחים אלו – אם הפעולה היא מפני "מקלקלת השורה", או מפני "שמחה .. לכבוד" וכדומה, הוא:

כאשר הפעולה נעשית מתוך "קלקול השורה", מפני אהבה או שנאה, הרי הפעולה כרוכה ב"קלקול", ולא בתיקון⁴⁵. אך כאשר אומרים שהפעולה נעשית "בשמחה .. לכבוד המקום" וכדומה, מדגישים בכך, שזוהי פעולה של שמחה של כבוד המקום או כבוד אביו. וכך גם להיפך – לגבי בלעם ופרעה.

ויש לומר, שההבדל הנובע מכך להלכה הוא, אם חלה על כך חובה גמורה: אדם חייב בכבוד המקום, אביו וכו' (ולכן יש ציווי של "עבדו את ה' בשמחה"). אך אין הדבר כך לגבי פעולה של קלקול השורה⁴⁶.

ו. ניסוחים שונים בפירושי רש"י, ומשמעותם

רש"י בפירושו על התורה אמנם מדגיש בכל ארבעת המקרים אותה הנקודה, שהפעולה נעשתה על ידי האדם בעצמו, ולא על ידי עבדים וכדומה, אך הוא משנה בניסוח הדברים:

אצל אברהם הוא מפרש "ויחבש הוא בעצמו, ולא ציוה לאחד מעבדיו, שהאהבה מקלקלת השורה". וכן בניגוד לכך, בענין של "שנאה מקלקלת את השורה", לגבי בלעם בפרשתנו.

ואילו לגבי יוסף אומר רש"י "הוא בעצמו אסר את הסוסים למרכבה להזדרז לכבוד אביו", בדומה לדברי המכילתא. ולגבי פרעה מפרש רש"י רק "הוא בעצמו".

161כלומר, אצל אברהם, ולהבדיל, אצל בלעם, זהו ענין של קלקול השורה, ולעומת זאת אצל יוסף זהו ענין של כבוד אביו, וכן, להבדיל, אצל פרעה, כדלעיל.

ולפי זה מובן:

א) מדוע מדגיש רש"י בפרשתנו "מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה". בכך הוא מתכוון לשלול את האפשרות שהפעולה "ויאסור את רכבו" – "הוא בעצמו" – אצל פרעה היתה, כשיטת המדרש, ענין של קלקול, אלא להדגיש, להיפך – שהיה זה מתוך חישוב של רווח גדול, כדי להשפיע על כל עבדיו שיצטרפו אליו, כפי שאומר שם רש"י⁴⁷ בהמשך פירושו של "ואת עמו לקח עמו" – "משכם בדברים, לקינו ונטלו ממוננו ושלחנום... ואני לא אתנהג עמכם כשאר מלכים... אני אקדים לפניכם...", או מפני חישובו לקבל בחזרה את ממונם⁴⁸.

ב) מדוע אין רש"י אומר בסוף פירושו בפרשתנו כאן, ש"קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו", כפי שמופיע במדרש. כי, לפי רש"י הדגש הוא על הענין של "אהבה מקלקלת את השורה", ולא על הציווי החיובי – לעקוד וכו'⁴⁹.

ז. אהבה ושנאה בהגבלה ובלי הגבלה

מיינה של תורה בפירוש רש"י:

תוכנה של פרשת בלק הוא – "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך"⁵⁰, זוהי הנקודה⁵¹ העיקרית של כל פרטי הסיפור של בלעם, המדגישים את הפיכת הקללה לברכה.

ומובן, שגם סיפור התורה אודות "שנאה מקלקלת את השורה" של בלעם, אף הוא מפני שזה לצורך הברכה.

ההסבר לכך הוא:

עבודת האדם בכלל היא בשני כיוונים, סור מרע ועשה טוב: סור מרע – מפני השנאה לרע. לכל מה שלהיפך מרצון ה'⁵². ועשה טוב – מפני האהבה לה', "כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת"⁵³.

162ובכך יש דרגות: שנאה ומאיסה ברע באופן מוגבל, וכך גם אהבת ה' מוגבלת. ולעומתם, שאיננה מוגבלת, שאינה לפי השורה, וכן אהבה רבה לה', שאינה לפי השורה, מעל למדידה והגבלה⁵².

ובענין זה מדגיש רש"י, שאהבתו הבלתי מוגבלת של יהודי לקיום רצון ה', שלא על־פי מדידה והגבלה, נובעת מ"אברהם אביהם", שאהבתו לה' היתה מעל לכל מדה וגבול⁵⁴, "אהבה מקלקלת את השורה", ומשום כך⁵⁵ היתה הנהגתו – "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו".

ומכיון ש"קדמך אברהם אביהם", השפיע הדבר עד כדי כך, שלא זו בלבד שפעולתו של בלעם באופן של "שנאה מקלקלת את השורה" לא הצליחה לגרום לקטרוג על ישראל, אלא להיפך – נגרם ההיפך, וניתן הכוח, שגם אצל ישראל תהיה "שנאה מקלקלת את השורה", שנאה מוחלטת לרע ולדברים שליליים, ולכן ההימנעות והזהירות ב"סור מרע" היא באופן של "קלקול השורה" – מעל למדידה והגבלה.

שני אופנים אלו אינם רק בקיום המצוות – סור מרע ועשה טוב – מצד הגברא, אלא גם בקשר להשפעה בעולם, כנרמז בפסוקים עצמם: אצל אברהם נאמר "ויחבוש את חמורו", זהו רמז ל"חומר" הגוף, כתורתו הידועה של הבעל־שם־טוב⁵⁶: "כי תראה חמור, כאשר תסתכל בעיון בהחומר שלך שהוא הגוף... עזוב תעזוב עמו – לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים".

וזוהי המשמעות של "ויחבוש את חמורו" כפי שמפרש הש"ך על התורה⁵⁷, "שכבש החומר" – לא לשבור את הגוף. אלא לכבוש ולזכך את חומריות הגוף, ולנצלו לעבודת ה'. וכן ה"חומר" במובנו הכולל, של העולם כולו, "מלאו את הארץ וכבשוה"⁵⁸, את הדברים המותרים שבעולם יש לכבוש ולהכניס לרשות הקדושה.

אך כאשר מדובר על "אתונו של בלעם", ענינים של הרע של לעומת זה, ג' קליפות הטמאות, שאי אפשר לזככם – לגביהם יש לנהוג ב"שנאה מקלקלת את השורה", באופן של דחיה.

ח. "כבר קדמך אברהם" – אתהפכא

אך לא די בכך: הרי משמעות של 163"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה" היא⁵⁹ שהקללה עצמה הופכת לברכה – אתהפכא, זדונות נעשו לו כזכויות, שהרע הופך לטוב, ולא רק זה שבמקום הקללה באה ברכה.

ויש לומר שההסבר לכך בעבודתו הרוחנית של האדם הוא:

ב"שורה", "שורת הדין", הכוונה היא להתנהלות הענינים על פי סדר, על פי טעם ודעת, על פי סדר דקדושה, ובמיוחד כפי שכותב כאן רש"י "שורה" סתם, ולא "שורה של גדולה"⁶⁰. ואם יש ח"ו "קלקול השורה" שלילי, יורדים מ"שורה" של קדושה, "חטא ופגם ועבר את הדרך", הנובע מ"שנאה" (של ה"לעומת זה" לקדושה) של היצר הרע ליצר הטוב – הרי כדי לתקן זאת, נדרש "קלקול השורה" לצד החיובי⁶¹ – "תשובה מאהבה רבה"⁶², מעל למדידה והגבלה של "שורה" דקדושה.

וזוהי הכוונה של "כבר קדמך אברהם": על ידי האהבה הרבה ומסירות הנפש של אברהם אבינו, הבאה בירושה לכל אחד ואחד מישראל, הופכים לקדושה את "קלקול השורה" השלילי, הנובע מהשנאה לקדושה. כלומר, ניצוצות הקדושה שאי־אפשר לבררם בדרך של שורה דקדושה – כי ניצוצות הקדושה שנפלו אל הדברים האסורים של שלש הקליפות הטמאות אי אפשר לבררם על פי תורה (ולהיפך⁶³, לפי תורה יש לדחותם⁶⁴) – הרי על ידי "תשובה גדולה .. שהיא תשובה מאהבה מעומקא דלבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, הרי גם הם מתעלים ונהפכים לקדושה, כמוסבר בתניא⁶⁵, שזדונות אלו הופכים לזכויות ממש.

ט. הפיכת הקללה לברכה

וכאן רואים את ה"ענינים המופלאים" של "יינה של תורה" שבפירוש רש"י:

תוכנה של פרשת בלק הוא, שלמרות שבלק שכר את בלעם לקלל את ישראל, הרי התוצאה מכך לא היתה ביטול הקללות בלבד, אלא יותר מכך, הקללות הפכו לברכה, כלשון הפסוק שלעיל, "ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".

דבר זה נרמז בפירוש רש"י – מיד בפעולתו הראשונה של בלעם בתחילת 164הליכתו "לקלל את ישראל" שהפעולה "ויחבוש את אתונו", ה"שנאה מקלקלת את השורה", התבטלה מיד והתהפכה על ידי ש"כבר קדמך אברהם אביהם", על ידי אהבה מקלקלת את השורה של ישראל לקדוש־ברוך־הוא, שהאהבה מלמטה עוררה, כמים הפנים לפנים, גם מלמעלה את "ויהפוך... את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך"⁶⁶.