שיחה א

149שיחה א

א. י"ב־י"ג תמוז – בשורה ושחרור

כידוע, היתה גאולתו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר (מהגלייתו) בי"ב־י"ג תמוז: ביום שלישי י"ב תמוז הודיעו לרבי שהגיעה פקודה לשחררו מהגלייתו לקאסטראמא, אך כיון שבאותו יום היה משרד הממשלתי סגור, עקב "חג", ניתנה תעודת השחרור לרבי למחרת, ביום רביעי – י"ג תמוז.

מיד¹ בי"ב תמוז אמר הרבי מאמר חסידות² על הפסוק³ "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי", ולמחרת, לאחר השחרור בפועל, אמר מאמר חסידות⁴ הפותח ב"ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב"⁵.

הפסוק "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" הוא, בפשטות, בקשה לעתיד – מבקשים שמשום ש"הוי' לי בעוזרי" יקויים "ואני אראה (נקמה) בשונאי"⁶. ואילו "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני טוב" הוא שבח והודיה לקדוש־ברוך־הוא על העבר – על אשר "גמלני טוב".

ואין מובן: בפשטות נראה, שכאשר שומעים בשורה טובה על הצלה ושחרור, צריך בראש ובראשונה⁷ להודות לקדוש־ברוך־הוא על כך, ורק לאחר מכן יש מקום לבקשה נוספת על העתיד, ואם כך, היה מתאים יותר שמאמר החסידות הראשון יהיה "ברוך הגומל"?

בדוחק ניתן לומר, שכיון שכאשר שמע הרבי בשורה טובה זו לא היה יכול לברך את ברכת "הגומל" – מפני שעדיין לא שוחרר בפועל ובודאי לא "יצא מהסכנה לגמרי"⁸ – לפיכך לא היה מתאים לומר אז מאמר חסידות המתחיל במילים "ברוך הגומל"⁹.

150אך דרוש הסבר: בודאי גם בשורת השחרור, אף לפני האפשרות לברך ברכת הגומל, מחייבת אמירת שבח והודיה לה', ואם כך, היה יכול המאמר להתחיל בנוסח אחר של שבח והודיה¹⁰ – ולא ב"ברוך הגומל" – ועל־אחת־כמה־וכמה צריך ענין זה לבוא לפני בקשה נוספת, ובמיוחד לפני בקשה של "ואני אראה בשונאי".

ב. המשתדלים למען

שחרור הרבי לא ניזוקו!

באופן כללי, בנוסף לכך שעצם גאולתו של הרבי היה נס גדול, התרחשו גם ניסים רבים אחרים.

ביניהם אחד המאורעות, שלמרות שבשעתו לא שמו לכך לב – הרי עתה, לאחר שנים רבות, כשמעיינים שוב בענין, רואים שאכן היה זה נס גדול ביותר, ללא שום אחיזה בטבע – והוא:

במדינה ההיא "נהוג" שהממשלה עוקבת אחר כל צעד של תושביה. ובמיוחד בקשר למאסר, שאז נערך "חיפוש מחופש"¹¹ ועקבו ב"שבע עינים" אחר כל אלה שהיו קשורים לרבי.

ולמרות זאת, מיד כאשר התפרסם שעצרו את הרבי, התחילו עשרות יהודים לעסוק בפעולות שונות ובהשתדלויות לשחררו¹², ולא התחשבו במעקבים, ולא בסכנות העלולות לנבוע מכך.

הם עשו זאת בגלוי, ואף שלחו מכתבים בשמותיהם המלאים, ויותר מכך: הם התקשרו בעצמם אל הגורמים הממשלתיים שהיו אחראים לפסק הדין והשתדלו להשפיע עליהם –

ולאחר כל זאת רואים דבר פלא: בין כל אלה שעסקו בכך, לא היה אף אחד שניזוק באופן כלשהו עקב כך – לא בנפש, לא בגוף, ואפילו לא בענינים של ממון, בפרנסה!

אמנם, קיים הכלל ש"שלוחי מצוה 151אינן ניזוקין"¹³, אך הגמרא אומרת¹³ ש"היכא דשכיחא היזיקא" (=במקום סכנה) כלל זה אינו חל, והרי ליהודים אלו בודאי היה בכך "שכיחא היזיקא" במלוא המשמעות ויותר מכך!

ויותר מכך מפליא: בתקופה שלפני המאסר, וכן לאחר המאסר, היו יהודים שקשריהם עם בעל הגאולה הזיקו להם בגשמיות (ברוחניות בודאי הביא אותם קשר זה לעליה לעין־ערוך, אך בגשמיות הם סבלו מכך).

ואילו בקשר להשתדלות למען שחרור הרבי וגאולתו, לא ניזוק אף אחד, כאמור לעיל! ואפילו בימי המאסר, אף לפני נס השחרור והגאולה, כאשר הסכנה היתה במלוא עוצמתה, לא ניזוק אף אדם, ובודאי שלא לאחר הגאולה, יהודים אלה לא ניזוקו עקב כך אף בתקופות מאוחרות יותר, ואף לאחר צאתו של הרבי מן המדינה ההיא.

ג. יותר מנס הגאולה

בנוסף לכך יש לומר, שבפרט מסויים נס זה אף גדול יותר מנס הגאולה עצמה, ואפילו לפי חישובים טבעיים:

אמנם, גאולת הרבי היתה נס גלוי, אך בכל זאת היתה לה אחיזה בטבע – היו השתדלויות טבעיות באמצעות אנשים בעלי השפעה במדינה עצמה ומחוצה לה.

ואילו לגבי המשתדלים עבור הרבי, ובמיוחד אלה אשר הלכו בעצמם למשרדים הממשלתיים הגבוהים ביותר כדי לבקש את שחרור הרבי – הרי לפי ההבנה הטבעית והאנושית לא היתה כלל אפשרות שפעולות אלו לא יזיקו להם!

וכך גם לפי רוחניות הענינים: כמובן, גאולתו של הרבי היתה כרוכה בזכותו עבור מסירות נפשו למען הרבצת התורה וחיזוק היהדות והפצתה, ובזכות אבות, ועוד זכויות רבות. ולמרות זאת הגיעה הגאולה רק לאחר סבל רב, ישיבה בבית האסורים, יסורים קשים שסבל הרבי, ולאחר מכן שליחה לגלות וכו'.

ולעומת זאת, אלו אשר השתדלו עבור הרבי, ואף אלו מביניהם שלא היתה להם¹² שום מסירות נפש למען עניני תורה ומצוות, ואפילו יהודים שלא היו שומרי תורה ומצוות בחייהם הפרטיים, ואף השתייכו למפלגות מסויימות וכדומה –

אף־על־פי־כן לא הזיקה להם ההשתדלות, והכל עבר באופן חלק וללא צער!

ד. "הוי' לי בעוזרי"

ואפשר לומר, שלכך גרם הרבי, או שהוא ביאר זאת (או שניהם גם יחד) על ידי אמירתו, מיד לאחר בשורת 152הגאולה, את המאמר וההסבר על הפסוק "הוי' לי בעוזרי":

מיד בתחלת המאמר מעורר הרבי¹⁴ את השאלה על לשון הפסוק "הוי' לי בעוזרי": במבט ראשון משתמע "שהאדם יש לו עוזרים רבים והקדוש־ברוך־הוא עמהם", אך האמת היא¹⁵, ש"אין עוד מלבדו ורק הוא לבדו הוא יתברך הבורא .. ועוזר לו בכל אשר לו, וכמו שאמר הרמב"ם¹⁶ יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון .. וכל הנמצאים .. לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו",

ובסוף המאמר מתרץ הרבי, ש"עוזרי קאי על הבירורים המתבררים שהם העוזרים האמיתים של האדם, ועל דרך התלמידים שנקראים בנים", והמשמעות של "הוי' לי בעוזרי" היא, שמביאים לידי כך ש"גם בהעוזרים יהיה גילוי שם הוי'".

ויש לומר, שבכך רצה הרבי לקבוע פסק דין^* של תורה, ודוקא על ידי מאמר חסידות, פנימיות התורה, הנקראת חכמת האמת, לגבי כל אלו אשר פעלו למען שחרורו – שלמרות שבמבט ראשון נראה שהם היו "עוזרי", עוזרים במצב של סכנה טבעית גלויה עבור ה"עוזר", ולכן יש צורך שיהיו להם זכויות גדולות ומיוחדות ביותר כדי להינצל, ובמיוחד – הצלה שלא תשאיר שום רושם של פגיעה כלל וכלל,

הרי האמת היא, ש"אין עוד מלבדו ורק הוא לבדו הוא יתברך הבורא .. ועוזר לו", היתה זו עזרה רק של "הוא לבדו הוא".

במקרה זה היה גלוי, על ידי אמירת המאמר¹⁷, שהיתה זו עזרה רק של "הוא לבדו הוא". והענין בא לידי ביטוי בגלוי אצל ה"עוזרים" עצמם: כל אלו אשר פעלו למען שחרור הרבי לא עשו זאת מתוך חישובים הגיוניים של סיכויים בדרך הטבע, אלא כל אחד מהם מסר את נפשו^* ולא התחשב בשום עיכוב – פעלו בכל הדרכים המסוכנות ביותר – למען אפשרות קלושה שאולי יצליחו להקל את המאסר, לפחות, או לסייע לשחרור.

153ולכן מציאותם העצמית לא היתה נחשבת, ובפעולותיהם ניכר היה שאין זו העזרה שלהם, אלא של "הוא לבדו הוא" – הקדוש־ברוך־הוא עושה כל זאת.

ולכן מובן בפשטות, כיצד לא ניזוק אף אחד בשום צורה, ואפילו לא מאוחר יותר – שהרי זוהי העזרה של "הוא לבדו הוא", של "אמיתת המצאו"¹⁸, ולא ייתכן שמשהו יפגע שם.

יותר מכך: אין צורך להזדקק ל"נס" כדי שלא ייגרם נזק, שהרי לפי הטבע בלתי אפשרי לפגוע ב"אמיתת המצאו".

יוצא מכך, שלאמיתו של דבר, יהודים אלו אפילו לא הכניסו עצמם ל"מקום סכנה"¹⁹, ששם יש צורך בנס גדול כדי להינצל – כי הפעולה נעשתה בגלוי על ידי "אמיתת המצאו" ורק באמצעות פלוני ופלוני²⁰, כך שמלכתחלה לא היתה אפשרות שמישהו יפגע. במקרה זה כך הוא טבע הדברים.

ה. שכר רב ל"עוזרי"

יחד עם זאת יש להבהיר:

לפי האמור לעיל ניתן היה, לכאורה, להסיק, שאין מגיע ח"ו שום שכר לעוזרים, כי העזרה אינה מהם, אלא מעם "אמיתת המצאו" אשר "אין עוד מלבדו".

אך לא כן הוא, אלא "אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה"²¹,

ועל־אחת־כמה־וכמה של אלו אשר מסרו את נפשם למען שחרורו של הרבי – אשר שכרם רב ביותר,

ואת זאת מבהיר הרבי בסיום המאמר, בפרשו את המילים "הוי' לי בעוזרי", ש"עוזרי" הם ה"בירורים המתבררים", בדומה לנאמר במשנה²² ש"העושה מצוה .. קונה לו פרקליט" – 154מהמצוה²³ נברא מלאך המסייע לו – ועל כך מוסיף הרבי: "ועל דרך התלמידים שנקראים בנים".

ולכאורה: מהו הקשר בין ענין זה, שתלמידים נקראים בנים, לבין הענין של "הוי' לי בעוזרי"?

אלא, במילים ספורות אלו מדגיש הרבי, שהמשמעות של "בעוזרי" נשארת גם כפשוטה, שישנם "עוזרים רבים", כולל "עוזרים" כפשוטו – היהודים שסייעו לו ונעשו בכך לתלמידיו ולבניו, אלה הם "עוזרי". שהרי, ליהודי יש בחירה חופשית, והם בחרו לפעול ולהשתדל, ולפיכך נקראים הם "עוזרי" ומקבלים על כך את מלוא השכר²⁴.

אף־על־פי־כן אין הסבר זה סותר לנאמר בתחלת המאמר ש"אין עוד מלבדו ורק הוא לבדו הוא יתברך הבורא .. ועוזר לו" – שהרי "הוי' לי בעוזרי", המוסבר בסיום המאמר, כדלעיל, שבתוך העוזרים יאיר גילוי שם הוי'. כלומר, המקור לעזר הוא הוי'²⁵, אשר מאיר ב"עוזרי".

ויש לומר, שזוהי הסיבה לכך שהרבי הקדים ואמר את המאמר "הוי' לי בעוזרי" לפני המאמר "ברוך הגומל", כי בראש ובראשונה יש לוודא²⁶ שמן ה"טוב שגמלני" לא יצא ענין שאינו כראוי אצל הזולת, ובמיוחד אצל אלו אשר השתדלו למען ההצלה, ולא זו בלבד שלא יינזקו כלל, כדלעיל, אלא יותר מכך – שיזכו לשכר רב ומלא.

ו. "יתמו חטאים ולא חוטאים"

בתחלת מאמר זה, לאחר שהרבי מסביר את תחלת הפסוק "הוי' לי בעוזרי", הוא מעורר שאלה על החלק השני של הפסוק "ואני אראה בשונאי": מדוע מבקשים "ואני אראה בשונאי" – לראות את הנקמה בשונאים – והרי, 155לכאורה, צריך לבקש, שהאוייבים והשונאים ייהפכו לאוהבים וידידים?

ועוד מוסיף הרבי²⁷: "והגם דכל שנאתו של דוד היה רק לשונאי ה' וכמו שנאמר²⁸ הלא משנאיך הוי' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, ומכל מקום הלא כתיב²⁹ יתמו חטאים מן הארץ, ואמרו רבותינו ז"ל³⁰ חטאים כתיב ולא חוטאים, והיינו שהחוטאים יעשו תשובה".

ויש לומר, שבכך הבהיר הרבי ענין נוסף בקשר לגאולתו, שמופיע אף לפני אמירת "הגומל", אך מן הצד השני:

אלו שאסרו את הרבי וגרמו לו יסורים, ולא רק יסורי הגוף אלא גם, ובעיקר, יסורי הנפש: הפריעו לו בעבודת ה', ובמיוחד בהיותו במאסר – הרי הם נחשבים ל"משנאיך הוי' אשנא", ולכאורה, מתאים היה, שלאחר הנצחון עליהם יתייחסו אליהם ביחס של "ואני אראה בשונאי" כפשוטו – יחס של נקמה. לא נקמה אישית ח"ו, אלא נקמת ה' – "משנאיך הוי'".

את זאת שולל הרבי מיד בתחלת המאמר, שאפילו לגבי "שונאי" שהם "משנאיך הוי'", אין מבקשים "אראה בשונאי" כפשוטו, אלא צריך לבקש "יתמו חטאים ולא חוטאים", כי יש להתפלל³¹ "שהחוטאים יעשו תשובה".

וזהו הקשר בין שני הענינים שבפסוק: כאשר חשים ש"אין עוד מלבדו ורק הוא לבדו הוא יתברך הבורא..." – "הוי' לי בעוזרי" – אז מגיעים להכרה אמיתית גם לגבי "שונאי", שהפגיעה מה"שונאי" אינה משום שיש לו ח"ו איזשהו כח מעצמו, אלא, כמוסבר בהרחבה באגרת הקודש³² – "כי הוי' אמר לו קלל"³³. ובמילא אין מקום, והרבי שולל זאת בפירושו ל"ואני אראה בשונאי", שיתעורר באדם רגש של נקמה, כפי שמובן באגרת הקודש הנ"ל.

ז. על ידי "שונאי" מגיעים לדרגת "ראיה"

אם כך, מהי המשמעות של "ואני אראה בשונאי"? – על כך אומר הרבי בסיום המאמר³⁴: כדי להגיע לבחינת ראיה ("ואני אראה") וכמאמר³⁵ איזהו חכם הרואה את הנולד .. הוא על ידי המתנגד דוקא ("בשונאי").

כלומר: לא זו בלבד שכלפי "שונאי" 156אין מתעורר רגש של נקמה, אלא להיפך: כשיהודי יודע שההתקלות במתנגד, בשונא, באה מלמעלה, והוא שליח מאת הקדוש־ברוך־הוא – "הוי' אמר לו" – הרי הוא מחפש ומוצא את ההוראה מלמעלה שעליו ללמוד מכך לגבי עבודתו העצמית, עד לאופן של ראיה³⁶, ומגיע למסקנה, שכל זאת נגרם כדי שיגיע לדרגה נעלית יותר בעבודת ה' – עבודה בבחינת ראיה³⁷.

ורק לאחר שמבינים היטב את הענין של "הוי' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי" באופן מושלם ובשני הפרטים שבו – שהן לגבי "עוזרי" והן לגבי "שונאי", הכל בא מאת "הוי' לי", כי "אין עוד מלבדו" – אז מגיעים בשלמות לענין של "ברוך הגומל... שגמלני טוב", שמגיעים לידי הכרה ותחושה אמיתית שה"גמלני" בא מהקדוש־ברוך־הוא בעצמו,

והדבר בא לידי ביטוי למטה בטוב טעם גלוי, בטוב הנראה והנגלה למטה מעשרה טפחים, עד כדי – כלשון הרב³⁸: דגם מחזיקי התורה הם מאושרים ומבורכים בכל טוב.