שיחה ב

138שיחה ב

א. "מכאן... שלא יהא אכזרי מלמחול"

בפרשתנו מספרת התורה בפרשת נחש הנחושת¹: "וידבר העם באלקים ובמשה... וישלח ה' בעם את הנחשים... ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו... התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש, ויתפלל משה בעד העם".

רש"י מצטט את המילים "ויתפלל משה" ומפרש: "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה² שלא יהא אכזרי מלמחול". ויש גורסים: "אכזרי למחול"³.

המקור לפירוש זה הוא במדרש תנחומא⁴, ושם נאמר: להודיע ענותנותו של משה שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כוח התשובה כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם, שאין המוחל נעשה להם אכזרי. וכן הוא אומר⁵: ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא האלקים⁶ את אבימלך ואת...",

ב ולאחר מכן הוא מצטט פסוק נוסף מספר איוב.

ולפי זה צריך להבין: מדוע אומר רש"י "מכאן שמי שמבקשים ממנו מחילה", כאשר ניתן ללמוד זאת כבר מן הפסוק הקודם "ויתפלל אברהם...", כפי שמוכח ממדרש תנחומא⁷?

ועוד: לימוד זה מאברהם מופיע גם במשנה במסכת בבא קמא⁸, ש"אף־על־פי שהוא נותן לו (כאשר אדם חבל בחברו, הרי למרות ששילם לו את כל חמשת התשלומים⁹) אין נמחל לו (מן הצער של הבושת שביישו¹⁰) עד 138שיבקש ממנו, שנאמר¹¹: ועתה השב אשת...¹², ומנין שאם לא מחל לו שהוא אכזרי¹³ (או בגירסא האחרת¹⁴: ומנין שלא יהא המוחל אכזרי) שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך..."¹⁵.

ולפי זה תמוה, מדוע מפרש רש"י בפשוטו של מקרא שמסקנה זו נלמדת "מכאן", אצל משה, ולא, כפי שמובא במשנה, שהענין נלמד מ"ויתפלל אברהם אל האלקים"?

יותר מכך: במאורע המסופר על אברהם יש חידוש מודגש יותר לגבי אופן וחובת המחילה: הן מצד חומרת החטא – לקיחת שרה אשתו לבית אבימלך היתה, לכאורה, פגיעה וגרימת צער גדולה יותר¹⁶ מאשר "דברו במשה". והן מצד המחילה וביטול העונש – שם נאמר "ויתפלל אברהם... (ומיד) וירפא אלקים...", ואילו בפרשתנו היה בכך תנאי "עשה^* לך שרף .. והיה כל הנשוך וראה אותו וחי", העונש לא הוסר מיד.

ב. דוקא בפרשתנו – בקשת מחילה

לכאורה ניתן היה לומר, שלפי פשוטו של מקרא, מפרש רש"י, שדוקא בפרשתנו יש ענין של בקשת מחילה:

– בני ישראל אמרו "חטאנו כי דברנו בה' ובך התפלל אל ה'".

לעומת זאת, אצל אבימלך לא היתה בקשת מחילה: דבריו¹⁷ "מה עשית לנו ומה חטאתי לך כי הבאתי עלי ועל ממלכתי חטאה גדולה מעשים אשר לא יעשו עשית עמדי... מה ראית כי עשית את הדבר הזה" אינם בקשת מחילה, אלא להיפך – זוהי תביעה מאברהם,

וכך מובן גם מפשטות הדברים בתוספתא¹⁸, שלא היתה כאן בקשת מחילה¹⁹: "החובל בחבירו אף־על־פי 139שלא ביקש החובל מן הנחבל, הנחבל צריך שיבקש עליו רחמים, שנאמר ויתפלל אברהם אל האלקים".

לכן אומר רש"י, שדוקא "מכאן (לומדים) למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול".

אך אין לתרץ כך, כי אז, להיפך, התמיהה מתגברת: מדוע אין לומדים מ"אברהם", שאפילו ללא בקשת מחילה אין להיות אכזרי מלמחול, וקל וחומר לאחר בקשת מחילה?

[כן אי אפשר לתרץ ולהסביר שמ"ויתפלל אברהם" אין הוכחה לכך שהוא מחל,

משום שייתכן שהוא ביקש רחמים ללא בקשת מחילה של אבימלך וללא מחילה מצדו, בדומה לתפלתו על סדום, וכך ניתן יהיה להבין גם את דברי התוספתא,

– כי, בנוסף לדוחק לפרש²⁰ שהוא ביקש רחמים למרות שלא מחל, הרי, אם כך, אין גם הכרח ללמוד זאת מפרשתנו, שבה מופיע בדיוק אותו ביטוי, "ויתפלל משה", כפי שמופיע אצל אברהם – "ויתפלל אברהם".

ואם כן הכרחי לומר, שמהביטוי "ויתפלל" מוכח שהיתה כאן מחילה²¹, ולכן אפשר ללמוד מ"ויתפלל אברהם" בדיוק כמו מ"ויתפלל משה", ולפיכך שבה הקושיה למקומה, כדלעיל].

ג. "ויתפלל אברהם" –

האם יש כאן מחילה?

לכאורה יש לומר, שלפי רש"י²² אי אפשר ללמוד מ"ויתפלל אברהם", משום ששם לא נדרשה – בקשת מחילה מצד אבימלך, ולפיכך לא היתה מחילה מצד אברהם:

טענת אבימלך היתה²³: "בתם לבבי .. עשיתי זאת", והקדוש־ברוך־הוא קיבל זאת – "גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי על כן לא נתתיך לנגוע אליה"²⁴, כלומר, לא היה בכוונתו לפגוע באברהם, ולפיכך אין כאן צורך בבקשת מחילה (ובמחילה).

וכך מובן מדברי ה' אל אבימלך 140"ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה" – די בכך שיחזיר את שרה "ויתפלל בעדך וחיה", כפי שמפרש רש"י: "השב אשת האיש – ואל תהא סבור שמא... או ישנאך ולא יתפלל עליך ... כי נביא הוא ויודע שלא נגעת בה לפיכך ויתפלל בעדך".

אך מן הפסוק²⁵ "ויקח אבימלך צאן ובקר ועבדים ושפחות ויתן לאברהם...", שעל כך אומר רש"י "כדי שיתפייס ויתפלל עליו", מובן שכאן נדרשה בקשת מחילה מצד אבימלך והתפייסות מצד אברהם²⁶, כפי שמוכח גם מן העובדה שאברהם נמנע מלקבל את מתנת אבימלך²⁷.

ומובן בפשטות שאכן יש צורך בבקשת מחילה ובפיוס: בכל זאת, אבימלך חטא כלפי אברהם חטא חמור ביותר, ואין כאן חשיבות בכוונתו, ולכן נדרשת בקשת מחילה^* מצד אבימלך, ויש צורך בהתפייסות מצד אברהם²⁸.

– ושוב נותרה הקושיה בעינה: מדוע אין ללמוד מ"ויתפלל אברהם", ש"מכאן .. שלא יהא אכזרי מלמחול"?

ד. אופנים שונים במחילה

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הדיוק בלשון רש"י "שלא יהא אכזרי מלמחול". בתנחומא²⁹ נאמר "שאין המוחל נעשה (להם) אכזרי", "שלא יהיה המוחל אכזרי"³⁰ וכדומה, וכן במשנה³¹. ואילו רש"י משנה את 141הניסוח ואינו אומר "שלא יהא המוחל אכזרי", אלא "שלא יהא אכזרי מלמחול"³².

ויש לומר, שהחידוש בכך אינו בעצם המחילה, אלא באופן המחילה.

ההסבר לכך הוא: מחילה יכולה להיעשות במספר אופנים, ומהם: א) אדם מוחל לזולתו על חטא שחטא כנגדו כדי שהזולת לא ייענש. ב) אדם אינו מוחל רק כדי למנוע את הענשת זולתו, אלא אין לו שום שנאה בלבו כלפיו. ג) זוהי מחילה בלב שלם, כך שהוא מתפייס עמו בשלמות – הנמחל "מרוצה וחביב לפניו כקודם החטא"³³.

במילים אחרות: באופן הראשון מוחל האדם על חטאו של הזולת, אשר פגע במוחל. באופן השני הוא מוחל לאדם אשר חטא. באופן השלישי – הוא גם עוקר את החטא לגמרי, ולא נותר שום רושם ממנו³⁴.

ההשלכה המעשית להבדלים שבין האופנים השונים היא: כאשר מטרתו של האדם היא רק שהזולת לא ייענש בגלל חטא זה, הרי הוא משתדל במחילתו רק עד כמה שהדבר נוגע לעונשו של הזולת על חטא מסויים זה. אך באופן השני, ובמיוחד כאשר המחילה היא בלב שלם, הרי חשובה לו טובתו של הזולת, והוא משתדל ומשקיע עצמו במחילה ביתר שאת, עד כדי השפעה על הזולת שינהג כראוי בשלמות. עד כדי היותו "כקודם החטא", במצב שהיה לפני שפגע בו.

ה. מחילת משה – שינוי מצב העם

וזהו ההבדל בין "ויתפלל אברהם", מחילתו של אברהם, לבין המחילה שבפרשתנו:

לגבי אברהם נאמר "ויתפלל אברהם אל האלקים וירפא אלקים את אבימלך... וילדו" – תפלתו ובקשתו של אברהם היתה אודות רפואתו של 142אבימלך. שיוסר ממנו העונש שהגיע לו ולבני ביתו.

ואילו בפרשתנו אין נאמר רק "ויתפלל משה אל ה'", כפי שנאמר לגבי תפלת אברהם "ויתפלל אברהם אל האלקים", אלא התורה מוסיפה ומדגישה "ויתפלל משה בעד העם"³⁵ – נגע ללבו מצבו של העם – הוא לא התכוון לביטול העונש (של הנחשים וכו') בלבד, אלא שיתוקן מצבו של העם.

ולכן ממשיכה התורה ואומרת, שעל כך השיב הקדוש־ברוך־הוא "עשה לך שרף": משמעות המילה "לך" לפי פשוטו של מקרא היא "משלך"³⁶, כדברי רש"י³⁷ לגבי "עשה לך שתי חצוצרות כסף" – ולכאורה, כיון שמדובר על יהודים, אשר "דברו בה' ובמשה", מתאים היה יותר שהשרף ייעשה דוקא משלהם, משל ציבור,

אלא בכך הראה הקדוש־ברוך־הוא למשה שיפעל באופן שיהא ניכר שהדבר חשוב לו (באופן של "לך – משלך"),

המראה שהוא עומד בענין זה לצדם.

שהרי מטרת עשיית נחש הנחושת לא היתה רק כדי לרפא את ישראל, אלא כדי לעורר את בני ישראל ל"ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים"³⁸ – שיחזרו בתשובה לא רק לגבי דבריהם אלו והקשור לכך, אלא³⁹ שיעבוד הלב לשמים, ומשום כך נצטווה משה^* "ושים אותו על נס" ו"היה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי", כפי שמבאר רש"י את הפסוקים שבהמשך הפרשה⁴⁰.

וזהו ההסבר לכך שהרפואה לא באה מיד לאחר תפלת משה, כפי שהיה אצל "ויתפלל אברהם אל האלקים (ומיד) וירפא אלקים את אבימלך..." – אלא על ידי "ויעש משה... וישימהו על הנס... והביט", כי המטרה איננה ביטול העונש בלבד, אלא החזרת ישראל 143בתשובה⁴¹ – "משעבדין את לבם לאביהם שבשמים".

ו. מחילה אכזרית

זהו הדיוק בדברי רש"י "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול", ולא "שלא יהא המוחל אכזרי", באופן סתמי:

הניסוח "שלא יהא המוחל אכזרי" מדבר על האדם עצמו, שלא יהא אכזרי בכלל, כלומר, כאשר אין מוחלים לזולת, ומשום כך הוא נענש, הרי זו אכזריות. וענין זה, שהמוחל לא יהא "אכזרי" באופן כללי, אכן לומדים⁴² מ"ויתפלל אברהם"⁴³,

והחידוש שבפרשתנו הוא, ש"מכאן⁴⁴ לומדים "שלא יהא אכזרי מלמחול": ניסוח זה אינו אמור כלפי האדם באופן כללי, שהמוחל לא יהא "אכזרי", וממילא ימחל לפוגע בו (כי אם לא ימחל הוא ייענש), אלא כלפי פעולת המחילה, שבענין המחילה "לא יהא אכזרי מלמחול", שהמחילה עצמה לא תהיה באופן של "אכזרי":

כאשר המחילה היא רק למען הסרת העונש, אין זו מחילה אמיתית, אלא מחילה אכזרית, כי יש למוחל בלבו שנאה או כעס וכדומה כלפי הנמחל. ואילו כאשר הוא מוחל בלב שלם⁴⁵, זוהי מחילה הנקיה מ"אכזריות"⁴⁶.

144יותר מכך מובן הדבר לפי הגירסא⁴⁷ "אכזרי למחול" – אכזרי במחילה.

לפי גירסא זו מובן, כיצד הגיע המעתיק של פירוש רש"י לשנות ולכתוב "מלמחול" – משום שלא הובן לו כיצד ייתכנו ביחד "אכזרי" ו"למחול", ולפיכך הוסיף מ"ם – "מלמחול".

ואי אפשר להסביר כך להיפך, כי באם רש"י כתב "מלמחול" – ממה נבע השינוי (הטעות) "למחול"?!

ודוגמא הדומה לאכזרי במחילה. היא הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות – שאיבד זכותו אפילו נתן לו אלף זהובים⁴⁸.

ז. הבדלי ניסוח בדברי הרמב"ם

לפי כל האמור לעיל ניתן לבאר מספר שינויים בלשון הרמב"ם. המביא ענין זה, שהמוחל לא יהא אכזרי וימחל, לפחות שלש פעמים⁴⁹:

בהלכות דעות⁵⁰: "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק... אלא מצוה עליו להודיע...", ומסיים "ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי, שנאמר⁵¹...".

בהלכות תשובה⁵²: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול... מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה".

בהלכות חובל ומזיק⁵³: "ואסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול (לו⁵⁴), אין זו דרך זרע ישראל, אלא כיון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו. וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו".

יש להבין מהו הטעם לשינויי הניסוח והפרטים שבין שלשה מקומות אלו:

א) בהלכות דעות נאמר "ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא 145יהא המוחל אכזרי...", ואילו בהלכות תשובה ובהלכות חובל ומזיק מופיע הביטוי אסור – "אסור⁵⁵ לאדם להיות אכזרי", "אסור לנחבל להיות אכזרי"?

ב) בהלכות חובל ומזיק מפרט הרמב"ם מתי וכיצד יש למחול: "כיון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו", אך בהלכות תשובה, וכן בהלכות דעות, אין מפורטים התנאים לגבי המוחל, שעליו למחול לאחר בקשת מחילה פעמיים וכו' (בדומה לכך נאמר בהלכה הקודמת⁵⁶ לגבי מבקש המחילה, "לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם... לא נתרצה להן מביא שניה ושלישית...")⁵⁷ – והוא מציין כאן פרטים אחרים: "אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון...".

ג) יש להבין את דיוקי הניסוח: בהלכות דעות אומר הרמב"ם "ולא יהא המוחל אכזרי", ובהלכות תשובה "אסור לאדם להיות אכזרי", ובהלכות חובל ומזיק "ואסור לנחבל להיות אכזרי".

ד) וכן יש שינויי ניסוח בהמשך: בהלכות תשובה נאמר "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס", ובהלכות חובל ומזיק "אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול (לו)", ובהלכות דעות אין מופיעה כלל תוספת זו.

ח. שלש דרגות במחילה

ויש לומר, שההסבר לכל זה הוא לפי האמור לעיל:

יש שלש דרגות בצורך של המחילה:

א) בהלכות חובל ומזיק עוסק הרמב"ם בסוג המחילה הקשור לדין של "חובל ומזיק", וכרוך בחבלה והיזק – יש צורך במחילה במקרה זה כדי שתתכפר עבירה של הזולת, וכדי למנוע הענשתו.

ב) בהלכות תשובה עוסק הרמב"ם במחילה מסוג שאינו קשור כל־כך לחטא ולעונש מסויים, אלא לחזרתו בתשובה של החוטא, כדי שתשובתו של הנמחל תהיה כראוי: על ידי⁵⁸ 146מחילתו הגמורה של המוחל, יוכל הזולת להיות על ידי חזרתו בתשובה "מרוצה³³ וחביב .. כקודם החטא", נקי מחטא ורצוי בשלמות⁵⁹.

ג) בהלכות דעות עוסק הרמב"ם במחילה כפי שהיא פרט בדעותיו – מדותיו של האדם⁶⁰, המחילה הקשורה למדותיו של המוחל עצמו.

ולכן פותח הרמב"ם הלכה זו בהלכות דעות במילים "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק... אלא מצוה עליו להודיעו...": ההלכה "לא ישטמנו" והמצוה "להודיע" אינה כל כך מצד החוטא, אלא מצד הנפגע עצמו, שלא תהא שנאה בלבו כלפי זולתו, אלא להיפך, "מצוה להודיעו ולומר לו...".

ובהמשך לכך הוא אומר "ואם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי", ואינו מזכיר את האיסור שבדבר, או את המחילה לאחר בקשת מחילה פעמיים או שלש פעמים, משום שכאן מדבר הרמב"ם בעיקר על טובתו ותועלתו של המוחל ושל "דעותיו". מצד מדותיו של המוחל, הרי "אם חזר וביקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי", שמיד כשמבקשים ממנו מחילה בפעם הראשונה לא יהא אכזרי בלבו, וימחל⁶¹.

לעומת זאת, בהלכות חובל ומזיק מדבר הרמב"ם על מחילה שהיא לכפרת החובל על חטא זה, כפי שהוא אומר בהלכה הקודמת⁶² "אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".

ולכן חשוב לציין כאן "כיון שביקש ממנו החובל ונתחנן לו פעם ראשונה ושניה וידע שהוא שב מחטאו וניחם על רעתו ימחול לו", שדוקא כאשר הוא 147רואה את השתדלותו של החוטא, אשר "שב מחטאו וניחם על רעתו" – הרי אז מתאים למחול לו כדי שיכופר לזולת חטאו, ולא ייענש עליו.

ואילו בהלכות תשובה מדבר הרמב"ם על מחילה הקשורה לשלמות תשובתו של החובל, אשר על כך נאמר בהלכה הקודמת⁶³ "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו .. או גוזלו וכדומה, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו אף־על־פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו..."

– ומשום כך הוא ממשיך ואומר ש"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות...", על־אף שלכאורה שייכים דברים אלו להלכות של מדות ודעות, כי דרכי המחילה, באופן של "מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה..." משפיעות גם על שלמות תשובתו של החובל. כלומר, שלא די בכך שתהא מחילה למען הסרת העונש על חטא מסויים, אלא יש צורך במחילה שלמה, עד להיותו מרוצה וחביב לפניו.

ולכן אין כאן הדגשה על בקשת המחילה שלש פעמים, אלא "בשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה", וכך ניכר שלא זו בלבד שהוא מחל על חטאו, אלא שהוא רצוי לפניו בשלמות.

ט. הבדלים לשוניים – בהתאם לענין המדובר

וזהו ההסבר גם לשאר ההבדלים בניסוח: בהלכות חובל ומזיק אומר הרמב"ם "אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו". ובהלכות תשובה – "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס":

בהלכות חובל ומזיק נדרשת בעיקר המחילה הקשורה לחבלה, כדי להסיר את העונש, ולכן נאמר שם "אסור לנחבל .. ימחול לו"⁶⁴.

לעומת זאת, כאמור לעיל, בהלכות תשובה אין המחילה מוגבלת רק למען הסרת העונש על הפגיעה (על ידי חבלה או המקלל או הגוזל או המקניט, כפי שמפרט שם הרמב"ם לפני כן), אלא כאדם – כיהודי החפץ בטובתו של חבירו, לא די בכך שימחל לו למען הסרת העונש בלבד, אלא יש צורך "להתפייס" כדי שגם רעהו יגיע לחזרה מושלמת בתשובה.

לפי זה יש ליישב את הסתירה והקושיה בדברי הרמב"ם, כפי ששואל בעל "לחם משנה"⁶⁵: בהלכות חובל ומזיק אומר הרמב"ם "שהמזיק ממון 148חבירו כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו" ואין הוא צריך לבקש מחילה מחבירו.

ובהלכות תשובה מונה הרמב"ם בין העבירות שבין אדם לחבירו אשר "אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו" את המקרים "או גוזלו וכיוצא בהן"?

אלא⁶⁶, לצורך כפרת החטא של המזיק ממון חבירו בלבד, שעל כך מדובר בהלכות חובל ומזיק, אין הכרחית בקשת מחילה.

אך למען שלמות ריצוי האדם, שעל כך מדובר בהלכות תשובה, הרי יש לומר שלשם כך נדרש ממנו "לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו" גם לגבי פגיעה בממון חבירו בכל צורה שהיא⁶⁷.

י. אף הקדוש־ברוך־הוא ממהר למחול

נאמר, מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל⁶⁸. וכשם שלגבי ישראל "דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" הוא למחול "בלב שלם ובנפש חפיצה"⁶⁹ ולמחול מיד, עד אשר גם לגבי מחילה על חטא מסויים קובע הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק "וכל הממהר למחול הרי הוא משובח ורוח חכמים נוחה הימנו",

הרי מובן מכך, ש"על־אחת־כמה־וכמה" במדתו של הקדוש־ברוך־הוא, אשר "מחילה היא ממדת הרחמים ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית"⁷⁰, שהוא ממהר למחול לישראל על כל הדברים הבלתי־רצויים, ובאופן של חן וחסד ורחמים בטוב הנראה והנגלה, ועצם מחילה זו מעוררת ומסייעת לישראל, אשר עושים תשובה מיד, ומיד הן נגאלין⁷¹, בגאולה האמיתית והשלמה.