147

רואה את השתדלותו של החוטא, אשר "שב מחטאו וניחם על רעתו" – הרי אז מתאים למחול לו כדי שיכופר לזולת חטאו, ולא ייענש עליו.

ואילו בהלכות תשובה מדבר הרמב"ם על מחילה הקשורה לשלמות תשובתו של החובל, אשר על כך נאמר בהלכה הקודמת⁶³ "אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא... אבל עבירות שבין אדם לחבירו כגון החובל את חבירו .. או גוזלו וכדומה, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו אף־על־פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו..."

– ומשום כך הוא ממשיך ואומר ש"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות...", על־אף שלכאורה שייכים דברים אלו להלכות של מדות ודעות, כי דרכי המחילה, באופן של "מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה..." משפיעות גם על שלמות תשובתו של החובל. כלומר, שלא די בכך שתהא מחילה למען הסרת העונש על חטא מסויים, אלא יש צורך במחילה שלמה, עד להיותו מרוצה וחביב לפניו.

ולכן אין כאן הדגשה על בקשת המחילה שלש פעמים, אלא "בשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה", וכך ניכר שלא זו בלבד שהוא מחל על חטאו, אלא שהוא רצוי לפניו בשלמות.

ט. הבדלים לשוניים – בהתאם לענין המדובר

וזהו ההסבר גם לשאר ההבדלים בניסוח: בהלכות חובל ומזיק אומר הרמב"ם "אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול לו". ובהלכות תשובה – "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס":

בהלכות חובל ומזיק נדרשת בעיקר המחילה הקשורה לחבלה, כדי להסיר את העונש, ולכן נאמר שם "אסור לנחבל .. ימחול לו"⁶⁴.

לעומת זאת, כאמור לעיל, בהלכות תשובה אין המחילה מוגבלת רק למען הסרת העונש על הפגיעה (על ידי חבלה או המקלל או הגוזל או המקניט, כפי שמפרט שם הרמב"ם לפני כן), אלא כאדם – כיהודי החפץ בטובתו של חבירו, לא די בכך שימחל לו למען הסרת העונש בלבד, אלא יש צורך "להתפייס" כדי שגם רעהו יגיע לחזרה מושלמת בתשובה.

לפי זה יש ליישב את הסתירה והקושיה בדברי הרמב"ם, כפי ששואל בעל "לחם משנה"⁶⁵: בהלכות חובל ומזיק אומר הרמב"ם "שהמזיק ממון