153
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ולכן מציאותם העצמית לא היתה נחשבת, ובפעולותיהם ניכר היה שאין זו העזרה שלהם, אלא של "הוא לבדו הוא" – הקדוש־ברוך־הוא עושה כל זאת.
ולכן מובן בפשטות, כיצד לא ניזוק אף אחד בשום צורה, ואפילו לא מאוחר יותר – שהרי זוהי העזרה של "הוא לבדו הוא", של "אמיתת המצאו"18, ולא ייתכן שמשהו יפגע שם.
יותר מכך: אין צורך להזדקק ל"נס" כדי שלא ייגרם נזק, שהרי לפי הטבע בלתי אפשרי לפגוע ב"אמיתת המצאו".
יוצא מכך, שלאמיתו של דבר, יהודים אלו אפילו לא הכניסו עצמם ל"מקום סכנה"19, ששם יש צורך בנס גדול כדי להינצל – כי הפעולה נעשתה בגלוי על ידי "אמיתת המצאו" ורק באמצעות פלוני ופלוני20, כך שמלכתחלה לא היתה אפשרות שמישהו יפגע. במקרה זה כך הוא טבע הדברים.
ה. שכר רב ל"עוזרי"
יחד עם זאת יש להבהיר:
לפי האמור לעיל ניתן היה, לכאורה, להסיק, שאין מגיע ח"ו שום שכר לעוזרים, כי העזרה אינה מהם, אלא מעם "אמיתת המצאו" אשר "אין עוד מלבדו".
אך לא כן הוא, אלא "אין הקדוש־ברוך־הוא מקפח שכר כל בריה"21,
ועל־אחת־כמה־וכמה של אלו אשר מסרו את נפשם למען שחרורו של הרבי – אשר שכרם רב ביותר,
ואת זאת מבהיר הרבי בסיום המאמר, בפרשו את המילים "הוי' לי בעוזרי", ש"עוזרי" הם ה"בירורים המתבררים", בדומה לנאמר במשנה22 ש"העושה מצוה .. קונה לו פרקליט" –
הערות
- 18. עפ"ז יומתק מה שמביא בתחילת המאמר "דד' תיבות אלו יסוד היסודות ועמוד החכמות הם ר"ת הוי'" (ומאריך דשם הוי' הוא המהווה ורק שההתהוות בפועל הוא ע"י שם אלקים) – כי בזה מדגיש שהעזר הזה אינו מתייחס לשם אלקים (מדת הגבורה והצמצום) כ"א לשם הוי', שאין מקום למציאות, אין עוד מלבדו כי הוא המהווה המציאות וכו'.
- 19. דידועה השקו"ט אם מחויב להכנס לספק סכנה להציל את חבירו (ראה ב"י וב"ח לטור חו"מ בסופו. וראה אנציקלופדי' תלמודית ע' הצלת נפשות ע' שמח־ט. וש"נ) – ב' הדיעות הובאו בשו"ע אדה"ז חלק חו"מ הל' נזקי גוף ונפש כו' (סעיף ז), ומסיק "וספק נפשות להקל"*. ובהל' שבת (סשכ"ט ס"ח) סתם כדיעה הב' (שאין ליכנס בספק סכנה). ולהעיר שבנדו"ד: א) ההשתדלות כו' במדינה ההיא כו' היתה יותר מ(סתם) ספק נפשות. ב) לאידך, הצלחת ההשדתלות (ע"י הנמצאים במדינת, תחת ממשלה ההיא) היתה בספק גדול, וצ"ע האם גם בנדון כזה יש חיוב (גם לדיעה הא') ליכנס בספק סכנה. וראה אנציקלופדי' תלמודית שם. ואכ"מ.
- 20. ראה לקמן סעיף ה.
- 21. מכילתא ורש"י משפטים כב, ל.
- 22. אבות פ"ד מי"א. וראה מפרשים שם.
- . אבל להעיר, שדיעה הב' (שאין חיוב) וכן ההכרעה (דספק נפשות להקל) הן בחצע"ג – ראה שארית יהודה (לאחי אדה"ז) סי' ו (נעתק בהוספות לשו"ע אדה"ז או"ח ע' 52 [1356]). וראה קונטרס השולחן (להררא"ח נאה) מבוא ס"ח. ואכ"מ.
רש"י על שמות כ״ב:ל׳ - הטקסט מספריא
ואנשי קדש תהיון לי. אִם אַתֶּם קְדוֹשִׁים וּפְרוּשִׁים מִשִּׁקּוּצֵי נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת הֲרֵי אַתֶּם שֶׁלִּי וְאִם לָאו אֵינְכֶם שֶׁלִּי:
ובשר בשדה טרפה. אַף בַּבַּיִת כֵּן, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה – מָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בְּהֵמוֹת לִטָּרֵף; וְכֵן כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ (דברים כ"ב), וְכֵן אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (שם כ"ג), הוּא הַדִּין לְמִקְרֵה יוֹם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. וּבְשַׂר דִּתְלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָּא, בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ עַ"יְ טְרֵפַת זְאֵב אוֹ אֲרִי מִן חַיָּה כְשֵׁרָה אוֹ מִבְּהֵמָה כְשֵׁרָה בְּחַיֶּיהָ:
לכלב תשלכון אתו. אַף הַגּוֹי כַּכֶּלֶב; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֶּלֶב כְּמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ בִּנְבֵלָה אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי (שם י"ד), קַ"וָ לִטְרֵפָה שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּכָל הֲנָאוֹת. אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ לַכֶּלֶב? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֶּלֶב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין הַקָּבָּ"ה מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ (שמות י"א), אָמַר הַקָּבָּ"ה תְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ (מכילתא):
ואנשי קדש תהיון לי AND YE SHALL BE MEN OF HOLINESS UNTO ME — If you will be holy and keep yourselves aloof from the loathsomeness of carrion and Trefa you are Mine, if not you are not Mine (cf. Mekhilta).
ובשר בשדה טרפה [NEITHER SHALL YE EAT] ANY FLESH THAT IS TORN IN THE FIELD – The same holds good in case the animal has been torn in the house, only that Scripture speaks of what usually happens mentioning the field because it is the place where it is usual for cattle to be torn. A similar instance is, (Deuteronomy 22:27) “for he found her in the field”, but the same law would apply if he found her elsewhere. Another example is, (Deuteronomy 23:11) “Any man that is unclean by reason of uncleanliness that chanceth him by night”; the same law, however, applies to an uncleanliness that happens by day, but night is mentioned because Scripture speaks of what usually happens (Mekhilta). The Targum renders ובשר בשדה טרפה by ובשר תליש מן חיוא חיא “flesh that is torn off from a living animal”, i. e. flesh that has been torn off through a laceration caused by a wolf or a lion, from a living beast which is permitted to be eaten (e. g., a stag), or from cattle permitted to be eaten.
לכלב תשלכון אתו YE SHALL CAST IT TO THE DOGS — You may give it to a heathen as well as to the dog. Or, perhaps this is not so, but כלב is to be taken literally? Scripture, however, states with regard to carrion, (Deuteronomy 14:21) “Thou shalt give it to a stranger or sell it unto an alien”, from which it follows by a conclusion à fortiori that you may derive whatever benefit you like from the Trefa (and so you also may give it to heathen). But if this be so, what is the force of Scripture expressly saying “to the dog”? It is to teach you that the dog is to be given preference in this respect and Scripture tells you at the same time that God does not withhold the reward due to any of His creatures. The dog is entitled to reward because it is stated, (Exodus 11:7) “But against the children of Israel shall not a dog move its tongue”, and this happened. The Holy One, blessed be He, said: Give it the reward it deserves (Mekhilta).
משנה אבות ד׳:י״א - הטקסט מספריא
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
מצוטט ב־3 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) ‹ שכט על מי מחללין שבת לקוטי שיחות חכ"ח ע' 153
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.