174

שיחה א

א. מצות עשה אחרונה – נחלות

במנין המצוות בתחלת ספר היד החזקה, וכן בספר המצוות, מביא הרמב"ם, כמצות עשה אחרונה, את המצוה: לדון בדיני נחלות, שנאמר¹ איש כי ימות ובן אין לו.

ידוע, שהסדר בדברי הרמב"ם מדוייק ביותר². ולפי זה מובן, שדיוקו של הרמב"ם בסיימו את מצוות העשה במצוה של "נחלות", הוא משום³ שמצוה זו מהווה את הסיום והשלמות של המצוות בכלל.

וכשם שלגבי המצוה הראשונה במנין המצוות – "לידע שיש שם אלוקה שנאמר⁴ אנכי ה' אלקיך" – מובן בפשטות הטעם לכך שדוקא היא ראשונה, משום שזוהי המצוה הראשונה והעיקרית של כל המצוות הבאות לאחריה, כדברי הרמב"ם בתחלת ספר היד החזקה "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע..." וכפי שמדייק הרמב"ם בלשונו בתחלת מנין המצוות ואומר "מצוה ראשונה⁵...",

כך מובן גם לגבי המצוה האחרונה – לדון בדיני נחלות – שדוקא היא מופיעה כמצות עשה אחרונה, משום שהיא השלימות והסיום של כל המצוות.

ב. המקור: "איש... ובן אין לו"

במבט ראשון ניתן היה להסביר את הטעם לכך בפשטות: כיון שקיומן של כל המצוות שבתורה הוא בימי חייו של האדם, ואילו המצוה של "נחלות" קשורה לזמן שלאחר מותו, לכן מציב הרמב"ם מצוה זו בסיום כל המצוות.

אך מובן, שהסבר זה דחוק ביותר, כי יש עוד מצוות שמונה הרמב"ם לפני כן, אשר קשורות במותו של האדם⁶ ובענינים שלאחר⁷ מות האדם.