180

שבה היורש הוא ממש במקום המוריש, והוא כמוריש עצמו.

ט. שלש תקופות בעם ישראל

שלשה אופנים אלו של הקשר שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא – חלקנו, גורלנו וירושתנו – קשורים, באופן כללי, לשלש תקופות כלליות בתולדות עם ישראל: א) לפני מתן תורה, ב) לאחר מתן תורה – התקופה של עבודת ישראל בקיום התורה והמצוות, ג) לעתיד לבוא, תקופת הגמול עד לשיא השלמות שבכך.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

גם לפני מתן תורה נקראו ישראל "בנים", כנאמר ביציאת מצרים⁶⁴ "בני בכורי ישראל". גם לפני מתן תורה היתה גלויה מעלתם של ישראל על פני כל אומות העולם, אשר הביאה ליציאת מצרים. אך כל זאת היתה מעלה בעצם המציאות שלהם⁶⁵ ובעבודתם.

במתן תורה התגלה הענין של "ובנו בחרת מכל עם ולשון"⁶⁶ – בחירת הקדוש־ברוך־הוא בעם ישראל, כדלעיל⁶⁷. הבחירה התבטאה בנתינת התורה והמצוות לישראל⁶⁸, וזהו החידוש של התורה והמצוות שניתנו במתן תורה, על פני עבודתם של ישראל, והאבות, לפני מתן תורה – לפני מתן תורה נמדדה העבודה לפי כחו של הנברא, עד כמה ביכולתו להגיע בכחותיו שלו, ואילו לאחר מתן תורה, כאשר "נתן לנו את תורתו"⁴¹ – יש בתורה ובמצוות כח הבורא.

ולאחר קיום התורה והמצוות תתגלה אצל ישראל מעלתם העצמית – "מה יפה ירושתנו" – ענין הנחלה, שישראל מאוחדים, כביכול, עם עצמותו יתברך⁶³.

י. "להנחיל אוהבי יש"

ויש לומר, שזהו ההסבר לסיום ששה סדרי משנה – "עתיד הקדוש־ברוך־הוא להנחיל... להנחיל אוהבי יש": הרמב"ם⁶⁹ מבאר שהביטוי "יש" מצביע על "מציאות⁷⁰ התמידית אשר אין לה תכלית", כלומר, עצמותו