208

הסברה בפירוש רש"י שמי ש"זרק בו חץ והרגו" נטמא בטומאת מת, נובעת מכך שזוהי טומאת מגע – "כאילו נוגע במת עצמו", מפני ה"חיבור" שבין כח האדם הזורק לבין המת, כפי שהוסבר לעיל בהרחבה. ומשום כך:

א) הדיוק בלשון הוא "זרק בו חץ והרגו", שבכך מודגש הקשר שבין ההורג נפש לבין הנהרג.

ב) הדוגמא המוזכרת היא דוקא "זרק בו חץ", ולא "אבן", כי זהו דבר המקבל טומאה. שהרי, הסברה שנטמאים בטומאת מגע אפשרית דוקא במקרה של "הורג בדבר המקבל טומאה", שאז המגע הוא באמצעות דבר המקבל טומאה.

ג) אכן יש אפשרות לסברה של "יכול אפילו...", ויש צורך בהיקש מיוחד כדי לשלול אותה.

לעומת זאת הרמב"ם אינו סובר שטומאה בחיבורין היא מן התורה³⁸, והוא מביא את ההלכה של "כל הורג נפש" בענין של "החרב כמת"³⁹, ש"הוא הדין לשאר כלים, בין כלי מתכות...", ש"הרי הן לנוגע בהן כנוגע במת עצמו. מה המת מטמא... אף כלים שנטמאו במת הם והכלים או האדם שיגע בהן טמאין טומאת שבעה".

ולכן אין הוא מציין כלל אפשרות – "יכול", שמי ש"זרק בו חץ והרגו" נטמא מפני ה"חיבור" שבין ההורג לנהרג. אלא הוא אומר: "וכי תעלה על דעתך..." – הרמב"ם שולל מלכתחילה את המחשבה שעצם ההריגה גורמת לטומאה. ולפיכך הוא אומר:

א) "וכי תעלה על דעתך" – זוהי סברה שאינה אפשרית מלכתחילה לפי דרך ההלכה.

ב) "ירה חץ והרג", ולא " .. בו .. והרגו" – כי אין כאן חשיבות לקשר עם הנהרג, אלא לעצם פעולת ההריגה.

ג) הוא מוסיף דוגמא של "זרק אבן", שאיננה דבר המקבל טומאה, כדי להדגיש שכוונתו לשלול את המחשבה שהטומאה נובעת מעצם פעולת ההריגה, שבה אין חשיבות אם נעשתה על ידי דבר המקבל טומאה, אם לאו.