203

שידוע ש"בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר" וש"הכלי מטמא אדם .. כאילו נוגע במת עצמו", שההכרח לכך הוא מהמלים "כל הורג נפש" – עדיין קיימת אפשרות לומר ש"אפילו זרק בו חץ והרגו" ייטמא, את זאת שוללים על ידי ההיקש, כדלהלן.

ד. טומאת ההורג – פרט בטומאת מגע

ההסבר לכך הוא:

לפי פשוטו של מקרא, הרי הפסוקים "ואתם חנו... כל הורג..." מהווים אזהרה כאשר הדברים נוגעים למעשה. כלומר, לפני כן, בפרשת חוקת, הורה הקדוש־ברוך־הוא למשה את כל ההלכות בקשר לטומאת מת – "זאת התורה..."¹⁸. ובפרשתנו הן נאמרות בשעת מעשה¹⁹, כאזהרה לאנשי החיל, שעליהם לציית לדינים אלו, של פרשת חוקת, למעשה.

אך לפי זה מתעוררת תמיהה עצומה בפסוקנו: לפי המשמעות הפשוטה של המלים "כל הורג נפש" נראה, שכל הורג נפש נטמא בטומאת מת. כלומר, הטומאה אינה תלויה בנגיעה במת או בהימצאות באהל המת, אלא עצם הפעולה של הריגת נפש מטמאת את ההורג.

אמנם, בלימוד בדרך ההלכה אין מקום לסברה זו, כדברי הרמב"ם²⁰ "הרי הוא אומר כל הורג נפש .. וכי תעלה על דעתך שזה ירה חץ והרג .. נטמא שבעת ימים, אלא..." (כפי שיוסבר להלן בסעיף ח), אך לפי דרך הפשט יש מקום לומר, שמפני שעל ידי הריגת נפש יוצרים טומאה בדרגה של אבי אבות הטומאה, נטמאים מכך.

ונשאלת השאלה: בפרשת חוקת אין מוזכר כלל אופן זה של טומאת מת. ואם זהו סוג חדש של טומאה, מדוע אין הוא נמנה לפני כן בין כל ההלכות של טומאת מת – "זאת התורה..."?

את זאת מבהיר רש"י, ומפרש, שאכן לא מתחדש כאן סוג חדש של טומאה, אלא זהו אחד מסוגי הטומאה שכבר נזכר לפני כן:

"בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו": טומאתו של "כל הורג נפש" – "הורג בדבר המקבל טומאה" – היא פרט מתוך טומאת מגע, שכבר מוזכרת לפני כן. ויותר מכך: כבר הוזכר לפני כן²¹, שאפילו נגיעה "בקבר" מטמאת, ולפי אחד הפירושים של רש"י (על המלים²¹ "על פני השדה") – אפילו נגיעה ב"גולל ודופק" מטמאת. אלא שכאן, בפרשת מטות, התורה מגלה ומפרטת, שכל כלי הנוגע