204

במת, הרי זה "כאילו נוגע במת עצמו", כאשר יש "חבורי המת".

ה. החידוש ההלכתי הוא לגבי ההורג

בתוספת שמוסיף רש"י על דברי הספרי – "ולמדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו" הוא מבהיר ענין נוסף:

ללא הוספה זו ניתן היה לחשוב, שה"הורג בדבר המקבל טומאה" נטמא בטומאת מת מפני שהכלי הנוגע במת נעשה אבי אבות הטומאה, כמת עצמו, ולפיכך הוא מטמא בטומאת מת את האדם הנוגע בו.

בדומה לכלל שבהלכה, ש"חרב הרי הוא כחלל", שיש לה אותה דרגת טומאה כ"חלל" עצמו²². וכן אנו מוצאים, גם בפשוטו של מקרא, לגבי טומאת זב, שמשכבו ומושבו של הזב "נעשה אב הטומאה (כזב עצמו) לטמא אדם לטמא בגדים"²³.

וכך ניתן היה להבין לגבי "הורג בדבר המקבל טומאה", שה"כלי" נעשה אבי אבות הטומאה.

אך רש"י אינו מקבל זאת, כי לפי זה יוצא, שהחידוש בפסוק "כל הורג נפש" הוא בקשר לכלי הנוגע במת, שהוא מקבל את הדרגה של אבי אבות הטומאה, ואם כך, אין ברור: היכן מופיע חידוש זה במלים "כל הורג נפש"?

אילו היה פרט זה נלמד מן הפסוק "וכל אשר יגע .. בחלל חרב" לא היה זה קושי, כי בפסוק זה מדובר על נגיעה "בחלל חרב", ויש מקום לומר, שבכך רומזת התורה, שאפילו כאשר הנגיעה היא בחרב, אשר נגעה בחלל, נטמאים בטומאת שבעה.

אך כיון שלומדים זאת מן הפסוק "כל הורג נפש", ובפסוק זה אין מוזכר כלל ה"כלי" שהרגו בו, כיצד מתאים לומר שהתורה מחדשת הלכה בקשר לכלי, כאשר "העיקר חסר" בביטוי "כל הורג נפש"?!

משום כך מדייק רש"י בלשונו ואומר "שהכלי מטמא אדם בחבורי המת כאילו נוגע במת עצמו": כאן לא התחדשה הלכה בקשר לכלי – שהכלי נטמא בדרגה של אבי אבות הטומאה, בדומה למשכב הזב אשר "נעשה אב הטומאה" – אלא התחדשה כאן הלכה לגבי האדם ההורג, שהוא "כאילו נוגע