205

במת עצמו"²⁴: הנגיעה בכלי בחבורי המת נחשבת כנגיעה במת עצמו²⁵.

ולכן מביעה התורה דין זה במלים "כל הורג נפש" המדגישות את פעולת האדם ואת הקשר שלו למת, כי קשר זה בין ההורג נפש לבין המת, על ידי נגיעתו במת באמצעות הכלי, יוצר את הטומאה, "כאילו נוגע במת עצמו".

ו. טומאת ה"הורג" – דומה ל"כל נוגע"

לפי האמור לעיל מובנים דברי רש"י בהמשך פירושו: "או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל – מקיש...". שהרי, לכאורה, מהו החידוש בדבר (למרות שמוזכרת

הרא"ם²⁶ מסביר, שהסברה לומר ש"אפילו זרק בו חץ והרגו" נטמא, היא משום "שמא אינו מטמא את ההורג מפני נגיעתו אלא מפני הריגתו" – כולל אפילו באופן של "זרק בו חץ".

ברם, לפי האמור לעיל מובן, שמחשבה כזו, שהטומאה נובעת מההריגה, אינה אפשרית מלכתחילה בפשוטו של מקרא, כי לפי זה הרי מתחדש כאן אופן חדש של טומאת מת, כדלעיל בסעיף ד. וכן דחוק לומר, שעל ידי הקשת ההורג לנוגע מתכוון רש"י רק להוכחה נוספת לכך שהטומאה אינה נגרמת מפני ההריגה.

אלא, ההסבר לכך הוא: כיון שהטומאה של "כל הורג נפש" נובעת מכך שנחשב "כאילו נוגע במת עצמו", יוצא מכך, שבטומאת מת אין צורך בנגיעה כפשוטה, שגוף האדם נוגע במת, אלא די בכך שנוגעים במת באמצעות כלי, וגם אז נחשב "כאילו נוגע במת עצמו".

ולכן "אפילו זרק בו חץ והרגו": כיון שאף במקרה של נגיעה בכלי "בחבורי המת" נקבעת הנגיעה במת על ידי עצם הקשר עם המת באמצעות הכלי, ולא על ידי נגיעת גוף האדם במת, יש מקום לומר, שגם לגבי "זרק בו חץ והרגו" חל דין זה²⁷. כי גם