202

גרימת הזזת המת ממקומו¹⁶, שההיסט מטמא גם על ידי דבר שאינו מקבל טומאה.

ואדרבה: כיון שנאמר בפסוק "כל הורג נפש", יש לומר, כדלעיל, שכוונת התורה היא לכלול אופנים רבים ככל האפשר של הורג נפש, ולפיכך טוב יותר להסביר, לכאורה, שמדובר כאן על "טומאת היסט" שאפשרית לגבי כל דבר – הן לגבי דבר המקבל טומאה והן לגבי דבר שאינו מקבל טומאה, מאשר לומר שמדובר כאן דוקא על ההורג בדבר המקבל טומאה.

ב) קשה לקבל, שהקשה זו היא בסיס הכרחי בפשוטו של מקרא אף לפרט השני – שמדובר כאן דוקא על טומאה בדברים מחוברים, כאשר ניתן להסביר בפשטות, כדלעיל, שהכוונה היא לשני אופנים שונים של טומאת מת: על ידי "הורג נפש" או על ידי "נוגע בחלל". ובמיוחד, כאמור לעיל, לפי הביטוי בפסוק "כל הורג נפש", שמשמעותו הפשוטה היא – כל מי שהורג נפש, ולאו דוקא מי שנוגע במת על ידי חיבורין בשעת ההריגה.

ג) הניסוח בפשטותו בספרי, ובמיוחד בפירוש רש"י הוא, שדברו בהווה, שמדובר כאן על מציאות שהיתה קיימת, שבמלחמת מדין היתה הריגה גם על ידי "זרק בו חץ". כדרך ניהול המלחמות – בחרבי (ובדומה לה) ובקשתי (ובדומה לה).

לפי האמור לעיל יוצא, שעל אנשי המלחמה זורקי החצים לא חלה ההוראה "ואתם חנו...", למרות שגם הם נכללים ב"ועתה הרגו..."!

ד) כבר הוסבר פעמים רבות, שגם המלים שמצטט רש"י ב"דיבור המתחיל" הן מדוייקות. ובעניננו, מכך שרש"י מצטט מן הפסוק רק את המלים "כל הורג נפש" (ואל המלים "וכל נוגע בחלל" הוא אינו רומז אפילו באמצעות "וגו"", והן מוזכרות רק בסוף הפירוש) מובן, שהבסיס לפירוש רש"י זה, ש"בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר, ולמדך הכתוב...", איננו במלים "וכל נוגע בחלל", אלא רק במלים "כל הורג נפש".

ודברי רש"י בסיום פירושו "או יכול אפילו זרק בו חץ... מקיש הורג לנוגע..." – הם ענין נוסף¹⁷: אף לאחר