201

באופן כזה צריך היה רש"י לציין במפורש, כמובן.

כלומר, המלים "בחלל חרב" עוסקות במקרה של נגיעה במת שנהרג (חלל) על ידי חרב, ולאחר מכן מוסיף הפסוק ואומר: או (אפילו) במת (סתם) או (אפילו) בעצם אדם – כאשר המלה אדם כוללת כאן הן חלל חרב והן מת אחר.

ולפי זה, מאמרו של רבי מאיר המובא על ידי רש"י בפרשתנו הוא דין בפני עצמו, וההלכה "בהורג בדבר המקבל טומאה הכתוב מדבר" קשורה לפי גירסת רש"י בספרי דוקא ל"כתוב" שלנו – "כל הורג נפש", ואינה קשורה כלל לפסוק "בחלל חרב".

ובכלל, המשמעות של פסוקנו לפי פשוטו של מקרא היא, לכאורה: "כל הורג נפש" נטמא בטומאת מת,

"כל הורג נפש" הן בדבר המקבל טומאה, והן בדבר שאינו מקבל טומאה, הן בחץ (כאשר לא היתה נגיעה במת),

וכל מי ש"נוגע בחלל", גם כאשר הנוגע אינו ההורג.

ולפי כל זה – מנין לומד רש"י בפשוטו של מקרא את מסקנתו, שבמלים "כל הורג נפש" הכוונה היא דוקא "בהורג בדבר המקבל טומאה", וזאת – דוקא אם נעשה הדבר "בחבורי אדם"?

ג. הבסיס לפירוש רש"י אינו הקשת ה"הורג" ל"נוגע"

יש המסבירים, שרש"י מסתמך על דבריו בסוף פירושו "או יכול אפילו זרק בו חץ והרגו, תלמוד לומר: וכל נוגע בחלל – מקיש הורג לנוגע, מה נוגע על ידי חבורו, אף הורג על ידי חבורו". וכיון שטומאת ה"הורג" היא דוקא על ידי חבורו, שכאשר נוגע כלי ההרג במת הוא נטמא ומטמא את ההורג – "הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו" – משום כך צריך הכלי להיות דבר שמקבל טומאה, שהרי, אם כלי ההרג אינו נטמא ונשאר טהור, כיצד ייתכן שהוא יטמא את ההורג.

אך קשה ביותר לקבל שכל הבסיס לפירושו של רש"י הוא ההקשה שבין "הורג לנוגע"¹³, כי:

א) מהקשה זו נובע ההכרח שמדובר כאן על טומאה בדברים מחוברים, ולא באופן של "זרק בו חץ", אך אין הכרח להסיק מכך שמדובר דוקא ב"דבר המקבל טומאה". שהרי, אפשר להסביר, כדברי הרמב"ן¹⁴, ש"כל הורג נפש" נטמא מחמת היסט¹⁵ – על ידי