שיחה ג

28שיחה ג

א. הציווי לצאת מן התיבה

– מדוע?

בפרשתנו מסופר: "ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ"¹, ולאחר מכן ציוה הקדוש־ברוך־הוא את נח: צא מן התיבה אתה ואשתך... כל החי'... היצא אתך...².

ואין מובן: מכיוון שכבר "יבשה הארץ" – שמשמעו שהאדמה התייבשה לגמרי, כפירוש רש"י: "יבשה" – "נעשה גריד (=קשיחה מיובש) כהלכתה" (שכן "חרבו המים מעל הארץ" – "נעשה כמין טיט..."³ – כבר היה לפני כן) – מדוע היה צריך לומר לנח⁴ "צא מן התיבה"? ויתירה מזו: לא די בציווי לגבי נח עצמו, אלא נדרש ציווי נפרד בנוגע לחיות – "כל החי'... בעוף ובבהמה ובכל הרמש... היצא אתך"!

במדרש⁵ נאמר: "כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התיבה, אלא ג אמר: ברשות הקדוש־ברוך־הוא נכנסתי שאמר לי⁶ "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו".

ברם (נוסף לזה – שרש"י כלל לא מביא את המדרש האמור, הרי) מדרך לימוד הפשט עולה, ומפורש הדבר ברש"י⁷, כי ציווי הקדוש־ברוך־הוא לנח "בא... אל התיבה" (לא היה בבחינת נתינת רשות, אלא) משום שנח לא רצה להכנס לתיבה.

בפשטות ניתן לומר, שהצורך בציווי לא היה (כל כך) על עצם היציאה, אלא על אופן היציאה – "(צא מן התיבה) אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך", כפי שרש"י מפרש על כך: "איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המטה" (מה שאין כן בהיותם בתיבה – היו "האנשים לבד והנשים לבד", כי "נאסרו בתשמיש המטה"⁸).

ובדומה לכך בנוגע לחיות, שהיה צריך להבהיר (כסיום הפסוק⁹) שיהיה "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ", וכפי שרש"י מפרש: "ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש".

28אך מפשטות לשון הכתוב משמע, שהציווי היה (גם) בנוגע לעצם היציאה – "צא מן התיבה". והדבר מודגש ביותר בנוגע לחיות... לגביהם נאמר "הוצא כתיב .. אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה"¹⁰ – שהחיות (יתכן) לא ירצו לצאת מן התיבה, ולכן יש ציווי "הוציאם אתה" (בעל כרחם)¹¹.

ב. בתיבה שרר מצב של שלום בדומה לעתיד לבוא

אחד מהביאורים בזה:

מבואר בכמה מקומות¹², כי בתיבת נח שרר מצב של שלום, מעין זה שיהיה לעתיד לבא – "וגר זאב עם כבש... לא ירעו ולא ישחיתו..."¹³. הרי בתיבת נח חיו ביחד כל סוגי הבהמות והחיות – כולל חיות טורפות ודורסות – ולמרות זאת "לא¹⁴ עשו רעה זה לזה כלל ולא השחיתו זה לזה".

והדבר מוכרח גם מפשוטו של מקרא. כי, הגם שעל הפסוק¹⁵ "קנים תעשה את התיבה" מפרש רש"י "מדורים מדורים לכל בהמה וחיה" – שכל (מין¹⁶) בהמה וחיה יהיה בנפרד מכל השאר¹⁷ – הרי למרות זאת:

29א) קשה לומר, כי ניתן (בצורה טבעית) לצמצם חיות טורפות במקום (מדור) מוגבל ביותר למשך שנה שלמה, כאשר במהלכה לא יתרחשו מקרים¹⁸ בהם חיה רעה תזיק וכיוצא בזה.

ב) רואים במוחש (ב"גן חיות") כי בכדי לנהל כמות גדולה של חיות טורפות, נדרש צוות גדול מאוד של אנשים ש"יסתדר" אתם. ואילו בתיבת נח אנשים ספורים בלבד (נח ובניו ונשיהם) ניהלו את כל החיות הטורפות¹⁹ לסוגיהם... של כל העולם כולו!

מוכרח איפוא לומר, שבהיותם בתיבה, נשתנה טבע בעלי־החיים הטורפים²⁰, בדומה למה שיהיה לעתיד לבוא, ובכזה מצב אפשרי כי "נער²¹ קטן נוהג בהם".

ואין להקשות מדוע אין רש"י מציין במקום כלשהו שבתיבה התרחש נס גדול שכזה (הדומה למצב לעתיד לבא – לאחר שיהיה "ומלאה הארץ דעה את ה'") –

כי יש לומר, שאכן הבהיר זאת רש"י בפירושו לעיל²², באומרו שלתיבה הגיעו רק "אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם ומאליהם באו וכל שהתיבה קולטתו הכניס בה". אשר מכך רואים, כי: א) רק המובחרים (שלא השחיתו דרכם) הגיעו 30לתיבה. ב) כבר בהליכתם לתיבה לא הזיקו החיות הטורפות. ג) עצם הגעתם, וכן ד) כניסתם לתיבה הייתה לגמרי בדרך נס;

ובמילא אין כל פלא, שגם לאחר מכן, בכניסתם לתיבה נמשך נס²³ זה (בקשר להעדר ההשחתה של החיות), והשתנה טבעם של החיות הטורפות שלא יזיקו לבהמה וחיה אחרת וכו'.

ג. נח והחיות לא רצו לרדת מהמדריגה שהיו בתיבה

וזהו הטעם לכך מדוע לאחר ש"יבשה הארץ" היה צורך בציווי "צא מן התיבה" – משום שנח לא רצה לצאת מהתיבה²⁴; הוא היה במקום בו שרר מצב של לעתיד לבא,

[ובפרט על פי המבואר בחסידות²⁵, ששינוי טבע החיות בתיבת נח, נבע מכך שהאיר בה אור אלוקי נעלה ביותר (– מעין שיאיר לעתיד לבוא) הפועל את עניין השלום).

ומשום כך היציאה מן התיבה, היוותה ירידה לגבי המצב בתיבה²⁶.

ועל אחת כמה וכמה ביחס לחיות הטורפות עצמן, בהם התחולל שינוי הטבע כשהיו בתיבת נח, שמצד עצמם לא רצו לצאת מהתיבה, ובכך... לשוב ולהיות חיות טורפות ומזיקות!

ולכן היה צריך לצוות את נח באופן מיוחד "כל החיה אשר אתך... הוצא אתך", משום שהיה ניתן לחלק ולומר: עבור נח (עם אשתו ובני ביתו) הכרחית היציאה מן התיבה, כדי לפעול בעולם שמחוץ לתיבה. ולכן כדאית הירידה (צא מן התיבה) בשביל התועלת של העולם בחוץ.

לעומת זאת, שיחרור החיות הטורפות מהתיבה יגרום בהם ירידה (חזרה למצבם קודם כניסתם לתיבה), ובעולם יהיו שוב חיות טורפות!

לכן הצטווה נח, אשר אף על פי כן – "כל החיה... הוצא אתך".

אך מכך מובן, כי על־ידי "צא מן התיבה .. הוצא אתך", נעשה עילוי לגבי המצב כפי שהיה בתיבה.

ד. המעלה ביציאה מהתיבה – קיום "מלאו את הארץ"

מהי ההסברה בכך?

הדבר מרומז בדברי הפסוק עצמו, האומר "צא מן התיבה אתה ואשתך...", דבר המורה (כנ"ל) ש"התיר להם...". ובדומה לכך לגבי החיות... – "הוצא אתך ושרצו בארץ 31מכך שזהו הדבר הראשון עליו הצטווה נח בקשר עם יציאתו מן התיבה, מובן, שאין זה רק ענין צדדי (היות ולפני כן בתיבה "נאסרו...", לכן כשיצאו מן התיבה היה הכרח להתיר²⁷ זאת שוב), אלא זוהי המטרה והתכלית של "צא מן התיבה". בכך מתבטא החידוש של "צא מן התיבה".

וכפשטות הענין: מה היה חסר בחיים בתיבה – העובדה שבמקום המוגבל של התיבה לא התאפשר הענין של "פרו ורבו" (ו"כבשוה" – הארץ), ובפרט באופן שיביא ל"מלאו²⁸ את הארץ".

וזהו המכוון של "צא מן התיבה" – שלאחר המבול בו "וימח את כל היקום..."²⁹, הייתה שליחותו של נח לבנות מחדש את היקום, על־ידי "פרו ורבו ומלאו את הארץ". וכפי שנאמר מיד בהמשך הפרשה, שהקדוש־ברוך־הוא ציוה לנח³⁰ – בתור ברכה ובתור ציווי – "פרו ורבו (ומלאו את הארץ").

ה. גילוי כח האין־סוף בלידה גשמית ובעבודה בעולם

כל ענין בגשמיות משתלשל מענינו ברוחניות. ובדומה לכך בעניננו: העובדה שהיציאה בגשמיות מן התיבה היתה בשביל "פרו ורבו ומלאו את הארץ" – השתלשל מרוחניות הענינים.

החידוש ב"פרו ורבו" הוא – שבכך מתגלה כח האין־סוף כאן למטה³¹. משום שבענין ההולדה אין כל הגבלה, והוא קיים עד אין סוף, דור אחר דור.

וזהו ההבדל בין המצב בתיבה לגבי המצב בצאתם מן התיבה:

בתיבה, מבלי הבט על הגילויים הנעלים שהאירו שם (עד שהדבר פעל³² שינוי הטבע בדוגמת לעתיד לבא, כנ"ל), היה זה רק ענין של עליית ותענוג הנברא, ובמילא יש לכך גבול.

מה שאין כן על־ידי העבודה בעולם, מחוץ לתיבה, וכפי שהעולם בטבעו³³ דוקא – עולם הזה התחתון שאין תחתון 32למטה ממנו³⁴ – כאן, בתחתונים (דוקא), נעשית הדירה לו יתברך³⁴, דירה לעצמותו³⁵.

ולכן דווקא בעבודה זאת מתגלה ה"בלתי בעל גבול", נחלה בלי מצרים³⁶.

ו. ההוראה: לא להסתגר בתיבה רוחנית, לצאת לפעול בעולם

ההוראה מכך בעבודת השם:

ישנם כאלו הסבורים שניתן להסתגר בארבע אמות שלהם ולעסוק כל היום בתורה, וכלל לא נוגע להם מה נעשה בעולם מסביבם.

ומי יאמר אם בדעתו לעסוק כל היום בפנימיות התורה, "דע³⁷ את אלקי אביך", שהרי אז ידמה מצבו האישי לזה של ימות המשיח, כפסק הרמב"ם בסיום וחותם ספרו³⁸ "ובאותו הזמן לא יהיה... ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד"

יכול הוא איפוא לטעון: לשם מה עליו לצאת מארבע אמותיו כדי לעסוק בהרבצת התורה והיהדות, עד להפצת המעיינות חוצה, כדי לפעול את "קאתי מר דא מלכא משיחא" (=ביאת האדון זה מלך המשיח), שעל־ידי זה יזכה (וכל העולם) לעסוק ב"לדעת את ה' בלבד" [כפירוש רש"י³⁹ אשר תורתו של משיח היא "סוד טעמיה ומסתר⁴⁰ צפונותיה", פנימיות התורה] – הוא הרי זכה כבר ל"עולמך תראה בחייך"⁴¹, והריהו עוסק כבר עתה ב"לדעת את ה' בלבד"!

על כך היא ההוראה – "צא מן התיבה": צריך לצאת מהתיבה ולפעול בעולם שמסביב. אכן יש לפעמים סדר של "בא... אל התיבה"⁴² – כאשר בחוץ יורד מבול, וקיים חשש פן ייטבע ב"מים הזידונים" של מי המבול, או אז יש להתגונן מכך באמצעות "בא... אל התיבה", כפירוש הבעל־שם־טוב⁴³: להכנס בתוך אותיות ותיבות התורה והתפילה – אך צריך לדעת, אשר סוף־סוף חייב להגיע זמן של "צא מן התיבה", משום שהמטרה והתכלית היא לפעול בעולם שמחוץ לתיבה שלך.

ואל לאדם לחשוב כי מחובתו לעשות זאת רק מפני שעליו לוותר על טובתו האישית למען טובת הזולת – אלא זה נוגע לטובתו ושלימותו שלו. שכן, 33מבלי הבט על כל העילויים אליהם ניתן להגיע על־ידי "עבודה בתיבה", הרי כל זה הוא ענין שבמדידה והגבלה,

– אך על־ידי "צא מן התיבה" נעשה "פרו ורבו", הריבוי עד אין סוף, עד באופן של "ואלה תולדות פרץ"⁴⁴, תולדות מלא⁴⁵ – "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"⁴⁶, נחלה בלי מצרים⁴⁷, שזה יהיה בגילוי בביאת משיח צדקנו, "עלה הפורץ לפניהם"⁴⁸.

ז. הוראה נוספת: פרו ורבו כפשוטו לאחר ה"מבול" שבדורנו

הוראה נוספת שניתן להפיק מכך – בקשר ל"פרו ורבו" כפשוטו:

התפקיד הראשון של האדם לאחר המבול, מצב בו "וימח את כל היקום...", הוא – "פרו ורבו ומלאו את הארץ", לבנות מחדש את העולם⁴⁹.

וזוהי ההוראה המיוחדת עבור דורנו, שעבר את המבול רחמנא ליצלן, וחלק גדול וחשוב ביותר וביותר מעם ישראל, היו לא תהיה, נמחה בגשמיות – צריך לדעת, כי לכל לראש מוטלת האחריות⁵⁰ (והזכות) על כל אלה שבחסדי ה' ניצלו מהמבול הם וצאצאיהם, לבנות מחדש את עם ישראל בגשמיות, ואזי יהיה עם מי לעסוק ברוחניות – שכן בשביל "צו את בני ישראל", צריך להיות קודם (קדמו⁵¹) בני ישראל.

ח. טענות החוששים מהאחריות שבגידול ילדים

ישנם כאלו העושים חשבונות:

ללדת ילדים הרי זו אחריות עצומה. צריך לכלכל אותם הן בגשמיות, הן ברוחניות – לחנך אותם בדרך התורה והמצוות. ומי יודע אם בכוחו לגדל את ילדיו כדבעי, שיגדלו ילדים בריאים, בריאים בגשמיות ובריאים ברוחניות?

ולכן, לדעתם, עליהם להתבסס תחילה במצב האישי הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ורק אחר כך יחשבו ומאוחר יותר אף יקיימו את מצוות "פרו ורבו"!

ועל כך באה ההוראה מנח, כדלקמן.

ט. נח וחזקיהו מוכיחים, כי אין להתערב בחשבונות הקדוש־ברוך־הוא

על אף שהקדוש־ברוך־הוא ציוה לנח 34"צא מן התיבה אתה ואשתך" – "איש ואשתו כאן התיר להם..." (כנ"ל), בכל זאת מסופר בתורה, כי בפועל "ויצא נח ובניו [בנפרד] ואשתו ונשי בניו"⁵² (לא – "איש ואשתו").

ומסבירים המפרשים⁵³ (על פי פירוש רש"י⁵⁴) שהדבר נבע מכך ש"היה נח דואג לעסוק בפריה ורביה"⁵⁵. כלומר: נח עשה חשבון, מה תהיה התועלת מכך שיילד ילדים? הרי יתכן שיחזור על עצמו מצב דומה בו הם יחטאו "ויבואו מי המבול וישטפום"⁵⁶. ואכן, בעקבות כך הבטיח לו הקדוש־ברוך־הוא תחילה "שלא לשחת העולם עוד"⁵⁵, ורק אחר כך ציווהו "פרו ורבו".

ואף שהקדוש־ברוך־הוא ציווהו כבר קודם "צא מן התיבה אתה ואשתך", וכיצד יתכן שנח, אשר היה "איש צדיק תמים"⁵⁷ יעשה היפך מרצון ה'⁵⁸ כתוצאה מחישובים כלשהם?

אך אין זו קושיא: נח חשב שמאמר הקדוש־ברוך־הוא "צא מן התיבה אתה ואשתך" (איש ואשתו) היה רק היתר – כדיוק לשון רש"י "כאן התיר⁵⁹ להם" – אבל לא ציווי⁶⁰. לכן אחר כך הוסיף הקדוש־ברוך־הוא, שהכוונה במאמר זה הוא לא רק בבחינת היתר, אלא ציווי, חייב להתקיים "פרו ורבו".

אך עדיין בלתי מובן: הן אמת שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח שלא יביא עוד מבול, אך נח היה מוטרד בעיקר ממצבם הרוחני של בניו. ובאם קיים חשש "פן יוסיפו לחטוא"⁶¹ – הרי בוודאי שלא יסתפק בכך שלא ייענשו – בה בשעה שמצבם (הרוחני) זהה לזה של דור המבול!

מכך ישנה הוראה ברורה, אשר "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"⁶²! (=למה לך להכנס לסתרי הקדוש־ברוך־הוא!) יהודי צריך לעשות כל התלוי בו⁶³ 35– לקיים מצוות פרו ורבו, ולאחר מכן לחנך בניו ובנותיו על פי הוראות התורה – ולא להמנע מלקיים ציווי ה' מצד חשבונות פרטיים.

– חז"ל מספרים⁶⁴ בנוגע לחזקיהו המלך, שראה ברוח הקודש שייצאו ממנו "בנין דלא מעלו" (=בנים רשעים) ולכן לא רצה לעסוק בפריה ורביה. הקדוש־ברוך־הוא העניש אותו על כך, רחמנא ליצלן, משום "בהדי כבשי דרחמנא למה לך, מאי דמפקדת איבעי לך למעבד"! (=למה לך להכנס לסתרי הקדוש־ברוך־הוא, מה שנצטווית עליך לעשות).

רואים מכך, שאפילו כאשר יודעים בבירור מה יהיה... אסור להמנע מלקיים את ציווי ה'⁶⁵; על אחת כמה וכמה כאשר אין זה אלא חשש הנובע מחשבון פרטי

ולהוסיף – גם במקרה של חזקיהו נולד לאחר מכן יאשיהו, עליו נאמר⁶⁶ "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבו... ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו", ועוד מלכים צדיקים כמו יהואחז⁶⁷ וצדקיהו⁶⁸

– אדרבה: קיים את ציווי ה' המוטל עליך בשמחה ובבטחון גמור שהקדוש־ברוך־הוא בוודאי⁶⁹ יעזור ויביא הצלחה בהשתדלותך בחינוך הבנים⁷⁰ (ובפרט בזכות זה גופא שהנך מקיים את ציווי ה' "פרו ורבו" ללא כל חשבונות).

י. עם כל ילד נפתח צינור חדש של פרנסה

כל המדובר לעיל הוא בנוגע לדאגות מהמצב הרוחני של הילדים, שזה תלוי בעיקר בהורים, להם נתן הקדוש־ברוך־הוא את המצוה (והזכות) לחנך את בניהם ובנתיהם בדרך התורה והמצוה, ונתן להם את הבחירה החפשית לקיים ציווי זה.

אך כאשר מדובר בדאגות מפרנסה גשמית – כשעושים חשבונות שמצב הפרנסה אינו מאפשר לעסוק בפריה ורביה – מראים בכך שהם מקטני אמנה⁷¹, ולמטה מזה.

36פרנסה אינה תלויה בבחירה עצמית. יהודי אכן נצטווה "בכל אשר תעשה"⁷² – אבל ה"תעשה" הוא רק⁷³ ענין של עשיית כלי לברכת ה'; השפעת המזון והפרנסה באים מלמעלה, כפי שכל אחד אומר בברכת המזון: הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים.

ומכיוון שהקדוש־ברוך־הוא ציוה ליהודי "פרו ורבו", הרי בוודאי שביחד עם כל ילד⁷⁴ שנולד נפתח צינור חדש לברכת ה', להשפעת מזון ופרנסה (גם) עבור הילד החדש, ובאופן של "בטובו בחן בחסד וברחמים", מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

יא. גודל החורבן הנגרם מ"תכנון משפחה"

ככל הדברים האלה הוא גם בנוגע לכוחות הנפש: אחרים טוענים, שאין להם את הכוחות, כוחות הגוף או כוחות הנפש, לגדל יותר בנים ובנות, דבר הדורש יגיעה גדולה, יגיעת נפש ויגיעת בשר.

צריך לדעת, כי מכיוון שהקדוש־ברוך־הוא מצווה על כך⁷⁴, ו"אינו מבקש אלא לפי כוחן"⁷⁵, ברור שהוא נותן את הכוחות הדרושים לקיים את ציוויו. ובמילא אין צורך להתערב עם חשבונות אישיים, אלא לסמוך על הקדוש־ברוך־הוא⁷⁶, ומתוך שמחה (כמו בכל ענין של עבודת השם).

ואם המצב האמיתי הוא, שאין את הכוחות הדרושים, הקדוש־ברוך־הוא כבר ידאג לכך⁷⁷

שהרי, כדי שיוולדו ילדים מוכרחת להיות ברכה מיוחדת מהקדוש־ברוך־הוא – ויברך אותם אלקים .. פרו ורבו גו'"⁷⁹. שלכן "יש כמה בני אדם שאינם מולידים גם שכח המוליד ישנו בשלימות"⁸⁰.

– האמת, וזו אמת גלויה, כי הנהגה כזו של בטחון בהשם – לא זו בלבד שאינה גורעת מבריאות האדם, אלא להיפך: הדרך להגיע למנוחת הנפש אמיתית, היא כאשר מתנהגים לפי סדרי הבריאה אותם קבע הקדוש־ברוך־הוא. ואילו כאשר מפריעים לסדר הנורמלי שהקדוש־ברוך־הוא קבע בחיי המשפחה, רואים 37במוחש שזה גורם לבעיות ב"עצבים"... נוסף על העיקר שזה מפריע וכו' ליחסים שבין איש ואשתו.

הנהגה זו של עשיית חשבונות מתי הוא "הזמן המתאים" ללדת ילדים, כבר קיבלה שם "תכנון משפחה" ("פעמילי פלענינג") – אך המציאות היא שזה מביא את ההיפך הגמור: היפך הסדר בחיי המשפחה, היפך בנין חיי משפחה. וכפי שנתגלה (לאלו שאינם מעוניינים לרמות את עצמם), כי מעולם לא היה דבר שהכניס חוסר סדר מוחלט והיפך הביסוס והחיזוק ובנין של חיי משפחה, כמו אותה שיטה של "תכנון משפחה"⁸¹.

יב. מצות פרו ורבו מקרבת את הגאולה

למצוות פרו ורבו שייכות מיוחדת לדורנו דוקא:

הגמרא אומרת⁸² "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות ב(אוצר ששמו) גוף". זאת אומרת, הלידה של עוד ילד יהודי, מקרבת את הגאולה השלימה של כלל ישראל על ידי דוד מלכא משיחא.

ומכיון שנמצאים בדרא דעקבתא דמשיחא (כמדובר כמה פעמים), ומקווים ומתפללים "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", "נאו© " ממש – מובן, שצריך יהודי לעשות התלוי בו אשר "יכלו כל הנשמות שבגוף".

שזה ממהר את "בן דוד בא" בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.