28

שיחה ג

א. הציווי לצאת מן התיבה

– מדוע?

בפרשתנו מסופר: "ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ"¹, ולאחר מכן ציוה הקדוש־ברוך־הוא את נח: צא מן התיבה אתה ואשתך... כל החי'... היצא אתך...².

ואין מובן: מכיוון שכבר "יבשה הארץ" – שמשמעו שהאדמה התייבשה לגמרי, כפירוש רש"י: "יבשה" – "נעשה גריד (=קשיחה מיובש) כהלכתה" (שכן "חרבו המים מעל הארץ" – "נעשה כמין טיט..."³ – כבר היה לפני כן) – מדוע היה צריך לומר לנח⁴ "צא מן התיבה"? ויתירה מזו: לא די בציווי לגבי נח עצמו, אלא נדרש ציווי נפרד בנוגע לחיות – "כל החי'... בעוף ובבהמה ובכל הרמש... היצא אתך"!

במדרש⁵ נאמר: "כיון שנחו המים היה צריך נח לצאת מן התיבה, אלא ג אמר: ברשות הקדוש־ברוך־הוא נכנסתי שאמר לי⁶ "בא אתה וכל ביתך אל התיבה", ועכשיו איני יוצא אלא ברשותו".

ברם (נוסף לזה – שרש"י כלל לא מביא את המדרש האמור, הרי) מדרך לימוד הפשט עולה, ומפורש הדבר ברש"י⁷, כי ציווי הקדוש־ברוך־הוא לנח "בא... אל התיבה" (לא היה בבחינת נתינת רשות, אלא) משום שנח לא רצה להכנס לתיבה.

בפשטות ניתן לומר, שהצורך בציווי לא היה (כל כך) על עצם היציאה, אלא על אופן היציאה – "(צא מן התיבה) אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך", כפי שרש"י מפרש על כך: "איש ואשתו כאן התיר להם תשמיש המטה" (מה שאין כן בהיותם בתיבה – היו "האנשים לבד והנשים לבד", כי "נאסרו בתשמיש המטה"⁸).

ובדומה לכך בנוגע לחיות, שהיה צריך להבהיר (כסיום הפסוק⁹) שיהיה "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ", וכפי שרש"י מפרש: "ולא בתיבה מגיד שאף הבהמה והעוף נאסרו בתשמיש".