שיחה א

178שיחה א

בתור הקדמה לשיחה הבאה לקמן הנושאים,

הדבר מובן וגם פשוט, כי ברוב בכללותו, גם לפי תוכנו והנקודה הפנימית

רובם ככולם, קיים הנושא כפי שהוא שבו, וכן גם כפי שהוא בפרטיו ופרטי פרטיו.

אודות

במיוחד הדברים אמורים כשמדובר ולכל לראש – גם כשמתבוננים בפרט

ענין עיקרי כח"י אלול. אחד, מופיע, לכל הפחות בזכרון, מהתוכן

להמשיך

והנקודה העיקרית שבו, ועד כדי והרי המעשה הוא העיקר

כך גם כשמדובר אודות ח"י אלול –

זאת בה"בכן" של הדבר ובמעשה בפועל, אשר בהמשכה של השיחה דלהלן^* קיימת

הבעל־שם־טוב

שקלא וטריא באחת מתורות

ואז, לאחר שישים לנגד עיניו ויתבונן ב"שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש"א – מו"ח אדמו"רב:

שנאמרה בח"י אלול בשנה מסוימת, בנקודה הפנימית שבה, אשר באה לביטוי ח"י אלול, ובלשון הרב נשיא דורנו, כ"ק

ומחדיר

א) ח"י אלול הוא היום אשר החדיר בעבודה של אניג לדודי ודודי ליד. חיות באלול. ב) ח"י אלול מחדיר חיות

שהעבודה

ניתן גם להוסיף, בדרך אפשר, הכללית של אני לדודי (הממשיך את

בפרטים

כללות הענין של ודודי לי) מתחלקת המרומזים בראשי התיבות של אלול:

ושמתי

אלול – ראשי תיבות: אנה לידו

, כי דברי תורה קולטין הןו. קו התורה

אלול – ר"ת: אני לדודי ודודי ליז,

קו שאין לנו אלא עבודה שבלב זו תפלהט,

לךה, ענין ערי מקלט. ובעבודת האדם זהו

היא התפלהח, ובפרט בימינו אלו

העבודה שתופלי ומחבר את ישראל לאביהם שבשמים.

לאביונים

אלול – ר"ת: איש לרעהו ומתנות ובתור הקדמת ויסוד לכל קוין אלו , קו דגמילות חסדים.

לבבך

אלול – ר"ת: (ומל ה' אלקיך) את ואת לבב (זרעך)יב – .

ענין התשובה

178א. ח"י אלול – יום הולדת המאורות הגדולים

ח"י אלול הוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים: ביום שני, ח"י אלול תנ"ח הוא יום הולדת הבעל־שם־טוב, וביום רביעי, ח"י אלול תק"ה יום הולדת רבינו הזקן¹.

הענין, שיום הולדתו של צדיק הוא זמן שמחה, מופיע במספר מקומות בדברי חז"ל – ובמיוחד אודות יצחק אבינו² ומשה רבינו³, עד שהיתה לכך תוצאה מעשית חשובה ביותר, כפי שנאמר במדרש, שהסיבה להקמת המשכן מאוחר יותר, ולא מיד כאשר הושלם היא "מפני⁴ שחשב הקדוש־ברוך־הוא לערב שמחת המשכן בשמחת היום שנולד בו יצחק אבינו, לפי שבאחד בניסן⁵ נולד יצחק, אמר הקדוש־ברוך־הוא הריני מערב⁶ שמחתכם שמחה בשמחה".

יותר מכך: אנו מוצאים, שיום הולדתו של משה רבינו, ז' אדר, הביא לביטול גזירת המן שהיתה אמורה להתצבע בחודש אדר – "ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד"⁷.

למרות זאת אין אנו רואים, שיום ההולדת⁸ נעשה ליום טוב וליום שמחה בגלוי ובפרסום, באופן מעשי לכלל ישראל⁹, ולגבי ז' אדר הרי, לפי השולחן ערוך¹⁰, זהו יום תענית מפני שביום זה מת משה רבינו.

אך לגבי יום הולדתו של הבעש"ט ושל אדמו"ר הזקן בח"י אלול, התפרסם על ידי נשיא דורנו, בשם אביו כ"ק אדמו"ר 179מהורש"ב נ"ע, שזהו יום שמחה עד כדי אמירת "גוט יום טוב"¹¹, ומורי־חמי אדמו"ר גילה "יום טוב" זה לכלל ישראל¹².

כיון שכל הענינים הקשורים בתורה הם מדויקים, מובן, שהשמחה של יום ההולדת, ח"י אלול, אינה רק משום שעל ידי הבעש"ט ואדמו"ר הזקן התהווה גילוי חדש בתורה ובעבודת ה' – גילוי תורת החסידות הכללית ותורת חסידות חב"ד לכלל ישראל – אלא גם משום שענין השמחה ביום הולדת קשור במיוחד לבעש"ט ולאדמו"ר הזקן, ולתורת החסידות שהתגלתה על ידם.

יותר מכך: הקשר הוא אל שניהם ביחד. כדברי מורי וחמי אדמו"ר על ח"י אלול "היום הוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים שלנו". כלומר, תמצית הענין של יום הולדת מתבטא על ידי שני "המאורות הגדולים" ביחד, הבעש"ט ורבינו הזקן.

ב. הולדת האדם – "נפש"

כדי להבין זאת יש להסביר תחלה בפשטות במה מתבטאת השמחה ביום הולדת:

לפני הולדתו של הילד, בהמצאו עדיין במעי אמו, יש לו כבר כל האיברים, ואף שערות וצפרניים¹³. יותר מכך: מתבצעות אצלו אף פעולות האיברים – "אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה"¹⁴, וכדומה.

ואדרבה: בהיותו במעי אמו הוא "חזק יותר" בפרטים מסויימים יותר מאשר לאחר היוולדו: במעי אמו הוא מוגן¹⁵ מכל נזק וכדומה בדרך ממילא על ידי אמו, בעוד אשר לאחר היוולדו יש צורך לטרוח ולהתאמץ כדי לשמור על בריאותו ושלמותו. וכאמור לעיל, הוא אוכל ממזון אמו וכן שותה כך, ואילו לאחר היוולדו כרוך מזונו בטרחה רבה, ולפעמים אף בצער וסבל של התינוק וכדומה.

ועל־אחת־כמה־וכמה לגבי הרוחניות אצל יהודי: התינוק במעי אמו – "נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו" ו"מלמדין אותו כל התורה כולה"¹⁴, אך "כיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה"¹⁴, ורק מאוחר יותר, "משיתחיל לדבר", רק אז "אביו מלמדו תורה צוה..."¹⁶, ומאוחר יותר "בן חמש למקרא בן עשר למשנה..." עד שיכול 180להגיע ללימוד התורה בשלמות של "בן ארבעים לבינה"¹⁷ – ורק מיעוט קטן מגיע לדרגה של "למד כל התורה כולה"¹⁸.

ואם כך, יום ההולדת הוא נסיגה עצומה¹⁹ במצב הילוד לעומת מצבו כעובר במעי אמו – ועל מה היא השמחה ביום ההולדת?

ההסבר לכך²⁰ מובן מן ההבדל שבין עובר לבין ילוד בהלכה, כדברי רש"י²¹: "כל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו (המקשה לילד ומסוכנת)", ודוקא כאשר "יצא ראשו" הוא נקרא "נפש", ולכן "אין נוגעים בו להורגו דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש"^*

כלומר: אמנם לעובר ישנם כל רמ"ח האיברים, והוא נע וכדומה, אך "לאו נפש הוא", כי המהות של נפש חיה היא, שיש שני דברים שונים – (א) מציאות של גוף, (ב) בתוכו נמצאת הנפש וחיות הנפש, כחפץ המונח בכלי,

אלא²² שזוהי מציאות חיה אחת. לעומת זאת, אצל העובר, הרי חיותו אינה שלו^*, אלא של אמו²³, ולכן "לאו נפש הוא".

ועל כך היא השמחה ביום ההולדת בכל שנה ושנה, כי ביום זה הפך האדם למציאות חיה, "נפש".

ג. גילוי החסידות, כגאולה הנמשלת ללידה

לפי זה מובן מדוע ציון יום ההולדת כיום טוב מודגש אצל הבעש"ט ואדמו"ר הזקן. כי זהו חידושה של תורת החסידות – החסידות הכללית של הבעש"ט ביחד עם חסידות חב"ד, שהתגלתה על ידי רבינו הזקן:

ידוע²⁴ שהגלות "נמשל לעיבור" 181ו"גאולת ימי המשיח שיהיה במהרה בימינו נמשל ללידה"²⁵. וכיון שתורת החסידות היא הכנה לגאולה – "טועמיה חיים זכו" של הגאולה²⁶ – ועל ידי הפצת החסידות חוצה – יפוצו מעינותיך חוצה – הרי אז אתי (=יבוא) מר, דא מלכא משיחא, כפי שענה המשיח לבעל־שם־טוב²⁷, ומובן, שחידוש תורת החסידות הוא מעין הגילוי של הגאולה – כענין הלידה.

תורה ומצוות ניתן לקיים בשני אופנים:

א) לימוד תורה וקיום מצוות באופן שהיהודי והתורה והמצוות הם שני דברים שונים, יהודי זה שומר מצוות, שקוע בלימוד התורה ומדקדק במצוה קלה כבחמורה, אך הוא מרגיש את מציאותו כמציאות נפרדת מן התורה והמצוות – הוא לומד תורה ומקיים מצוות, והמצוות מביאות לו חיים, הן "חיינו ואורך ימינו", בהיותן חכמתו ורצונו של הקב"ה מקור החיים.

זהו מעין עובר, תינוק במעי אמו, שלמרות שיש לו כל האיברים, וזוהי מציאות חיה²⁸, בכל זאת חיותו אינה שלו אלא של אמו, ואילו האיברים שלו "הם כמתים"²⁹.

ב) הבעל־שם־טוב גילה והדגיש³⁰ את פנימיות ואמיתות הענין של "אין עוד מלבדו"³¹ – שאין שום מציאות זולת ה' יתברך, ולכן אין שני דברים – מציאות של אדם שהוא המקיים תורה ומצוות, משום שאין מציאות מלבד ה' אלא יש מציאות אחת בלבד³²: הקדוש־ברוך־הוא תורתו ומצוותיו, שהוא וחכמתו ורצונו אחד,

וממילא קיימת אצל האדם מציאות אחת בלבד, חייו הם התורה והמצוות.

בדומה לענין הלידה, שאין נולדים שני דברים שונים – גוף עם נפש בתוכו, אלא גוף חי אחד³³.

וזה מודגש בלשון חז"ל³⁴ "אני לא נבראתי (אין כל בריאה של מציאות האדם) אלא (רק מה שנברא) לשמש את קוני (מציאותו היא שהוא משמש את קונו)" – 181כי כדי שיתבצעו רצונו וחכמתו של הקדוש־ברוך־הוא – תורתו ומצוותיו – יש צורך ביהודי בעולם הזה הגשמי שיממש זאת. יוצא אפוא, שמלכתחילה הוא לא נברא כבריאה ומציאות בפני עצמה, אלא הוא פרט באופן הקיום של רצון ה', שבאמצעותו מתבצע רצונו יתברך³⁵.

ודוגמא לכך בהלכה בפועל: "המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי, פטור אף על הכלי, שהכלי טפילה לו"³⁶. כלומר, למרות שלכלי יש שיעור, ואילו היו מוציאים אותו מרשות לרשות כשלעצמו היו חייבים על הוצאה זו, למרות זאת, כיון שהוא משמש עתה ככלי למזון שבתוכו, אין הוא, לפי התורה, מציאות בפני עצמו, אלא "טפילה לו" – וכיון שהמזון פחות מהשיעור המחייב על הוצאת מזון – לכן אין הוצאה זו, כולל הוצאת הכלי, נחשבת כהוצאה. כאשר מטרת הוצאת הכלי היא למען המזון, הרי זוהי המציאות האמיתית של הכלי, הוא הופך לחלק מן המזון.

ד. החידוש בילוד – כל איבר בפני עצמו

בכך ניכר הקשר בין יום הולדתו של הבעש"ט לבין יום הולדתו של אדמו"ר הזקן:

החידוש בהפיכת הילוד למציאות של "נפש" אינו רק משום החיות באופן כללי, אלא בעיקר בקשר לפרטיו:

העובדה שהעובר איננו "נפש" כי אם רק פרט טפל (ורק) של אמו, ניכרת בעיקר בכך שחושיו ואיבריו אינם פועלים במלוא החיות, כנאמר בגמרא¹⁴ "ולמה³⁷ הולד דומה במעי אמו? לפינקס מקופל ראשו בין ברכיו... ואוכל ממה שאמו אוכלת...". כלומר, למרות שהעובר מושלם מבחינה גופנית בכל איבריו, ראש, עינים, אזנים וכו', הרי "ראשו מקופל ומונח בין ברכיו, שאינו משמש כלום שאינו מחשב ומהרהר", וכן "עינים לו ולא יראה ואזנים ולא ישמע..."³⁸.

בכך מתבטא איפוא החידוש של הפיכת הילוד לנפש בפני עצמה, - לא רק בחיות הכללית של הגוף, אלא בכך שאז מתחילה פעילותם של חושיו ואיבריו, כל אחד בפני עצמו.

ולפיכך אומרים בנמשל, שח"י אלול הוא "יום הולדת" של "שני המאורות הגדולים" בבת אחת, כי, כידוע³⁹, 182ה"חידוש" של רבינו הזקן בחסידות חב"ד⁴⁰ לגבי החסידות הכללית של הבעש"ט הוא בכך שהבעש"ט הכניס חיות כללית בתורה ובמצוות, על ידי גילוי הנשמה של כל יהודי, דבר המתבטא באופן כללי בענין האמונה. אמנם, כוח האמונה מקיף את כל כחות הנפש ומשפיע עליהם באופן של חיות, החודרת בכולם כנאמר⁴¹ "וצדיק באמונתו יחיה", בכל זאת אין הכרח שחיות האמונה חודרת לכל אחד מכחות הנפש במהותו הפרטית, אלא בחיות הכללית של כל כוח, הקשורה בנקודת האמונה של הנשמה.

לדוגמא: האמונה מסוגלת להיות לא רק כוח מקיף בלבד, אשר "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא"⁴², (=הגנב על פתח המחתרת קורא להשם), אלא היא משפיעה גם על התנהגות האדם בפועל, עד כדי השפעה על כוח הראיה שלו, שבמקום לראות את העולם כמציאות גשמית בפני עצמו (המהווה סתירה לרוחניות וכל שכן לאלקות), משפיעה האמונה עליו שלא לראות (בראיה לא בשרית) את העולם כסתירה לאלקות. ברם, האמונה אינה יכולה להביא את האדם לראות⁴³ את "כוח הפועל שבנפעל"⁴⁴.

בדומה לחיות הכללית של האדם: היא חודרת אל כל האברים ומאוחדת עמם, אך אין היא קשורה למהות פרטית של כל אבר, אלא למהות הכללית של כל האברים – של היותם חלק מגוף האדם⁴⁵.

לעומת זאת, אדמו"ר הזקן הכניס חיות בכל אחד מכחות הנשמה, ובכל עבודה רוחנית לפי המהות המסויימת של כוח זה, בדומה לחיות היחודית המותאמת לפי ענינו הפרטי של כל אבר. כלומר, כוח האמונה חודר ומשפיע אף לכוחותיו השכליים של האדם, עד אשר השכל עצמו מבין ומחייב את מציאותה של האלקות.

כך שכל פרט של היהודי הפך 183ל"נפש" מצד מהותו המיוחדת: החל מכוחות השכל – חכמה בינה דעת – שבנפש, שגילוי האלקות בשכל הוא באופן שמורגש בו שכל מציאותו היא למען הבנת אלקות, ומכוחות השכל נובעות המדות (הרגשות), בהתאם למוחין⁴⁶, שמורגש שכל קיומה של מדת האהבה הוא למען אהבת ה', וכן במדת היראה ובשאר המדות. ואז כל כוח הוא "נפש" בהתאם למהותו המיוחדת, שחייו וקיומו הוא אלקות.

ולכן אמר הרבי "היום הוא יום ההולדת של שני המאורות הגדולים שלנו" – בדבור אחד, ורק לאחר מכן פירט כל אחד בפני עצמו – כי ההשפעה של יום ההולדת על כל יהודי באופן גלוי, עד כדי אמירת "גוט יום טוב" בכנות, היא כאשר מתגלית ומשפיעה תורת החסידות הכללית של הבעש"ט על ידי וביחד עם תורת חסידות חב"ד של רבינו הזקן. שכן כך הופך היהודי למציאות מלאה ומוחלטת של "נפש" על כל פרטיה.

ה. תורת הבעש"ט על "כי תבא"

כל דבר שהתגלה על ידי צדיקים מתבטא בראש ובראשונה בדברי תורתם. גם הענין שנזכר לעיל לגבי הקשר שבין הבעש"ט לבין אדמו"ר הזקן מובע בגלוי ובהדגשה בדברי התורה שאמר הבעש"ט בשבת כי תבוא – ח"י אלול⁴⁷ בשנת תרנ"ב [כפי שסיפר מורי־חמי אדמו"ר⁴⁸ על אביו, הרבי נ"ע, אשר שמע את שבע התורות שאמר הבעש"ט באותו ח"י אלול בגן עדן⁴⁹]:

את דבר התורה הראשונה אמר הבעש"ט לאחר קבלת שבת על הפסוק⁵⁰ "והיה כי תבוא אל הארץ...". ופירש: ארץ לשון מרוצה, כי בתיבת ארץ יש ב' פירושים, כדאיתא במדרש⁵¹ למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, וארץ לשון מרוצה⁵².

"והיה כי תבוא אל הארץ – כאשר תגיע אל הרצון והמרוצה – אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה – שזוהי מתנה מלמעלה המגיע בירושה⁵³ לכל אחד מישראל, צריכה העבודה בכך להיות – וישבת בה – באופן של 184התיישבות – ולקחת...⁵⁴ ושמת בטנא – להלביש את האורות בתוך כלים – והלכת אל המקום – זה מעין השגחה פרטית – אשר יבחר ה' אלקיך – כאשר יהודי הולך למקום מסויים, הרי זה לא שהוא ההולך למקום זה, אלא ההשגחה העליונה מובילה אותו. ולכן, בהגיעו למקום כלשהו, המטרה היא – לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם".

כיון שתורה זו נאמר על ידי הבעש"ט ביום ח"י אלול, ונשמע על ידי נשיאי חב"ד⁵⁵, מובן⁵⁶ שמודגש בהם החידוש של יום ח"י אלול – דרכם וחידושם של הבעש"ט ושל אדמו"ר הזקן.

ואפשר לומר, שהבעש"ט אומר כאן שני ענינים:

א) "והיה כי תבוא אל הארץ – כאשר תגיע לרצון ולמרוצה אשר ה' אלקיך נותן לך נחלה וירשתה, שזוהי מתנה מלמעלה הניתנת בירושה לכל אחד מישראל" – זהו הגילוי של תורת החסידות הכללית, שחידש הבעש"ט באופן כללי, גילוי הרצון העצמותי שבנשמה הקיים אצל כל יהודי.

ב) והעבודה הדרושה היא – "וישבת בה – באופן התיישבות, ולקחת... ושמת בטנא – להלביש את האורות בתוך כלים" – זוהי מהותה של חסידות חב"ד, שמיישמים את הרצון והמרוצה של הנשמה בפירוט, אורות בכלים, באופן שהדבר מורגש ומופעל בכל אחד מכוחותיו הפרטיים של האדם, וכדלעיל.

ובכך מדגיש הבעש"ט שאין אלה שני ענינים נפרדים – "עליך להגיע לרצון ולמרוצה וכו'", וענין נוסף "שצריכה להיות עבודה באופן של התיישבות",

אלא שני הדברים נאמרים כענין אחד: "כאשר תגיע לרצון ולמרוצה..." – כלומר, שהתרחשה אצלך, כביכול, לידה, שבמציאות שלך התחדש והתגלה הענין של "מתנה מלמעלה הניתנת בירושה לכל אחד מישראל", ה"רצון ומרוצה" של הנשמה, צריכה אז להיות עבודה בכך – להלביש את האורות בתוך כלים – ליישם חידוש זה בכוחות השכליים של האדם – חב"ד – ובאמצעותם בכל כוחות נפשו, כדלעיל, ואז תהיה שלמות הלידה⁵⁷.

184ו. מהו הקשר?

לפי זה יש לבאר את המשך תורת הבעש"ט: "והלכת אל המקום – זוהי השגחה פרטית .. כאשר יהודי הולך למקום מסויים... המטרה היא – לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם".

ולכאורה: אמנם, ענין זה קשור ליסודות של שיטת הבעש"ט, האמונה בהשגחה פרטית והתכלית לפרסם אלקות במקום שיהודי מגיע לשם⁵⁸

אך מהו הקשר של דברים אלו לתחלת תורת הבעש"ט "והיה כי תבוא את הארץ .. ולקחת .. ושמת בטנא – להלביש את האורות בתוך כלים"?

באותה רשימה⁵⁹, שהוזכרה לעיל, מסופר על ה"תורה" השניה שנאמרה על ידי הבעש"ט לאחר תפלת ערבית: "אמר עוד הפעם התורה הקודמת, והוסיף: והיה כי תבוא – כדי להגיע אל הרצון הניתן במתנה לכל יהודי, אפשר על ידי – לשכן שמו שם – מסירות נפש למען פרסום אלקות בעולם. ומסירות הנפש בכך היא – על ידי ברכה ופסוק תהלים".

אך בכך אין די כדי להסביר את הקשר של שני הענינים הללו לתורה הראשונה, כי מן הנאמר בהמשך "אמר עוד הפעם התורה הקודמת והוסיף" מובן, שההוספה בפעם השניה היא "תורה" בפני עצמה, ולא רק הסבר ל"תורה" הראשונה.

בנוסף לכך: לפי זה מובן רק הקשר שבין "לשכן שמו שם" – מסירות נפש למען פרסום אלקות בעולם – לבין "והיה כי תבוא" – הרצון הקיים במתנה אצל כל אחד, שזהו החידוש הכללי של שיטת הבעש"ט, אך עדיין אין מובןהקשר לפרט העיקרי בתורה הראשונה, שהעבודה צריכה להיות באופן של התיישבות – ולקחת... ושמת בטנא – להלביש את האורות בתוך כלים – הענין של יישום והבאה לידי פרטים – דרך חב"ד?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ההבדל בין עובר לבין ילוד, לא רק במציאותו כלפי עצמו, אלא גם ובעיקר כלפי הזולת, הוא, שכל פעולותיו של העובר הן לעצמו, ואין להן קשר והשפעה על העולם שמחוצה לו. לעומת זאת, כאשר נולד התינוק, הרי כל פעולה משפיעה גם על סביבתו, החל מן הרגע הראשון להיוולדו, כאשר צעקתו נשמעת בחוץ⁶⁰, ופעולותיו בידיו וברגליו נראות ומוחשיות לאחרים.

ולכן, כהמשך ל"לידתו" של היהודי, הענין שהתורה והמצוות וחיותו ונפשו – הרצון והמרוצה של הנפש – מתבטאים כאורות בכלים, הרי ממילא הוא מביא לידי פרסום אלקות, שבכל 185מקום הוא חש שהתכלית היא לפרסם אלקות בעולם.

הסיבה לכך ברוחניות היא: ההבדל בין מציאות המקבלת חיותה ממציאות אחרת לבין חיות עצמית הוא⁶¹: דבר היונק את חיותו מזולתו אינו מסוגל להחיות אחרים. רק דבר שחי בעצמו יכול להעניק חיות ולהחיות אחרים, שכאשר הוא פוגע בדבר אחר הוא מסוגל להעניק לו חיות. וכיון שאלקות ותורה ומצוות הם חיות עצמית, הרי כאשר זוהי מציאותו של היהודי, וזוהי נפשו, הרי אז⁶², היהודי משפיע בכל מקום שאליו הוא מגיע ומפרסם אלקות בעולם⁶³.

ז. פרסום אלקות – על ידי כל כוחות הנפש

אמנם, פרסום האלקות בעולם התחיל על ידי הבעש"ט אף לפני גילוי תורת חסידות חב"ד באמצעות אדמו"ר הזקן, אך בכל זאת, לאחר התגלות חסידות חב"ד נוסף לפרסום האלקות הענין ש"האורות" מתבטאים "בתוך כלים".

ההסבר לכך הוא:

החידוש של אדמו"ר הזקן בתורת חסידות חב"ד אינו רק משום השוני של הכוחות השכליים של האדם – חב"ד – משאר כוחות הנפש, אשר לכן חשוב שתורת החסידות – אלקות – תהיה חדורה גם בשכלו של האדם,

אלא מפני שהתכלית היא לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, כך שיורגש שאין עוד מלבדו, בתוך מציאות העולם ומצד העולם, וכיון שתחלת המציאות הנבדלת, כביכול, מאלקות היא השכל⁶⁴, לכן חשוב בראש ובראשונה להסביר את האמור לעיל באופן שכלי, כך שיובן באמצעות השכל האנושי. ועל ידי שגם שכלו של האדם חש ומכיר באחדות ה' הנ"ל, עד אשר זוהי כל מציאותו של השכל – הבנת האלקות, על ידי זה מגיעים לידי "והשבות אל לבבך"⁶⁵, במדות שבלב, וההשפעה המושלמת על המדות שבלב היא דוקא באמצעות שכלו של האדם, כפי שפוסק הרמב"ם להלכה⁶⁶ "והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו – בשעה שיתבונן...", ועל ידי כך בכוחות 186התחתונים, עד אשר אחדות ה' תורגש בעולם כולו ובכל עניניו⁶⁷.

ולכן רואים שכאשר הפעולה של "לפרסם אלקות בעולם" מופיעה כהמשך וכפרט בחידוש של חב"ד בתוך תורת החסידות הכללית, "ולקחת... ושמת בטנא, להלביש את האורות בתוך כלים" – נוסף בה החידוש,

כי בנוסף לכך שניתן לראות שזהו רצון ומרוצה של עצם הנפש, המתבטאים בכוחות השכליים, חב"ד – ולא ענין הכרוך במציאותו ותענוגו – דוקא כאשר רואים שהאדם מוכן להפחית את עבודתו עם עצמו (השכלתו באלקות, עבודתו באהבה ויראה) ללכת לפרסם אלקות בעולם שמחוצה לו⁶⁸,

הרי גם לגבי העבודה עצמה, כפי שחשוב שפרסום האלקות ייעשה על ידי האדם בכל כוחות נפשו, שיפרסם אלקות הן בכוחות השכליים – הבנה והשגה שכלית, הן על ידי מדותיו ושאר כוחות נפשו, ואף על ידי כוח המעשה שלו – הנחת תפילין עם יהודי, קביעת מזוזה בפתח ביתו, וכן במצוות אחרות,

כך גם חשוב לנצל כל אמצעי ואופן לפרסם אלקות בהתאם למצב המיוחד שבכל תקופה ובכל מקום, ועל ידי כך מבררים ומעלים גם מכשיר ואמצעי מסויים זה⁶⁹ אשר בעולם, לעבודת ה' יתברך⁷⁰. שהרי, כל דבר בעולם – "לא בראו אלא לכבודו"⁷¹.

ח. הפצת יהדות על ידי הרבי – בכל מקום ובכל דרך

לפי זה מובן מדוע התגלתה "תורת" הבעש"ט שהוזכרה לעיל על ידי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, כי אצלו ראו בפועל שההשגחה העליונה הובילה אותו בכל מקום "לשכן שמו שם – לפרסם אלקות בעולם", כפשוטו, בעולם כולו – ובמיוחד באמצעות שלוחיו וכו' בכל קצוי תבל.

והפרסום נעשה על ידו בכל האופנים: הן על ידי גילוי הענינים העמוקים ביותר בתורת החסידות, הן על ידי פרסום דברי תורתו, בנגלה ובחסידות, בשפות שונות – ועד לאופן היורד למטה ביותר של השפעה על "תינוקות שנשבו" וכדומה, ועד כדי 187השפעה על יהודי לשמור שבת, להקפיד על טהרת המשפחה, להניח תפילין וכדומה.

על ידי כך משפיעים על היהודי שיוכר בו הענין של "אני היום ילדתיך"⁷², שהוא נולד כיהודי, "נפש" חיה, שכל מציאותו היא תורה ויהדות,

וכך מחישים יותר את הגאולה בפועל בימינו, על ידי משיח צדקנו, כאשר תהיה לידת עם ישראל בגלוי – "חלה גם ילדה ציון את בניה"⁷³, במהרה בימינו ממש.

(משיחת ח"י אלול תשמ"א, תשמ"ב)