שיחה א

188שיחה א

א. "למען הקים אותך..."

בתחילת הפרשה מסופר על כריתת הברית בין הקדוש־ברוך־הוא לבין ישראל – "לעברך בברית ה' אלקיך... למען הקים אותך היום לו לעם..."¹. רש"י מצטט את המילים "למען הקים אותך היום לו לעם" ומפרש: כל כך הוא נכנס לטרוח למען קיים אותך לפניו לעם.

יש להבין: מה מחדש כאן רש"י בהסבר המילים "למען הקים...", חידוש שלא היה מובן ללא פירוש רש"י?

יש המפרשים², שקשה לרש"י: הצורך בכריתת הברית היה (לא "למען הקים... לו לעם", אלא) "כדי שיפחדו מהם ויקיימו את התורה"³, כריתת ברית על שמירת המצוות – ומהי משמעות הפסוק "לעברך בברית... למען הקים... לו לעם"?

ומשיב רש"י, שכוונת הפסוק איננה לציין את מטרת כריתת הברית, אלא זהו נימוק מדוע "כל כך הוא נכנס לטרוח": משום ש"דבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת", כפי שמסביר רש"י מיד בדיבור המתחיל שלאחר מכן⁴, היה הקדוש־ברוך־הוא מוכרח, כביכול, לכרות ברית עם ישראל שלא יעברו על התורה והמצוות, ואז לא יצטרך להרחיקם ממנו, בניגוד לשבועתו לאבות.

כלומר, המילים "למען הקים..." אינן מוסבות ל"לעברך בברית..." – כך ש"הקים..." היא מטרת כריתת הברית – אלא הן מהוות נימוק, מדוע "כל כך הוא נכנס לטרוח" – טרחת הקדוש־ברוך־הוא היא "למען", כדי לוודא שישראל ישארו "לו לעם .. כאשר דבר לך..."⁵.

אך פירוש זה אינו מובן: הענין של "הקים אותך... לו לעם והוא יהיה לך לאלקים" וענין שמירת המצוות כרוכים זה בזה, כנאמר במפורש במספר פסוקים⁶, וכפי שאומרים כאן בעצמם המפרשים שהוזכרו לעיל, שאם יעברו ישראל ח"ו על התורה והמצוות, יצטרך הקדוש־ברוך־הוא להרחיקם, בניגוד לשבועותו ש"אינו יכול להבדל מכם"⁷.

ואם כך, מדוע צריך לחדש ולהסביר 188שהמילים "למען הקים..." אינן קשורות לנאמר במפורש "לעברך בברית...", אלא לענין של "כל כך הוא נכנס לטרוח...", שאינו כתוב במפורש בפסוק, כאשר ניתן להסביר את הדברים כפשוטם (ורש"י אינו צריך לפרש דבר), שהמטרה של "לעברך בברית..." – כריתת הברית על שמירת המצוות – היא "למען הקים אותך... לו לעם והוא יהיה לך לאלקים": שעל ידי קיום התורה והמצוות יהיו ישראל "לו לעם" והקדוש־ברוך־הוא יהיה "לך לאלקים"⁸.

ב. מהי כוונת רש"י ב"דבור

המתחיל"?

לפי הפירוש הנ"ל, מתעורר קושי נוסף: לפי פירוש זה יוצא, שהחידוש של רש"י איננו על המילים "הקים אותך היום לו לעם", אלא על המילה "למען" בלבד,

שהיא אינה קשורה למילים "לעברך בברית..." הנאמרות בפסוק הקודם, אלא לענין של "כל כך הוא נכנס לטרוח". או, שהמשמעות של המילה "למען" איננה "בשביל" – המטרה והתכלית בעתיד, אלא "לפי" – סיבה על העבר, מדוע "כל כך הוא נכנס לטרוח"⁹.

אך לפי זה צריך להסביר מדוע מצטט רש"י מן הפסוק ב"דבור המתחיל", ולאחר מכן בתוך פירושו את כל המילים "(למען) קיים אותך לפניו לעם"?

יותר מכך: רש"י משנה מלשון הפסוק: (א) בפסוק נאמר "הקים", ורש"י אומר "קיים"¹⁰. (ב) בפסוק נאמר "לו לעם", ורש"י משנה ואומר "לפניו לעם". (ג) רש"י משמיט את המילה "היום".

מכך מובן שהחידוש בפירוש רש"י איננו במילים "כל כך הוא נכנס לטרוח", שבהן הוא מתחיל את פירושו, אלא במילים "(למען) קיים אותך לפניו לעם": אין כוונתו לצטט את הפסוק¹¹, אלא לפרש את הפשט של הפסוק, שהמשמעות של "הקים" בפסוק היא "קיים", והמשמעות של "לו לעם" היא "לפניו לעם".

ג. הברית כאן היא לקיום, ולא להקמה

ההסבר לכך הוא: לרש"י מתעוררת קושיה פשוטה:

189כיצד ניתן לומר שכריתת הברית היא "למען הקים אותך היום לו לעם" – שישראל יוקמו כעם לקדוש־ברוך־הוא "היום", ביום שבו "כינסם משה לפני הקדוש־ברוך־הוא ביום מותו"¹², כאשר הם כבר נעשו לעם מזמן, בעת מתן תורה, כנאמר במספר פסוקים¹³?

ואשר משום כך, כאשר אומרת התורה¹⁴ "היום הזה נהיית לעם", מבהיר רש"י מיד, שאין הכוונה שבאותו יום "נהיית לעם", אלא – "בכל יום יהיו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית". וכך מפרש רש"י על הפסוק¹⁵ "היום הזה ה' אלקיך מצוך..." – "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם", ומכך מובן, שזוהי גם המשמעות של "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה"¹⁶ הנאמר בהמשך¹⁷ ל"היום הזה ה' אלקיך מצוך...".

ומתרץ רש"י, שהמשמעות של "למען הקים..." איננה "להקים", אלא "קיים", לקיים ולשמור את ישראל כ"עם", דבר הכרוך בפעולתו של הקדוש־ברוך־הוא:

כריתת הברית במתן תורה הביאה לידי כך שישראל נעשו עם הקשור לה', אך ייתכן שלאחר מכן – אם בדורות המאוחרים יותר לא ינהגו ישראל כראוי ח"ו – יחול בכך שינוי¹⁸.

והחידוש של ברית זו הוא – "למען קיים אותך... לעם": נגרם קיום¹³ לברית שבין ישראל לקדוש־ברוך־הוא לעד ולעולמי עולמים¹⁹.

לפי זה מובן גם מדוע דוקא בברית זו מודגש שהיא לא נכרתה רק עם "את אשר ישנו פה"²⁰, אלא גם עם "את אשר איננו פה"²⁰ – "עם דורות העתידים להיות"²¹.

ד. היחודיות של ברית זו – "לפניו לעם"

אך בן החמש למקרא עשוי לשאול: אם בברית הראשונה יכול היה לחול שינוי, מאי אולמיה האי מהאי, במה שונה ותקפה יותר ברית זו, שבה לא יכול לחול שינוי?

190לכן מקדים רש"י ואומר "כל כך הוא נכנס לטרוח": בברית זו טרח הקדוש־ברוך־הוא בטרחה מיוחדת, והכניס את עצמו במיוחד, כביכול, לכריתת הברית,

כנאמר בפסוק "לעברך בברית", וכפירוש רש"י "דרך העברה", שגם הקדוש־ברוך־הוא²² עבר, כביכול, בתוך "מחיצה מכאן ומחיצה מכאן".

וכן קשורה ברית זו ל"אלתF" –

ולכן היתה לכך השפעה מוחלטת גם על ישראל, ולפיכך לא יכול לחול בכך שינוי מצדם.

ואת ההשפעה שחלה על ישראל באמצעות ברית זו מדגיש רש"י בכך שהוא משנה מלשון הפסוק "לו לעם", ומדייק שהכוונה היא "למען... לפניו לעם":

ההבדל בין "לו לעם" לבין "לפניו לעם" הוא: המשמעות של "לו לעם" היא ש"העם" שייך "לו", לקדוש־ברוך־הוא. ואילו המשמעות של "לפניו לעם" היא, שהעם איננו רק שלו (אך ביחד עם זאת הוא יכול להיות רחוק ממנו), אלא שהוא עומד "לפניו" – ביחד אתו. כפי שנאמר בתחילת הפרשה "אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם...".

ולכן בלתי אפשריים שינויים בברית זו: אילו ישראל הם רק "לו לעם" אך יכולים להיות רחוקים מהקדוש־ברוך־הוא, ייתכן שהם לא יחושו בהיותם עם שנבחר על ידי הקדוש־ברוך־הוא, וייתכן שיחולו בכך שינויים. אך כאשר הקדוש־ברוך־הוא "מקיים" ומבטיח שישראל יעמדו תמיד "לפניו לעם", ביחד אתו, הרי בודאי לא יחול שום שינוי או התרופפות בכריתת הברית.

ה. "עם" – "שהם אנשים כמותו"

בפירוש רש"י זה מודגש, שרש"י בפירושו על התורה, ביחד עם זאת ש"אני לא באתי אלא לפשוטו"²³, כאשר כל מילה הכרחית לצורך הבנת פשוטו של מקרא – רומז באותן המילים גם לענינים שהם "יינה של תורה"²⁴.

ענין זה בפירוש רש"י בדרך הפשט, שהחידוש של ברית זו הוא שישראל נעשו "לפניו לעם", מבואר יותר ומתאים לפירושו של אדמו"ר הזקן בלקוטי־תורה שבפרשתנו²⁵, על המילה "עם", שמשמעותה איננה כמשמעות של "עם" במספר מקומות – "מלשון עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך"²⁶ – אלא להיפך:

191"עמו שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו", והכוונה של "למען הקים אותך... לו לעם" היא שהקדוש־ברוך־הוא מרומם את ישראל עד בחינת מחשבה העליונה".

ו. ראש השנה – "היום", ו"הזה"

ענין נוסף מיינה של תורה שבפירוש רש"י זה:

על "אתם נצבים היום" אומר אדמו"ר הזקן²⁷, ש"היום קאי על ראש השנה", ומבאר, שבכל ראש השנה צריכה להיות זכירת הברית בין ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא.

כך הוא מבאר²⁸ את הפסוקים שהוזכרו לעיל בפרשת כי תבא "היום הזה ה' אלקיך מצוך... את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה..." – שהם אמורים אודות כריתת הברית המתחדשת בראש השנה.

ולפי האמור לעיל, ששני פסוקים אלו הם שני אופנים בכריתת הברית בין ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא – "להיות לו לעם" ו"הקים (קיים) אותך... לו (לפניו) לעם", יוצא, שבראש השנה מתחדשים שני הענינים הללו²⁹.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את ההערות של אבי מורי על הזהר³⁰, ששם הוא מפרש שגם הפסוק¹⁴ "היום הזה נהיית לעם" אמור לגבי ראש השנה, ואלה דבריו:

ודע שהפסוק הזה יש לפרש שקאי על ראש השנה. זהו היום הזה שקאי על היום דראש השנה (שנקרא "זה" כמו שנאמר³¹ זה היום תחלת מעשיך והוא למעלה מן בכ"ה באלול נברא העולם ..) ואז נהיית לעם כמו שנאמר למען הקים אותך היום להיות³² לו לעם שקאי על ראש השנה, ועיין בלקוטי תורה בדבור המתחיל אתם נצבים היום עיין שם.

יש להבין: את עצם הבאת שני הפסוקים – "נהיית לעם" ו"למען הקים אותך..." ניתן להבין, משום שהכוונה היא להוכיח את כללות הענין, ש"היום הזה נהיית לעם" קשור ליום ראש השנה, וענין זה (ש"היום" אמור לגבי ראש השנה) כתוב בפירוש בלקוטי תורה על הפסוק "למען הקים אותך היום לו לעם"³³.

192אך יש להבין את ההוכחה לכך ש"היום הזה" אמור לגבי ראש השנה, משום שראש השנה "נקרא זה": המילה "היום" מדברת על ראש השנה לא משום שראש השנה "נקרא זה", אלא משום שהמילה "היום" עצמה רומזת לראש השנה, כלשונו של אדמו"ר הזקן³⁴: בכל מקום שנאמר היום הוא ראש השנה, וכפי שמבאר הרמ"ז³⁵, המצוטט בלקוטי תורה³⁶, ש"נקרא היום לפי שהוא יום הששי שבו נברא אדם הראשון, היום הידוע" –

אך אבי מורי אומר ש"היום הזה נהיית לעם" מדבר אודות ראש השנה, משום ש"נקרא זה", ולא רק מפני המילה "היום"?

התמיהה אף חזקה יותר: בהערה זו עצמה הוא מזכיר מיד לאחר מכן את הפסוק "למען הקים אותך היום לו לעם" – "שקאי על ראש השנה", ושם³⁷ אין נאמר "היום הזה", וכן אין המילה "הזה" מופיעה בפסוק "אתם נצבים היום" אשר "קאי על ראש השנה"!

אלא, בראש השנה עצמו יש שתי דרגות: דרגה אחת הנקראת "זה" – ובפסוק "היום הזה נהיית לעם", שאותו מסביר אבי מורי, מדובר אודות דרגה זו של ראש השנה. ודרגה שניה הנקראת "היום" סתם, המזכרת בפסוק "אתם נצבים היום .. למען הקים אותך היום לו לעם".

ז. "היום הזה" – חדשים ממש

ההסבר לכך הוא:

למרות שגם המילה "היום" בה"א הידיעה מצביעה על "היום הידוע", בכל זאת אין הדבר דומה לביטוי "היום הזה" שאינו מצביע רק על כך שזהו "יום ידוע" (בשכל וכדומה), אלא "זה" – אפשר להצביע עליו – "מראין .. באצבע"³⁸.

וזהו ההסבר לשינוי לשונו של רש"י בפירושו על התורה:

על הפסוק בפרשת ואתחנן³⁹ "אשר אנכי מצוך היום" מפרש רש"י: "לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה .. אלא כחדשה", בכ"ף הדמיון. ואילו על 193הפסוק שבפרשת תבא, המוזכר לעיל, "היום הזה ה' אלקיך מצוך" הוא אומר: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים" – ללא כ"ף הדמיון⁴⁰. וכן על הפסוק שבפרשת יתרו⁴¹ "ביום הזה באו מדבר סיני" אומר רש"י "שיהיו דברי תורה חדשים עליך".

ולפי האמור לעיל יש לומר שהסיבה לכך היא: בפרשת יתרו ובפרשת תבא, כאשר התורה אומרת "היום הזה" "ביום הזה" מודגש בכך שיום מתן תורה מאיר בגלוי – האדם "מראה באצבע", הוא רואה את מתן תורה לפני עיניו, ולכן דברי התורה "כחדשים" אצלו ממש.

ואילו בפרשת ואתחנן, כאשר אין נאמר "הזה", הכוונה היא שיום מתן תורה קיים ו"ידוע" בכל יום, אך כיון שאין זה באופן של "זה" – מראה באצבע, הרי זה רק "כחדשים", בכ"ף הדמיון⁴².

ח. שתי בחינות בראש השנה

בדומה לכך יש שתי דרגות בראש השנה, כפי שאומרים³¹ על ראש השנה (א) "זה היום תחילת מעשיך", (ב) "זכרון ליום ראשון"⁴³:

"זה היום תחלת מעשיך" מוסב על יום ששי למעשה בראשית, יום בריאת האדם, שאז התחדש הענין של "זה"⁴⁴ – שהאלקות תהיה בגלוי כאן למטה, כי גילוי אלקות באופן של "זה" קיים דוקא אצל האדם.

"זכרון ליום ראשון" מוסב על כ"ה אלול, יום ראשון של מעשה בראשית, שהוא בחינת "כה": ביום זה נעשה חידוש העולם, אך היה זה באופן של "כה" – כחדשה" – כלומר, שאין רואים את הדבר עצמו, אלא את ה"דמות" של 194הדבר בלבד – ההתחדשות בעולם לא היתה גלויה באופן של "מראין באצבע". הכח האלקי שברא וחידש את מציאות העולם קיים בעולם בהעלם.

ברם, עתה גם ענין זה, החידוש של "יום ראשון", בריאת העולם – זו שהתחדשה בפעם הראשונה בכ"ה באלול – נוצר ונעשה ביום ראש השנה, כי עתה תלויות כל ההמשכות במעשה האדם, וגם בריאת העולם מתחדשת בראש השנה – יום בריאת האדם.

ט. חידוש בריאת העולם בראש השנה – תוצאה של התחדשות האדם

בראש השנה מתחדשת גם בריאת העולם – "כה" – לא כענין צדדי ונוסף למהותו העיקרית של ראש השנה – שהוא יום ששי למעשה בראשית, יום בריאת האדם, אלא ענין זה קיים בראש השנה כתוצאה מכך שבראש השנה מתחדש הענין של "זה היום תחלת מעשיך", גילוי האלקות הקשור לאדם.

כפי שמובא על כך⁴⁵ המשל של "אדם שעושה מלאכה מצד איזה תענוג ורצון שיש לו בו", הרי כאשר הוא מתעייף מן המלאכה, צריך לעורר בו מחדש את התענוג שלו בעשיית המלאכה, וכאשר הוא מתענג שוב במלאכה, הוא מתעודד במילא בעשיית המלאכה, והיא אינה נעשית "ברפיון ידים".

ובדומה לכך בראש השנה: בראש השנה "ממשיכים" את התענוג של הקדוש־ברוך־הוא במלוכה – "תמליכוני" – שזוהי ההשפעה הפנימית⁴⁶ מלמעלה (מהות אלקות – "זה") הקשורה דוקא לישראל – אדם. ועל ידי כך מתחדשת במילא בריאת העולם וחיותו, עשיית הקדוש־ברוך־הוא.

ומובן, שכיון שהתחדשות של בריאת העולם וחיותו בראש השנה אינה כדבר בפני עצמו, כבכ"ה אלול, אלא התוצאה מהתחדשות של ההשפעה הפנימית לישראל, הרי לכן היא נעלית לחלוטין⁴⁷ מהתחדשות העולם בכ"ה באלול:

בראש השנה מתחדש העולם לא רק באופן שיהיה עולם, אלא שיהיה בעולם גילוי אלקות⁴⁸ – ה"זה" של ראש השנה "נמשך" לתוך ה"כה". כשם שביום הששי למעשה בראשית, שלא זו בלבד שאדם הראשון בעצמו המליך את הקדוש־ברוך הוא למלך, אלא הוא השפיע על כל הנבראים "באו 195נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו"⁴⁹.

למרות זאת יש הבדל גדול בין גילוי האלקות שבאדם לבין גילוי האלקות בעולם: בנשמת היהודי ישנה ראיית המהות האלקית – "זה". ואילו בעולם, גם כאשר האלקות מאירה, האור איננו כל כך בגלוי, הוא מאיר רק באופן של "דמות", כדלעיל.

י. שלימות הגילוי האלקי – בכל הדרגות

השלימות שגורם ראש השנה – יום בריאת האדם, "זה" – לענין התחדשות העולם, שגם בעולם תהיה אלקות בגלוי, אינה תוצאה צדדית של הענין העיקרי של ראש השנה, אלא זה עצמו עיקר בראש השנה,

עד אשר עיקר הדין בראש השנה הוא "על הגופות"⁵⁰, על ענינים גשמיים – הקשורים בכך שההתגלות של "פנימיות רצון העליון" צריכה להימשך "למטה להתלבש בגשמיות"⁵¹.

כי אמנם, גילוי האלקות באופן של "זה" – כפי שהוא באדם – נעלה הרבה יותר מהגילוי שנגרם בעולם, כדלעיל, אך למרות זאת, שלימות הגילוי היא כאשר הגילוי מקיף את כל הענינים, כולל הדרגות הנמוכות שבהן אין ראיית המהות האלקית, אלא רק גילוי באופן של "כה"⁵².

כפי שכתב הרמב"ם⁵³ ש"כשם שהחכם ניכר בחכמתו... כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו...": הסימן של החכם האמיתי הוא כאשר חכמתו אינה ניכרת רק כאשר מהות החכמה גלויה – כגון בלימודו – אלא גם כאשר הענינים התחתונים שבו, שאינם קשורים, לכאורה, ל"חכמתו" – מתבצעים בהתאם לחכמתו.

יא. בהתעסקות בגשמיות יש צורך בכריתת ברית באופן של "כה"

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין כריתת הברית "להיות לו לעם", 196"נהיית לעם" עם "היום הזה" (בבחינת "זה"), לבין כריתת הברית "למען הקים... לו לעם" עם "היום" (בחינת "כה"):

שתי הדרגות – "זה" ו"כה" – באדם עצמו הן נשמתו וגופו, או – עצם נשמתו, וחלק הנשמה המתלבש בגוף.

במתן תורה נכרתה עצם הברית בין ישראל לבין הקדוש־ברוך־הוא – "נהיית לעם" – שהיא בעיקר מצד הנשמה, שבה מאירה האלקות בגלוי באופן של "זה". וכל עוד היו ישראל במדבר, מופשטים מגשמיות העולם, הספיקה ברית זו כדי לשמור על הקשר שלהם עם הקדוש־ברוך־הוא.

אך כאשר היה עליהם להיכנס לארץ ישראל, ארץ נושבת, לא היה די בכריתת הברית מצד הנשמה בלבד. כדי שברית זו תישמר גם כאשר יהיו ישראל שקועים בעיניים גשמיים, יש צורך שהברית שמצד הנשמה תהיה גם בנשמה המלובשת בגוף, ועל ידי כך – עם הגוף עצמו, שגם במצב זה הם יהיו "לפניו לעם"⁵⁴, כאמור לעיל, שבחינת "זה" נמשכת ומחדשת בבחינת "כה".

ועל ידי כך יש לברית קיום⁵⁵ נצחי, בכל המצבים שישראל שרויים בהם.

ולכן, בכל שנה ושנה, כאשר מגיע ראש השנה, והברית מתחדשת, בטוחים ישראל, כבר בערב ראש השנה⁵⁶, שהם יזכו בדין, ובנוסף לענינים הרוחניים שמצד הנשמה, יזכו גם בענינים הגשמיים כפשוטם, הקשורים לגוף,

שתיקבע לכל אחד ואחת מישראל כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, הן בענינים הגשמיים – בני חיי ומזוני רויחי כפשוטם, והן בענינים הרוחניים,

ובגשמיות וברוחניות גם יחד, ובטוב הנראה והנגלה.