שיחה א

197שיחה א

א. פירוש רש"י על "מקץ שבע שנים", והשאלות עליו

את הציווי על מצות הקהל פותחת התורה במילים "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"¹. רש"י מצטט מהפסוק את המילים "מקץ שבע שנים" ומפרש: בשנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה שמינית², ולמה קורא³ אותה שנת השמיטה⁴ שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית⁵.

כפי שלומדים בפשטות⁶, השאלה עליה בא רש"י לענות היא: לשון הכתוב הוא "מקץ שבע שנים", הסוף של שבעת השנים שהוא עוד בסיומה של השנה השביעית⁷, וכך גם מובן מהלשון "במועד שנת השמיטה", שזוהי שנת השמיטה, ואחר כך הפסוק מסיים "בחג הסוכות", שהוא אינו בסוף השנה השביעית;

ולכן מפרש רש"י כי "מקץ שבע שנים" כאן פירושו "שנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה שמינית", כלומר, ש"מקץ" אכן פירושו "סוף", כפי שרש"י מפרש בתחילת פרשת מקץ "כל לשון קץ סוף הוא"⁸, אך הכוונה לאחר הסוף⁹, לאחר שנגמרת שבע השנים, "שהיא שנה שמינית".

אך מכיון שמהמשך הכתוב "במועד שנת השמיטה" משמע שהכוונה היא לזמן שבתוך שנת השמיטה, ממשיך רש"י ואומר "ולמה קורא אותה שנת השמיטה"? ומתרץ "שעדיין שביעית נוהגת בה כו'".

אך לפי זה אין מובן:

א) רש"י היה צריך להעתיק גם את המילים "בחג הסוכות" (או על כל פנים לרמזם בהוספת "וגומר"), שהרי אלו המילים המעוררות את הקושי בפסוק?

ב) אם רש"י בא לחדש ש"מקץ שבע שנים" כוונתו כאן לאחר שהסתיימו שבע השנים (ולא כפי שלומדים 197בפשטות שהכוונה היא בסוף שנת השבע), היה לו לומר רק "שהיא שנה שמינית" – ומדוע הוא זקוק להקדמה "בשנה ראשונה של שמיטה"¹⁰, תוספת שאין לה שום שייכות לפירוש של "מקץ", וכלל לא מוסיפה בהבנת הכתוב¹¹, לכאורה?

וכפי שאכן מצינו במשנה ובגמרא¹², שקוראים לזמן של הקהל "בשמיני", "בשמינית", אך לא נאמר עליה שהיא "שנה ראשונה של שמיטה".

ב. דחיית הפירוש ש"מקץ" כאן פירושו "התחלה"

לכאורה היה ניתן לתרץ (על כל פנים את השאלה השניה הנ"ל), כי רש"י בא כאן לחדש פירוש אחר הן במילה "מקץ", והן במילים "שבע שנים" (ובדרך ממילא – גם לשלול פירוש נוסף שהיה ניתן לומר בפסוק):

היתה סברא לומר – "מקץ" פירושו "סוף", וכאן הכוונה לכל השנה השביעית, שהיא "מקץ" התקופה של שבע שנים¹³, כלומר, בסוף "תקופת שבע שנים" (היינו – בכל השנה השביעית), שהיא "מועד שנת השמיטה", בזמן של חג הסוכות של השנה השביעית צריך להיערך "הקהל גו'".

ורש"י שולל זאת ומפרש ש"מקץ שבע שנים" כאן הוא יוצא מן הכלל, כאן הכוונה לא "סוף", אלא "התחלה"¹⁴ (על דרך שמוצאים בכמה מפרשי התורה¹⁵ – בפירוש התיבה "מקץ") "שנה ראשונה של שמיטה" – ההתחלה של שבע השנים הבאות¹⁶.

198אך לפי זה אין מובן לאידך: מה רש"י מוסיף "שהיא שנה שמינית" – המהוה הרי המשך של השמיטה שקדמה לה.

ועוד ועיקר: אם רש"י בא לחדש במילים "מקץ שבע שנים", באופן שונה מפירושו בכל מקום, היה לו לומר זאת א) בלשון חידוש, שאין זה בהתאם לכלל שהוא עצמו אומר "כל לשון קץ סוף הוא", ולהביא ראיה לפירושו זה. ב) זה היה צריך לבוא כפירוש המילים "מקץ שבע שנים – שנה ראשונה של שמיטה".

אך מלשון רש"י "בשנה ראשונה של שמיטה"¹⁷ משמע, כי הוא לא בא לפרש את המילה "מקץ (שבע שנים)", אלא – לומר ולפרט באיזה זמן מדובר – "בשנה ראשונה של שמיטה שהיא שנה שמינית"¹⁸.

גם צריך להבין בכלל: מה נוגע כאן שזהו "(מועד) שנת השמיטה, שעדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית" –

מלבד זאת שעצם האיסור בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית ידוע כבר (לדעה אחת) מפירוש רש"י על "בחריש ובקציר תשבות"¹⁹; הרי, בכל אופן: אין כל השלכה לגבי הציווי של הקהל, המזקיק לומר לגביו את דיני שביעית, שאז נוהגים כמה מדיני השביעית.

ג. השאלה בפרשה – מדוע נקבע "הקהל" בסוף

השבע שנים?

הביאור בזה:

רש"י אינו זקוק לפרש את המילה "מקץ", משום שהוא כבר פירש, כנ"ל, אשר "כל לשון קץ סוף הוא", ובמילא 199מובן, שבכל מקום פירושה בדומה לפסוק "ויהי מקץ"²⁰, ואף כאן הפירוש – לאחר²¹ השבע שנים²².

אך רש"י בביאורו בא לבאר שאלה כללית לגבי זמנה של מצות הקהל

[וכמדובר כמה פעמים, שבכמה מקומות מתרץ רש"י ענין כללי בפרשה מיד בתחילת הענין. למרות שהשאלה מתעוררת רק לפי הנאמר בפסוקים הבאים – מכיוון שהקושי קיים בפסוקים אלו של פרשה זו, וזהו ענין כללי הנוגע לכל הפסוקים, ולפיכך הוא מסביר אותו תיכף בתחילת הענין].

ובהקדים: גם בפשוטו של מקרא – רואים כי במצוות התורה ישנן מצוות שיש להן טעם וישנם חוקים שאין להם טעם; בין המצוות שיש להן טעם (בין שהתורה מפרשת טעמן, או שהטעם מובן מעצמו), ישנן מצוות שגם לפרטיהן יש טעם, ומצוות שלפרטיהן (בדרך הפשט) אין טעם²³.

והנה במצות הקהל מפרש הפסוק את טעם ומטרת המצוה – "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם גו'"²⁴ [וכמו כן מובנים טעמי הפרטים שהתורה אומרת: בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר²⁵ – שאז בנקל יותר להקהיל את כל בנ"י, וכן ה"מקום אשר יבחר", הריהו מתאים יותר לפעול "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו גו'"].

אולם לפי זה נדרש ביאור במה שהתורה אומרת שהזמן (המתאים) הוא "מקץ שבע שנים": לכאורה כדי לעורר ולפעול ענין, ובפרט ביראת ה', שזו המטרה במצות הקהל, צריך הדבר להתבצע לא בסיום תקופה, אלא בתחילת התקופה.

ולכן מפרש רש"י כי אמת כך הדבר – הכוונה אכן היא "בשנה ראשונה של שמיטה".

אך לפי זה אין מובן: מדוע נאמר בפסוק "מקץ שבע שנים", דבר המדגיש שזמן זה בא כסוף (והמשך) של השבע שנים – מוסיף ומבאר רש"י "שהיא שנה שמינית": כאן נוגע גם עניין זה שהיא השנה השמינית, השנה שבאה לאחרי השנה השביעית שהיא שנת השמיטה.

200ד. מצות הקהל - להמשיך את התעוררות שנת השמיטה

ההסברה בזה:

גם בפשוטו של מקרא מובן, כי בשנת השמיטה, בה "שבת שבתון יהיה לארץ .. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור"²⁶, הרי להיותם פנויים מעבודת האדמה שהייתה (עיקר) עיסוקם²⁷, התמסרו בני ישראל אז (יותר – ובעיקר) ללימוד התורה, שהביא ליראת ה' ושמירת המצוות²⁸.

ועל פי זה מובן הקשר בין מצות הקהל (שהיא "בשנה ראשונה של שמיטה") ושנת השמיטה (שלפניה):

כאשר צריכים להתחיל בסדר של "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"²⁹ בשנה הראשונה של השמיטה, דרושה התעוררות מיוחדת שתפעל על שש השנים הבאות, ש(גם) אז יהיה "ויראו את ה' אלוקיך ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"³⁰ –

ואת זה פועלים על־ידי שנזכרים בשנת השמיטה, בה התמסרו ללימוד התורה וספגו יראת ה'. התוכן של מצות הקהל הוא, להמשיך ולחזק את ההתעוררות של שנת השמיטה גם בשש השנים הבאות, בעת שעסוקים בעבודת האדמה.

ודבר זה מרמז רש"י בכך שקורא לשנה זו – "שהיא שנה שמינית": הראשונה מבין שש השנים, צריכה להיות (לא רק התחלה של השמיטה החדשה "שנה ראשונה של שמיטה", אלא גם) המשך של השנה הקודמת. זוהי השנה השמינית הבאה לאחר השנה השביעית.

ה. "שנה שמינית" – המשך גם בפועל לדיני השמיטה

על פי זה יובן גם המשך לשונו שם "קורא אותה שנת השמיטה שעדיין שביעית נוהגת בה כו'" – שלכאורה אין מובן: מדוע הפסוק (בפרשת הקהל) צריך להודיע ש"עדיין שביעית היא" – כי אין זה סתם סימן (צדדי) על השנה (שאין לו כל שייכות לתוכן של מצות הקהל):

בכדי להמשיך את ההתעוררות של שנת השמיטה הקודמת, מדגיש הפסוק, שגם השנה השמינית היא "שנת השמיטה", כי "עדיין שביעית נוהגת בה": לא זו בלבד שבתחילת "שנה ראשונה של שמיטה" קיים הזכרון 201וההתעוררות של שנת השמיטה הקודמת, אלא ישנה גם שמיטה בפועל (ב"קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית"), ובמילא – זמן חפשי נוסף ללימוד התורה וכו'.

ו. האם להלכה תלויה מצוות הקהל בחובת השמיטה

מהענינים המופלאים בדרך ההלכה שניתן להפיק מפירוש רש"י זה:

בכך שמצות הקהל היא "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה", יש לחקור: האם זהו רק בגדר סימן באיזה זמן יש לקיים את מצות הקהל – בשמינית, השנה שלאחר השמיטה³¹, או – שהדבר תלוי ב(קיום) מצות שמיטה.

הנפקא־מינה מכך³² לפועל היא לגבי קיום מצות הקהל בזמן בית שני, בהתאם לדיעות שמצות השמיטה הייתה אז רק מדרבנן: לפי הסברא הראשונה, שזהו סימן בלבד מתי יש לקיים את מצות הקהל, מובן, שגם אז היו מחוייבים במצות הקהל מן התורה; ולפי הסברא השניה, היו אז פטורים מן התורה.

ועל פי ההסברה לעיל בלשון רש"י (ובפרט סיום לשונו "ולמה קורא אותה שנת השמיטה שעדיין שביעית נוהגת בה כו'"), שזהו המשך של קיום מצות שמיטה בשנת השביעית, נמצא, שמצות הקהל תלויה בקיום מצות שמיטה מן התורה.

[אך אין זה מוכרח. כי ניתן לומר שבאם מקיימים את מצות שמיטה בשנת השבע, אפילו רק מדרבנן, הנה מכיוון שלפועל שובתים מעבודת האדמה, הרי זה נקרא לגבי מצות הקהל מן התורה – שנת השמיטה, שהרי לפועל אינו חורש וכו', ולכן גם אז מחוייבים במצות הקהל³³.

ועל דרך שמצינו שקניין מדרבנן מועיל לענינים מן התורה³⁴].

ז. תוכן שביתת הארץ עצמה – קשור למצוות הקהל

אך עדיין צריך להבין (בפנימיות 202התוכן של שנת השמיטה, המפורש בתורה (שבכתב), הוא (לא זה שבני ישראל במשך שנה זו (בה פנויים מעבודת האדמה) יתעסקו יותר בלימוד התורה כו', אלא) – "שבת שבתון יהיה לארץ גו' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור";

וזה פועל גם ב"שש שנים" הבאות בהן "תזרע שדך" ו"תזמור כרמך", כי בקיום מצות שמיטה יודע יהודי ומראה בפועל ש"אין דבר מיוחד ברשותו רק שהכל ברשות אדון הכל"³⁵, שהקדוש־ברוך־הוא הוא בעל הבית על שדהו ועל כל מה שיש בעולם (כמבואר בארוכה במפרשי טעמי המצות³⁶), ולכן ה"תזרע" וה"תזמור" שלו ב"שש שנים" הוא בהתאם לרצון השם, רצון בעל־הבית של העולם.

ומכיוון שהתורה מדגישה שמצות הקהל היא "במועד שנת השמיטה" – וכנ"ל, שהקהל הוא המשך של (ההתעוררות של) שנת השמיטה, כפי שהיא נמשכת ב"שנה השמינית" – צריך לומר, שגם התעוררות זו של השמיטה נמשכת בשש שנים על־ידי ההתעוררות של הקהל –

וצריך להבין היכן מצינו בהקהל התעוררות לעניין זה?

ויש לומר, שזה קשור עם הפרשיות בתורה שהמלך קורא בהקהל, כפי שהמשנה³⁷ מונה אותן (לגירסת רש"י³⁸): מתחלת אלה הדברים עד שמע ושמע³⁹ והיה אם שמוע⁴⁰ עשר תעשר⁴¹ כי תכלה לעשר⁴² ברכות וקללות⁴³ ופרשת המלך אשימה עלי מלך⁴⁴.

ח. דיני השמיטה כלפי האדם, הארץ והפירות

והביאור בזה:

מצות שמיטה נחלקת, בכללות, לשלושה ענינים:

א) שביתת האדם⁴⁵ – האיסור על האדם להתעסק בעבודת האדמה⁴⁶ להתמסר לגמרי ללימוד... כנ"ל.

202ב) שביתת הארץ – "ושבתה הארץ שבת לה'"⁴⁷: מכיוון שהארץ שובתת אז מכל העבודות, לא נעשית בשנה זו עבודת האדמה כלל, והרי זה בארץ גופא ענין של "שבת לה'".

ג) הפירות שצומחים בשנת השמיטה הם הפקר לכל, לבעל השדה אסור להחזיק בהם כדבר השייך אליו⁴⁸.

המכוון הכללי והעיקרי של מצות שמיטה הוא, כנ"ל, להראות כיצד "הכל ברשות אדון כל" – ויש לומר כי בכל אחד משלושת הענינים הנ"ל מתבטא פרט שונה ב"בעלות" של הקדוש־ברוך־הוא⁴⁹, כדלקמן.

ט. בעלות ה' המתבטאת בשביתת האדם והארץ

הענין של שביתת האדם מדגיש את ה"בעלות" והאדנות של הקדוש־ברוך־הוא על האדם – "אני נבראתי לשמש את קוני"⁵⁰:

כאשר יהודי מתעסק בעניני העולם הוא עלול בשעת מעשה לשכוח על תכלית בריאתו, שהוא עבד ה', ושרצונו ועבודתו צריכים להביאו להיות דבוק לקדוש־ברוך־הוא.

נתן הקדוש־ברוך־הוא לאחרי כל שש שנים שנה אחת, בה יהודי צריך להתנתק מעניני העולם ולהתמסר לגמרי לעבודה רוחנית (בה ניכרת בגלוי דביקותו בה'); וזה נותן כח ליהודי, שבהגיעו לאחר מכן ל"שש שנים תזרע שדך..." הוא ירגיש, שגם התעסקות זו היא ענין של עבודת ה', "לשמש את קוני" – הוא עושה זאת לשם שמים⁵¹, עד "בכל דרכיך דעהו"⁵².

שביתת הארץ מדגישה את הבעלות של הקדוש־ברוך־הוא – על הארץ כולל – הטבע שלה (וחוקי הטבע בכלל), וכפי שאומר הפסוק⁵³ "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים":

על פי חוקי הטבע תלויים צמיחת וגידול הפירות בחרישה וזריעה שלפני כן; בשנת השמיטה מראה הקדוש־ברוך־הוא, שזה שהארץ מצמיחה פירות הוא "לא בכחה וסגולתה"⁵⁴, שאז היה 203הדבר תלוי בחרישה וזריעה, כי אם "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"; וכאשר הקדוש־ברוך־הוא רוצה, צומחת תבואה שלא על פי חוקי הטבע, עד שזריעה של שנה אחת, שנה הששית, מספיקה (למעלה מהטבע) לשלש שנים – "ועשת את התבואה לשלש השנים".

ומזה לוקחים את ההכרה וההרגש גם בשש השנים בהן חורשים וזורעים, שהתבואה שגדלה אצלו בשדה היא באמת לא מצד החרישה והזריעה, אלא מצד ברכת ה'⁵⁵.

י. גם הנכסים נשארים תמיד ברשות הקב"ה

הענין השלישי בשמיטה – אשר פירות השביעית הינם הפקר – מגלה שהקדוש־ברוך־הוא הוא בעל־הבית על נכסי האדם. גם לאחרי שהקדוש־ברוך־הוא בירך יהודי בנכסים, הריהם נשארים בבעלות ורשות הקדוש־ברוך־הוא.

יכולים הרי לחשוב: הן אמת שרק הקדוש־ברוך־הוא נותן את הברכה והכח שהתבואה תצמח (ולא החרישה והזריעה שלו, או "סגולת" הארץ), אך לאחרי שהקדוש־ברוך־הוא נתן לו את הברכה, והתבואה גדלה והיא נמצאת אצלו, הרי הקדוש־ברוך־הוא מסר את התבואה לרשותו.

אמת אמנם, שמכיוון ש"אני (לא⁵⁶) נבראתי (אלא⁵⁶) לשמש את קוני", לכן ברור, שגם כל מה שיש ליהודי צריך להיות מנוצל "לשמש את קוני" (על־ידי שמנצלים זאת בעניני קדושה, או "(כל מעשיך) לשם שמים" כנ"ל) – אך אף על פי כן, בכל זאת ישנו מקום להרגש, שהנכסים שייכים אליו, אלא שהוא מחליט לנצלם בהתאם לרצון השם.

מלמד איפוא הענין השלישי של השביעית, שליהודי אין בעלות (פרטית) כלל על נכסיו – וזה מתבטא בכך שפעם אחת בשבע שנים אומרת התורה, שכל הפירות שצמחו אצלו בשדה, הם הפקר לכל⁴⁹:

וזה מזכיר, שגם בשש שנים בהן מותר להחזיק את הפירות לעצמו, אין זה משום שהם שייכים לו (לעשות אתם 204מה שהוא רוצה), אלא הם נכסי הקדוש־ברוך־הוא שניתנו לו (בפקדון?), שהוא יהיה השליח של הקדוש־ברוך־הוא לבצע אתם את רצון הקדוש־ברוך־הוא.

יא. ג' ענייני השמיטה - בפרשיות הקהל, ובקריאתן ע"י המלך

על פי זה תובן השייכות של מצות הקהל גם לפרטי מצות שמיטה⁵⁷ –

התוכן של ג' הענינים הנ"ל

[שביתת האדם, שביתת הארץ ומה שפירות שביעית הם הפקר לכל – שבכך מתבטאת "בעלות" הקדוש־ברוך־הוא על האדם, הארץ (וחוקי הטבע) ונכסי האדם]

הוא (חלק) התוכן של הפרשיות אותן קוראים בהקהל: פרשת שמע⁵⁸, והיה אם שמוע, ו"עשר תעשר" "כי תכלה לעשר":

בפרשת שמע מדובר אודות העבודה הרוחנית של בני ישראל – קבלת עול מלכות שמים⁵⁹, לימוד התורה, קיום המצוות (תפילין ומזוזה), שזהו בהתאם לענין הראשון הנ"ל בשמיטה – שביתת האדם, כדי שיוכל להיות פנוי להתמסר לענינים רוחניים, כנ"ל.

בפרשת והיה אם שמוע מדובר כיצד על־ידי "שמוע תשמעו" יקויים – "ונתתי מטר ארצכם בעתו גו' ואספת דגנך גו'" (ואם חס וחלילה "וסרתם גו'", הנה – "ולא יהיה גו' והאדמה לא תתן גו'"). דבר זה מדגיש שהקדוש־ברוך־הוא הוא בעל הבית על חוקי הטבע, ולכן הגשמיות של בני ישראל, "ואספת דגנך גו'", תלויה (לא בחרישה והזריעה של האדם, אלא) ב"שמוע תשמעו אל מצותי", בציות לרצון ה'⁶⁰.

והפרשיות "עשר תעשר", "כי תכלה לעשר" מדגישות, כיצד הנכסים של יהודי הם אצלו רק כפקדון מהקדוש־ברוך־הוא⁶¹ והאדם אינו בעל־הבית 205עליהם; שזה מתבטא בכך שחלק מנכסיו הוא מוכרח לתת (ליהודי שני)⁶² – "מתנות עניים" ו"הפרשת תרומות ומעשרות"; בדוגמת פירות שביעית שהם הפקר לכל⁶³.

ולכן מסיימים לאחר מכן בקריאה של פרשת המלך⁶⁴ (וגם קריאת כל הפרשיות הנ"ל היא על־ידי המלך) – כי ההכרה האמיתית שהאדם וכל אשר לו וכל הבריאה אינם מציאות לעצמם, אלא הכל שייך לקדוש־ברוך־הוא, נפעלת על־ידי המלך. כיון שתפקידו העיקרי של המלך הוא להמשיך אל (וכן – בתוך) בני ישראל את הענין של קבלת עול מלכות שמים ויראת ה', ועד להרגש של ביטול אמיתי (שאינו נותן מקום למציאות חוץ מהקדוש־ברוך־הוא), כפי שהצמח־צדק מבאר זאת בארוכה⁶⁵.

יב. השנה השמינית – זמן מתאים לקליטת פרשיות "הקהל"

וזהו גם הביאור הפנימי לכך שהדין של "עדיין שביעית נוהגת בה" (בשנה השמינית) הוא דוקא ב"קציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית":

ההכרה (שנלקחת משביתת הארץ) שהקדוש־ברוך־הוא הוא בעל הבית על הארץ (וחוקי הטבע) – קיימת ממילא ב"שנה השמינית", כיון שאוכלים עדיין (וחיות האוכל היא) מהתבואה שנזרעה בשנה הששית, כפי שהפסוק אומר⁶⁶ "וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית" – רואים בה בגלוי את ברכת השם (לפי טבע הארץ אין היא יכולה להיות בשנה השמינית),

אך כדי שתהיה בשנה השמינית גופא ההכרה, כי גם האדם וכל אשר לו שייכים לקדוש־ברוך־הוא, ישנו הענין השני בשנה השמינית, ש"עדיין שביעית נוהגת בה בקציר של שביעית היוצא למוצאי שביעית" – שגם בשנה השמינית האדם אינו בעל הבית על הקציר (הבא מהשדה שלו), ובמילא הוא מכיר ומרגיש כיצד זה שייך להקדוש־ברוך־הוא.

ובמילא, בזמן כזה בו נרגש מעין תוכן ענין השמיטה, הן בכך שרואים שגם אז מפרנס הקדוש־ברוך־הוא את האדם, והן בכך שהאדם מרגיש שהוא אינו מציאות לעצמו, משום שבשדהו שלו אין לו רשות להתנהג כבעל בית – 206אזי הוא הזמן המתאים לכך שלקריאת פרשיות הקהל על־ידי המלך תהיה השפעה פנימית לשש השנים הבאות,

עד אשר – "ולמדו ליראה את ה' אלוקיכם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה"⁶⁷.