203

הדבר תלוי בחרישה וזריעה, כי אם "הוא הנותן לך כח לעשות חיל"; וכאשר הקדוש־ברוך־הוא רוצה, צומחת תבואה שלא על פי חוקי הטבע, עד שזריעה של שנה אחת, שנה הששית, מספיקה (למעלה מהטבע) לשלש שנים – "ועשת את התבואה לשלש השנים".

ומזה לוקחים את ההכרה וההרגש גם בשש השנים בהן חורשים וזורעים, שהתבואה שגדלה אצלו בשדה היא באמת לא מצד החרישה והזריעה, אלא מצד ברכת ה'⁵⁵.

י. גם הנכסים נשארים תמיד ברשות הקב"ה

הענין השלישי בשמיטה – אשר פירות השביעית הינם הפקר – מגלה שהקדוש־ברוך־הוא הוא בעל־הבית על נכסי האדם. גם לאחרי שהקדוש־ברוך־הוא בירך יהודי בנכסים, הריהם נשארים בבעלות ורשות הקדוש־ברוך־הוא.

יכולים הרי לחשוב: הן אמת שרק הקדוש־ברוך־הוא נותן את הברכה והכח שהתבואה תצמח (ולא החרישה והזריעה שלו, או "סגולת" הארץ), אך לאחרי שהקדוש־ברוך־הוא נתן לו את הברכה, והתבואה גדלה והיא נמצאת אצלו, הרי הקדוש־ברוך־הוא מסר את התבואה לרשותו.

אמת אמנם, שמכיוון ש"אני (לא⁵⁶) נבראתי (אלא⁵⁶) לשמש את קוני", לכן ברור, שגם כל מה שיש ליהודי צריך להיות מנוצל "לשמש את קוני" (על־ידי שמנצלים זאת בעניני קדושה, או "(כל מעשיך) לשם שמים" כנ"ל) – אך אף על פי כן, בכל זאת ישנו מקום להרגש, שהנכסים שייכים אליו, אלא שהוא מחליט לנצלם בהתאם לרצון השם.

מלמד איפוא הענין השלישי של השביעית, שליהודי אין בעלות (פרטית) כלל על נכסיו – וזה מתבטא בכך שפעם אחת בשבע שנים אומרת התורה, שכל הפירות שצמחו אצלו בשדה, הם הפקר לכל⁴⁹:

וזה מזכיר, שגם בשש שנים בהן מותר להחזיק את הפירות לעצמו, אין זה משום שהם שייכים לו (לעשות אתם