שיחה א

157שיחה א

א. פירוש רש"י ל"כאשר דבר לך"

מן הפסוק¹ "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך" מצטט רש"י את המילים "כאשר דבר לך", ומפרש: והייתם לי סגולה"². לאחר מכן מצטט רש"י בפסוק הבא את המילים "ולהיותך עם קדוש כאשר דבר" ומפרש: "והייתם³ לי קדושים"⁴.

יש להבין: אם רש"י אינו צריך לצטט מן הפסוק מה "דבר", משום שהדבר מפורש בפסוק "להיות לו לעם סגולה"⁵, אלא עליו לצטט רק היכן מוצאים ש"דבר" זאת, מדוע הוא מצטט זאת ("ולהיותך עם קדוש") בפעם השניה⁶? ואם אכן נחוץ לצטט גם מה "דבר" – היה רש"י צריך לצטט זאת גם בפעם הראשונה⁷?

ב. מדוע אין רש"י מקביל בין "ולהיותך עם קדוש"

לבין "וגוי קדוש"?

כן יש להבין את פירוש רש"י, בקטע השני, שבמילים "כאשר דבר" הכוונה היא ל"והייתם לי קדושים" – שבפרשת קדושים:

לאחר המילים "והייתם לי סגולה" מפרשת יתרו שאותן רש"י מצטט 157ממשיך הפסוק ואומר שם⁸: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". ומדוע, אפוא, מסביר רש"י שהמילים "כאשר דבר" בפסוק השני מתכוונות לדבור אחר של הקדוש־ברוך־הוא – "והייתם לי קדושים", ולא למה שנאמר ביחד עם "והייתם לי סגולה", כפי שאכן מסבירים כמה ממפרשי התורה⁹?

יותר מכך: לפי המפרשים מובן יותר המשך פסוקנו¹⁰: על המילים "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" הנאמרות בפרשת יתרו, מפרש רש"י "שרים". לפי זה יוצא, שכל הפרטים בפסוקים כאן "להיות לו לעם סגולה ולתתך עליון על כל הגוים, ולהיותך עם קדוש" מקבילים לשלושת הפרטים שבדבור הקדוש־ברוך־הוא שם בפרשת יתרו: "להיות לו לעם סגולה" – "והייתם לי סגולה מכל העמים"; "ולתתך עליון על כל הגויים – "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים" (שרים); "ולהיותך עם קדוש" – "וגוי קדוש".

ג. מדוע מצטט רש"י דוקא את הפסוק "והייתם לי

קדושים"?

לכאורה יש לומר, שרש"י אינו מביא את הפסוק "וגוי קדוש" בהקשר לפסוק "ולהיותך עם קדוש... כאשר דבר", משום שאם כך הרי הכוונה במילים "כאשר דבר" היא לאותו פסוק שהוזכר קודם, והתורה לא היתה צריכה אפוא לשוב ולומר "כאשר דבר" גם כאן, באמרה "ולהיותך עם קדוש".

אך פירוש זה דחוק הוא, משום שבין שתי הפעמים שבהן נאמר "כאשר דבר" ישנה הפסקה של "ולשמור כל מצוותיו".

ועוד – לפי זה נדרש ביאור על הפסוק, ורש"י צריך היה להבהירו: מדוע מתכוונת התורה לדבור אחר, ומשום כך היא חוזרת ואומרת בשנית "כאשר דבר", ומדוע אין היא מתכוונת למילים "גוי קדוש" בפרשת יתרו, הבאות בהמשך לנאמר "והייתם לי סגולה"?

כן יש להבין:

הפסוק שמביא רש"י כתוב בסוף פרשת קדושים, וכבר לפני כן אנו מוצאים את הביטוי: "קדושים תהיו", בתחילת פרשת קדושים, ועוד לפני כן נאמר "והתקדשתם והייתם קדושים", בסוף פרשת שמיני¹¹. ומדוע מצטט רש"י את הפסוק המאוחר יותר¹²?

קשה לתרץ, שמשום שבפסוק זה 158שבפרשתנו נאמר "ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך", לפיכך מצטט רש"י פסוק שגם בו נאמר "והייתם לי קדושים", בעוד אשר בשאר הפסוקים המוזכרים לעיל מופיע הביטוי "קדושים" בלבד, ללא הדגשה שהקדושה היא "לי" –

משום שאם כך צריך היה רש"י לצטט מן הפסוק כאן גם את המילים "לה' אלקיך".

אך מכך שרש"י מצטט רק את המילים "ולהיותך עם קדוש כאשר דבר" ומשמיט את המילים "לה' אלקיך" הכתובות באמצע, ואפילו אינו רומז להן באמצעות "וגו'"¹³ – מובן, שהמילים "כאשר דבר" קשורות ל"ולהיותך עם קדוש", ואין ענין להדגיש בכך את הפרט "לה' אלקיך".

ד. "עם סגולה" ו"עם קדוש"

– שווה או שונה?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

במבט ראשון אין מובן בפסוקנו: המשמעות של "ולהיותך עם קדוש" דומה ל"להיות לו לעם סגולה". בשניהם מתואר ש"עם ישראל" נבדל מכל העמים: "עם סגולה" – "עם קדוש".

ואם כך, צריך היה לכתבם ביחד, בזה לאחר זה¹⁴:

אבל "ולהיותך עם קדוש" כתוב בפסוק אחר, ובסופו – לאחר שנאמרות "ולשמור כל מצוותיו" המדברות על פעולה של בני ישראל מפני הציווי¹⁵, ולא על תכונתם ומעלתם יחסית לכל הגויים¹⁶, ומכך מובן ש"עם סגולה" ו"עם קדוש" כאן הם שני ענינים שונים לחלוטין.

ולכן אי אפשר לומר ש"ולהיותך עם קדוש... כאשר דבר" מוסב על "גוי קדוש" הנאמר בפרשת יתרו, כי שם מופיע ביטוי זה כהמשך ישיר וענין אחד עם "והייתם לי סגולה מכל העמים".

ה. "לך" – אודותיך

מהו ההבדל בין "ולהיותך עם קדוש" לבין "והייתם לי סגולה מכל העמים"? את זאת לומד רש"י מכך שבפסוק הראשון נאמר "כאשר דבר לך", ואילו לגבי "ולהיותך עם קדוש" נאמר "כאשר דבר", ללא המילה "לך".

ההסבר לכך הוא: כבר לפני כן בפרשת ויצא¹⁷ פירש רש"י "דברתי לך – לצרכך ועליך מה שהבטחתי לאברהם 159על זרעו לך הבטחתי... וכן כל לי ולך ולו ולהם הסמוכים אצל דבור משמשים לשון על"¹⁸.

מכך מובן בעניננו, שהמשמעות של "כאשר דבר לך" איננה "כפי שהוא דיבר אליך" – אל ישראל (ובמיוחד כאשר לפי זה ניתן לשאול: מהו החידוש בכך? והרי כל התורה נאמרה לישראל!) אלא "לצרכך ועליך" – "כפי שהוא דיבר אודותיך – הבטחה בשבילך ו"עליך".

וזהו המשך הפסוק: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה", שהמשמעות היא "הוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה"¹⁹. המיוחד כאן הוא "כאשר דבר לך" – כפי שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח אודות ישראל²⁰.

ולכן מפרש רש"י שב"כאשר דבר לך" הכוונה היא ל"והייתם לי סגולה", ששם "מדובר אודות ישראל²¹.

בפסוק השני "ולהיותך עם קדוש... כאשר דבר", שבו אין נאמר "לך", מובן, שאין הכוונה לדבור של הקדוש־ברוך־הוא אודות ישראל, להבטחה, אלא בפשוטו, כפי שהוא אמר והורה לישראל²² – ציווי על פעולתם של ישראל.

ולכן מובן, שאין הכוונה לדבור "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" שהוא כדבור "והייתם לי סגולה" – "לצרכך ועליך", דבור של הקדוש־ברוך־הוא אודות ישראל^*, אלא דבור של הקדוש־ברוך־הוא, ציווי על 160התנהגות שלו "ולהיותך עם קדוש".

לפיכך מפרש רש"י שהכוונה היא לפסוק "והייתם לי קדושים", שהוא ציווי של הקדוש־ברוך־הוא שישראל יהיו קדושים²³.

ומסיבה זו מצטט כאן רש"י גם את התחלת הביטוי "ולהיותך עם קדוש", ולא כנאמר לפני כן "להיות לו לעם סגולה", כי גם משינוי לשון זה – הדגשה על להיותך, קדושה מצד ישראל – מובן שאין זו פעולה רק מצדו של הקב"ה, כבפסוק הקודם, אלא מודגשת כאן התנהגותם של ישראל בעקבות הציווי.

ו. "עם קדוש" – קדושת ישראל כעם

אך השאלה היא, כדלעיל: הרי ציווי על קדושה כבר ישנו לפני כן "קדושים תהיו", ואף קודם לכן "והתקדשתם והייתם קדושים"?

לפיכך מצטט רש"י מן הפסוק – ולא רק רומז באמצעות "גו'" – גם את המילים "להיותך עם קדוש": כוונת הפסוקים כאן היא לבטא את היחוד של ישראל כ"עם", כנאמר בתחילת הפסוק הקודם וה' האמירך היום ("והוא הפרישך אליו מעמי הארץ") להיות לו לעם סגולה". וגם הציווי אודות הקדושה בפרשתנו אינו אמור לגבי כל יהודי כיחיד, אלא לגבי העם כולו, שיהיה "עם קדוש".

ולכן מתאים לומר שהכוונה היא לדבור שבסוף פרשת קדושים, "והייתם לי קדושים", כי שם מדובר גם על קדושה המייחדת אותם כעם מכל האומות, כהמשך הפסוק "והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

אך לא כן בפסוק בסוף פרשת שמיני "והתקדשתם והייתם קדושים"²⁴, וכן "קדושים תהיו" שבתחילת פרשת קדושים, ששם אין מודגש שאלה הם ציוויים על הקדושה של כלל עם ישראל והבדלתם מכל האומות, אלא ציוויים על כל יהודי כיחיד, כיתר ציוויי התורה.

ז. "ולתתך עליון על כל הגוים", לכאורה, מעלה מאת הקב"ה

אך עדיין יש להבין (בפנימיות הענינים): אמנם המילים "ולהיותך עם קדוש" אמורות לגבי הקדושה שעל ידי פעולותיהם של ישראל, מפני הציווי, בשונה מהמילים "להיות לו לעם סגולה" האמורות לגבי הקדושה הנעשית על ידי הקדוש־ברוך־הוא. אך מהו הקשר שבין ולהיותך עם קדוש" 161לבין הענין של "ולתתך עליון על כל הגוים" הנאמר בתחילת אותו פסוק?

ולכאורה, הענין של "ולהיותך עם קדוש" קשור יותר למילים "ולשמור כל מצוותיו" הכתובות בפסוק הקודם, כי שם מדובר על מעלתם של ישראל בקיימם²⁵ את הציוויים "לשמור כל מצוותיו", בעוד אשר "ולתתך עליון..." היא מעלה הניתנת מאת הקדוש־ברוך־הוא, בדומה ל"להיות לו לעם סגולה"²⁶.

כדי להבין זאת יש להקדים ולומר שבהפטרה²⁷ הנקראת עתה²⁸ מפורטים בהרחבה הייעודים שלעתיד לבוא – "והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך .. בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה..." ועוד – שאומות העולם ישרתו את ישראל, עד אשר, כסיום הפסוק, "הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו והגוים חרב יחרבו"²⁹.

יש להבין: מובן, שמגיע לגוים עונש מיתה כאשר אין הם מקיימים את שבע מצוות בני נח, אשר על כך הם נצטוו³⁰. אך, לכאורה, אין אנו מוצאים שום חובה וציווי על הגויים לשרת את ישראל, ובודאי שלא עד כדי כך שעל אי־קיום פעולה זו יגיע להם עונש של "יאבדו", "יחרבו".

ח. תכלית בריאת האומות בשביל ישראל

ההסבר לכך הוא: כבר דובר מספר פעמים³¹, שהבריאה כולה, כולל אומות העולם, אינה תכלית ומציאות כשלעצמה, אלא היא נבראה בשביל ישראל, כדברי חז"ל³² "בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית", שהם המטרה והתכלית של בריאת העולם ומלואו, ולעתיד לבוא, כאשר תתגלה המציאות האמיתית של כל נברא, יהא 162ניכר בגלוי שהתכלית של בריאת כל העולם, כולל אומות העולם, היא ישראל.

והתוצאה ההכרחית מכך היא, ש"הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך". העמים שאינם מיישמים את מטרת בריאתם – "יאבדו", מאבדים את זכות קיומם.

ויש לומר שזוהי הסיבה לכך שבן נח חייב מיתה כאשר הוא עובר על אחת משבע מצוות בני נח, שלא כבני ישראל שהעונשים שונים אצלם בהתאם לעבירות השונות. מהותן של שבע מצוות בני נח היא סיבת מציאותם של בני נח, וכל זה – בשביל ישראל ובשביל התורה. וכאשר אין הם מבצעים את כוונת בריאתם, הם מאבדים את היסוד לקיומם³¹.

וזהו הפירוש הפנימי של "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה", כנאמר בפירוש הש"ך על התורה: "כאילו לא עשאום אלא בשבילך, כמו שאמר בן עזאי: לא נבראו כולם אלא לשמשני..."³³.

כלומר, הענין של "ולתתך עליון על כל הגויים" הוא הישום בפועל של מטרת בריאתם, שזה מעין הגילוי שיהיה לעתיד לבוא, כדלעיל.

לפי זה יוצא, שהתוכן של שני הפסוקים הנ"ל בפרשתנו מביע את היתרון והמעלה במציאותם של ישראל על פני מציאותם של אומות העולם – "והוא הפרישך אליו מעמי הארץ להיות לו לעם סגולה". שישראל נבדלים "מעמי הארץ" בכך שמטרתם היא מציאותם עצמה, ואין הם אמצעי למטרה אחרת, וכפי שיוסבר להלן.

ט. סגולה – אוצר גנוז

ההסבר לכך הוא: המשמעות של "(וה' האמירך היום) להיות לו לעם סגולה" היא, כפי שמפרש רש"י על "והייתם לי סגולה"³⁴, שהוא מצטט כאן – "אוצר חביב כמו וסגולת מלכים³⁵, כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם, כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות" –

וכיון שזהו משל הניתן על ידי התורה, מובן, שהוא מדוייק ביותר.

יש להבין: מהי התועלת של "כלי יקר ואבנים טובות" כאשר "גונזים אותם", כאשר הם חבויים ומוסתרים?

כאשר נוטלים, למשל, אבנים טובות וקובעין אותן ומשבצין אותן בטבעת המלך או בכתר המלך, הן מוסיפות כמובן, להוד ולהדרת המלך³⁶. ואילו 162כאשר הן חבויות, אוצר גנוז מעין רואים – אין הן מועילות כלל, לכאורה, אף אחד אינו נהנה מיוקרתן ומיופיין.

רק כאשר מוציאין אותן מאוצר הגנוז, למען הצורך הגדול של נצחון במלחמה, כפי שאומר הרבי בהמשך מאמרו של יום ההילולא³⁷, שלמען נצחון על האוייב, המלך "מבזבז כל סגולות האוצרות דהון יקר הנאסף והנקבץ במשך כמה שנים מדור אחר דור ואשר מעולם לא השתמש מזה לשום דבר, וכמוס וחתום מעין כל רואה" – אז יש בהן תועלת.

וגם אז נקרא הדבר "בזבוז". מבזבזים אותם למען נצחון המלחמה, ומשתמשים בהן לשימוש בלתי רגיל ויוצא מן הכלל.

י. אוצר גנוז – עצם מציאותו של המלך

ההסבר לכך הוא: אוצרות אלו נשארים גנוזים, כמוסים וחתומים מעין כל רואה, משום שאוצרות אלו חשובים למלך עצמו, וקשורים לעצם מציאותו.

יש אוצרות של המלך שתפקידם הוא, שבאמצעותם ינוהלו עניני המלכות – על ידי הוצאתם לצרכי המדינה וכדומה³⁸, או על ידי שיבוצם בכתר המלך וכדומה כדי להוסיף הוד והדר למלך, שזהו ענין חשוב בהנהגת המלכות – "מלך ביפיו תחזינה עיניך"³⁹.

אך האוצרות הגנוזים של המלך, אינם כדי לבצע תפקיד מסויים, אלא הם קשורים למלך עצמו. עצם מציאותו כמלך תלויה בכך שיש לו אוצרות גנוזים של אבנים טובות ומרגליות שבהן הוא משתעשע ועליהן הוא מתענג⁴⁰. וזה מוסיף לרוממותו האמיתית והתנשאותו העצמית⁴¹.

וזהוי הכוונה שישראל הם "לי סגולה" – "אוצר חביב"⁴²: עצם 163מציאותו של היהודי נעלית אפילו מכך שבאמצעותו תתגלה מלכות ה' בעולם, על ידי עבודתו בתורה ומצוות, אלא מטרתו היא – עצם מציאותו⁴³. ישראל מאוחדים, כביכול, עם עצמותו ומהותו יתברך, והקדוש־ברוך־הוא "משתעשע" עם ישראל, כמלך המתענג עם אוצרותיו הגנוזים, ואף יותר מכך.

יוצא מכך, שההבדל בין ישראל לשאר האומות הוא בעצם בריאתם: מציאותם של האומות אינה לצורך עצמם, אלא למען מטרה אחרת, כדי לבצע את התפקיד שניתן להם, ואילו תכלית בריאתם של ישראל היא בעצם מציאותם⁴⁴, אף לפני שהם ממלאים את תפקידם בעולם⁴⁵.

וזוהי המשמעות של "וה' האמירך היום – הפרישך אליו מעמי הארץ – להיות לו לעם סגולה", שישראל שונים לגמרי מעמי הארץ⁴⁶, משום שהם "עם סגולה", "אוצר חביב".

יא. את ה' האמרת – המלכת הקדוש־ברוך־הוא

בכך יובן הקשר בין פסוקים אלו לבין ראש השנה, כידוע⁴⁷, שהכוונה בפסוק "את ה' האמרת היום... וה' האמירך היום" היא ליום ראש השנה:

"את ה' האמרת היום" זוהי המלכת הקדוש־ברוך־הוא⁴⁸ על ידי ישראל בראש השנה – "אמרו לפני .. מלכיות 164כדי שתמליכוני עליכם"⁴⁹, ו"וה' האמירך היום" היא קבלת הקדוש־ברוך־הוא את ההכתרה על ידי ישראל⁵⁰, וזה "נמשך" ומשפיע בבריאה ובסדר ההשתלשלות, כבתחילת הבריאה – "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים"⁵¹.

ולכאורה, מעצם העובדה שישראל ממליכים את הקדוש־ברוך־הוא מובן שהם קיימים לפני ההמלכה. וכן בתחילת הבריאה: מן הנאמר "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים" מובן שהן קיימות לפני ההמלכה – ומהו תפקידן אז?

זוהי המשמעות של "עם סגולה" – "אוצר חביב" שגונזים אותו. כלומר, מציאותם האמיתית של ישראל היא בהיותם "נעלמה מעין כל חי", ו"שעשועים לפניו", כשהם מאוחדים, כביכול, עם עצמותו יתברך, והם בדוגמת עצמותו ומהותו יתברך, שעליו לא ייתכן לומר שהוא קיים ח"ו לצורך תפקיד מסויים.

וכדברי המגיד⁵² על "אף קודם שנבראו ישראל היה נחקק צורתם במחשבה, כמו שאמרו רז"ל⁵³ ישראל עלו במחשבה".

יב. "ולתתך עליון..." – מעלתם של ישראל למטה

וזהו ההבדל בין הפסוק "וה' האמירך... להיות לו לעם סגולה..." לבין "ולתתך עליון...":

בפסוק הראשון מדובר על מעלתם של ישראל שבה הם נבדלים לגמרי מאומות העולם: "לעם סגולה" – "אוצר חביב", שישראל הם "גנוזים" בעצמותו יתברך כולא חד עם הקדוש־ברוך־הוא.

ומכך יוצא שעבודתם היא באופן של "ולשמור כל מצוותיו": העובדה שישראל מקיימים תרי"ג מצוות ולא רק שבע מצוות בני נח, אינה הבדל כמותי, שישראל מקיימים יותר מצוות ותפקידים מאשר בני נח, אלא זוהי איכות שונה של "ולשמור":

אומות העולם נבראו לצורך תפקיד מסויים, ולכן אצלם שמירת המצוות היא מוגבלת – כמות מסויימת של ציוויים שניתנה להם מלכתחילה.

ואילו אצל ישראל, המאוחדים, כביכול, עם עצמותו ומהותו יתברך, הענין של "ולשמור כל מצוותיו" הוא ללא מדה והגבלה. כיון ש"הוא ורצונו אחד"⁵⁴, הרי כל מצוה ורצון שיהא, הרי 165ישראל, המאוחדים עם עצמותו יתברך, מסורים לבצע רצון זה.

ואילו בפסוק שני – "ולתתך עליון..." – מתבטאת מעלתם של ישראל שבה הם נבדלים ממקורם ויורדים למטה לעולם, שגם אז "עליון על כל הגוים": הם התכלית של הבריאה כולה, וכל הנבראים, כולל "כל הגוים", הם למענם, כדלעיל.

יתרון זה של ישראל הוא יתרון שהגויים יכולים באמצעותו לחוש שעם ישראל הוא "עליון על כל הגוים", ומשום כך הם מהללים ומשבחים את ישראל, כפי שנאמר בסיום הפסוק, שהם "לתהלה ולשם ולתפארת"⁵⁵.

וזה מתבטא בגלוי באמצעות "ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך כאשר דבר" – "והייתם לי קדושים", שגם ענינים גשמיים של ישראל, שבחיצוניות הם דומים לאומות העולם⁵⁶, הרי לאמיתו של דבר הם "עם קדוש לה'", כמודגש בהמשך הפסוק שמצטט כאן רש"י "והייתם לי קדושים... ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי".

ענין זה מובע יותר בפירוש רש"י שם: "מנין שלא יאמר אדם נפשי קצה בבשר חזיר... אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, תלמוד לומר ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם מהם לשמי, פורש מן העבירה ומקבל עליו עול מלכות שמים". כלומר, ניתנות ליהודי, כביכול, אותן אפשרויות שניתנות לגוי⁵⁷, אך למרות זאת הוא פורש ומקבל עליו עול מלכות שמים.

יג. אהבת ישראל לכל יהודי

מכל הנ"ל ניתן ללמוד הוראה מיוחדת לגבי הזהירות הרבה והזריזות שצריכה להיות באהבת ישראל, ועד כמה יש להתמסר לפעילות עם יהודי אחר – כי מעלה זו של "להיות לו לעם סגולה" קיימת אצל כל יהודי.

בכל מצב שיהודי נמצא בו בכחותיו הגלויים, הוא תמיד מובדל לחלוטין בעצם מציאותו מעמי הארץ, בהיותו "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" של הקדוש־ברוך־הוא, כנאמר בסיום ההפטרה⁵⁸.

ולכן כל יהודי הוא מציאות נצחית – כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא⁵⁹, ומציאות של "עלה במחשבה" שהיא לעצמו של הקדוש ברוך הוא, בשונה מכל הבריאה⁶⁰, אשר עליה נאמר 166"בדבר ה' שמים נעשו"⁶¹, שענין הדיבור הוא בשביל הזולת⁶², אך צריך להוציא מעלה עצמית זו מן ההעלם אל הגילוי.

ובמיוחד בשבוע שקוראים בתורה את פרשת כי תבא ואת ההפטרה הנ"ל, ובמיוחד כאשר יום ח"י אלול – יום הולדת "שני המאורות הגדולים"⁶³, הבעל־שם־טוב ואדמו"ר הזקן – חל, כבשבנה זו, בשבוע של פרשת כי תבא, אשר אחד היסודות העיקריים של תורת החסידות של הבעל־שם־טוב ושל אדמו"ר הזקן הוא – אהבת ישראל⁶⁴,

אז יש נתינת כוח מיוחדת להשפיע על ישראל, על כל יהודי, שמעלתו העצמית של "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" תתגלה אצלו באופן של "ולשמור כל מצוותיו" למעשה. ולבטא בגלוי גם את הענין של "ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה" עד "ולהיותך עם קדוש לה' אלקיך", להיות נעלה ומובדל לחלוטין מכל ענין של "אי־יהודיות" כולל ה"גוי אשר בקרבך"⁶⁵.

ועל ידי כך מקיימים ביתר שאת את "תמליכוני עליכם", שניכר לעין כל ש"ה' אלקי ישראל מלך", וגם הגויים רואים שישראל הם עם סגולה.

ומכך – לקיום היעוד בנבואת ישעיהו בהפטרת פרשתנו, ועד לסיום: "אני ה' בעתה אחישנה" – במהרה בימינו ממש.