שיחה ד

152שיחה ד

א. המילים מיותרות?

כבר פעמים רבות דובר על כך, שרש"י מתרץ בפירושו על התורה כל שאלה העשויה להתעורר בלימוד פשוטו של מקרא, ובמקום שרש"י אינו מוצא הסבר בדרך הפשט לפסוק או למילה מסויימת, הוא אומר "לא ידעתי"¹ וכדומה.

לפיכך, כאשר מגיעים לפסוק שמתעורר בו קושי, לכאורה, אך רש"י אינו מתרצו, הרי זאת הוכחה, שלפי הפשט אין זה קושי מלכתחילה, או שהקושי כבר מתורץ לפי פירוש רש"י קודם.

לפי זה נדרש הסבר בפרשתנו. נאמר בפסוק² "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בן הכות הרשע והפילו...". ולכאורה, המילים "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" הן מיותרות³, כי דבר זה ברור מאליו, וצריך היה להיות כתוב "כי יהיה ריב... ושפטום והיה אם בן הכות הרשע...". מדוע, אפוא, אין רש"י מתרץ כאן את יתור הלשון?

על המילים "והרשיעו את הרשע" ניתן היה להסביר, ולפחות בדוחק, שהן מהוות מעין הקדמה ל"והיה אם בן הכות הרשע". כלומר, התורה אומרת: "כי יהיה ריב... והרשיעו את הרשע (הרי אם הוא רשע שמגיעות לו מלקות⁴ –) והיה אם בן הכות הרשע – (אז) והפילו...".

אך הסבר זה דחוק ביותר, כי בכל אופן מיותר לומר "והרשיעו את הרשע", כי מן המילים "והיה אם בן הכות הרשע" מובן מאליו שזהו מצב של "והרשיעו את הרשע". ואדרבה: המילים "והרשיעו את הרשע" עלולות להטעות, כדברי רש"י⁵, ש"יכול כל המתחייבין בדין לוקין...".

152ובנוסף לכך, עדיין אין מובן: לשם מה, לפי פשוטו של מקרא, כתובות המילים "והצדיקו..."?

ואין לומר לפי פשוטו של מקרא, שיש כאן עוד⁶ ציווי ומצות עשה לדון דין אמת⁷, כשם שיש מספר לאוין בענין "לא תטה משפט"⁸. כי מהניסוח המפורט בפסוק "כי יהיה ריב... ונגשו... ושפטום" מובן, שאין התורה מתכוונת כאן לענין חדש.

ב. לא "לפתוח בזכות" ולא "עדים זוממין"

ב"ספרי"⁹ יש דעה הלומדת מן המילים "והצדיקו את הצדיק" – "צדקהו כדי שלא ילקה". וכפי שמסבירים שם המפרשים¹⁰ שיש לפתוח בזכות – ראשית כל יש לחפש זכות כל־שהיא לנידון "כדי שלא ילקה", ורק לאחר מכן יש לדונו על רשעתו, כשם שקובעת ההלכה לגבי דיני נפשות ש"פותחין בזכות"¹¹.

אך אין לומר שרש"י סובר כדעה זו, שאם כך, צריך היה רש"י לומר זאת במפורש, כי פירוש זה אין "בן החמש למקרא" יכול להבין בעצמו, קל וחומר מכך שהספרי מפרש זאת.

ובמיוחד כאשר פירוש זה אינו מתאים כל כך בפשטות ללשון הפסוק: שני הענינים בפסוק – "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" – מדברים, בפשטות, אודות אנשים שונים – אודות שני אנשים הנידונים, אשר אחד מהם הוא צדיק והאחר – רשע. ואילו לפי הפירוש שלעיל מדובר בפסוק כולו על אותו האדם: בתחילה יש לחפש דבר־מה לזכותו – והצדיקו את הצדיק, ואם אי אפשר לזכותו, רק אז – והרשיעו את הרשע.

ועל־אחת־כמה־וכמה אי אפשר לומר שרש"י סובר בפשוטו של מקרא כדרשה המובאת בגמרא¹², שמדובר בפסוק על מקרה שבו "עדים זוממין" "הרשיעו את הצדיק", ולאחר מכן "אתו (=באו) עדים אחריני (=אחרים) והצדיקו את הצדיק דמעיקרא (=את הצדיק מלכתחילה) ושוינהו להני רשעים" (=ועל ידי כך הפכו את העדים הזוממין לרשעים), ואז קובעת התורה שהללו חייבים במלקות – "(והיה אם) בן הכות רשע". ובודאי מופרך לומר שפירוש זה כה פשוט עד כדי כך שרש"י אינו צריך כלל לאומרו במפורש!

153ג. "סופם להיות נגשים אל המשפט"

ויש לומר, שרש"י אינו צריך להשיב לשאלה זו – לשם מה נאמר "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" – משום שהתשובה מובנת מפירוש רש"י בתחילת הפסוק "כי יהיה ריב" – "סופם להיות נגשים אל המשפט, אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה, מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר: זו מריבה".

מתעוררת על כך השאלה, כפי ששואלים המפרשים¹³: מה רע בכך ש"סופם להיות נגשים אל המשפט"? להיפך: על ידי שהם "נגשים אל המשפט" ישרור ביניהם שלום¹⁴, כנאמר¹⁵ "ושפטו את העם... וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום"¹⁶.

והתמיהה אף גדולה יותר: המקור של פירוש רש"י זה הוא ב"ספרי"⁹, אך שם נאמר: "אין שלום יוצא מתוך מריבה... מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה". כלומר, המריבה היא הגורמת לכך שאחד מהם ילקה. ואילו רש"י משנה מלשון הספרי, ובמקום "גרם לזה ללקות" הוא אומר "סופם להיות נגשים אל המשפט"!

ההסבר לכך הוא:

רש"י מתכוון בפירושו גם¹⁷ לתרץ מדוע מופיע בפסוק הביטוי "ריב". אנו מוצאים במספר מקומות שסכסוך בין שני אנשים, המובא לפני שופט, מכונה בתורה במילה "דבר"¹⁸, כגון:

154"כי¹⁹ יהיה לכם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו", מי²⁰ בעל דברים יגש אליהם". ואילו הביטוי "ריב" מופיע בדרך כלל²¹ בקשר למריבה שבעליה אינם באים למשפט, כגון: "ויהי²² ריב בין רועי מקנה אברם..." "ויריבו²³ רועי גרר..." "וכי²⁴ יריבון אנשים והכה איש..."²⁵.

לפי זה מתאים היה לומר כאן "כי יהיה דבר", כפי שרואים, שאונקלוס²⁶ אינו מתרגם את המילה "ריב" שבפסוקנו²⁷ למילה "מצותא", כברוב המקומות²⁸, אלא – "דין"²⁹, ואם כך, מדוע משתמשת כאן התורה דוקא במילה "ריב", ולא במילה "דבר"?

על כך מפרש רש"י: "כי יהיה ריב – סופם להיות נגשים אל המשפט, אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה" – מדובר כאן על סכסוך באופן של ריב, ומסכסוך כזה "אין שלום יוצא", אפילו לא באמצעות "משפט"³⁰:

באופן כללי, כאשר יש סכסוך שאיננו בגדר של מריבה, בין שני אנשים, ניתן לישר את ההדורים ביניהם ולהביא לשלום – או שהם מסתדרים ביניהם בעצמם, או שבית הדין מוצא פשרה. ואף כאשר בית הדין מחליט שאחד הצדדים צודק לחלוטין, גם אז יביא פסק דין כזה לשלום, כי אין ביניהם "ריב", והם מעוניינים להגיע לאמת.

אך כאשר יש ריב, כשהסכסוך מתפתח למריבה, אז אי אפשר להגיע לידי שלום. הם יתייצבו למשפט, ובית הדין יקבע פסק דין חד משמעי – מי צודק ומי אינו צודק, אך גם לאחר פסק הדין "אין שלום יוצא"³¹.

ולכך מביא רש"י הוכחה ודוגמא 155מלוט – "מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה":

והרי, לכאורה, הריב שם לא היה בין לוט לבין אברהם הצדיק, אלא רק בין רועי אברהם לבין רועי לוט. אברהם ולוט כשלעצמם היו "אנשים אחים"³², אך כיון שהתפתח שם "ריב", הם לא יכלו להשאר במקום אחד בשלום, ולוט צריך היה לפרוש מן הצדיק".

ד. תכלית המשפט הזה – הצדקת הצדיק והרשעת הרשע

לפי זה מתורצת מאליה גם השאלה מדוע נאמר בפסוק "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע", כי לפי פירוש רש"י, משמעות הפסוק³³ היא זו, ש"כי יהיה ריב", אז "אין שלום יוצא" – אפילו באמצעות משפט לא ישרור שלום ביניהם, כי כאן נערך המשפט באופן של "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע":

אין מדובר כאן על מתדיינים המחפשים את האמת, ולכן אין זה משפט אשר משכין ביניהם שלום, אלא – אחד מהם הוא צדיק, והאחר הוא רשע, ומטרת המשפט היא רק לגלות ולהצדיק את הצדיק ולהרשיע את הרשע.

ה. יש לשפוט גם ב"ריב"

ויש להוסיף עוד, שהפסוק מבהיר כאן ענין נוסף:

ניתן לחשוב שכיון שיש כאן "ריב" ומחלוקת, כאשר אחד מהם, או שניהם, הם בעלי מחלוקת (רשעים³⁴) – אין לשפוט ביניהם בדין ודברים, אלא להענישם על המחלוקת, ואחר כך יראו: ביטול המחלוקת עשוי להביא לשלום, הודאה על האמת וכדומה. על כך אומרת התורה: "כי יהיה ריב... ושפטום": אין לפעול בהתאם ל"ריבם", אלא חלה חובה על בית הדין לשפטם, להתעמק בסכסוך שביניהם, לברר את פרטי הדברים ולקבוע פסק דין.

גם לאחר מכן, יש מקום לחשוב, שכיון שיש ביניהם ריב, הרי זה בלתי אפשרי שאחד מהם יהיה צדיק לגמרי, כי בהכנסם למחלוקת בודאי שניהם מפריזים בטענותיהם וכו'³⁵. ולכן עלולים להגיע למסקנה, שכאשר השופט מצדיק (לגמרי – כפשוטו של מקרא) אחד מהם, זהו פסק דין מוטעה.

156לכן ממשיכה התורה ואומרת: "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע": אמנם ייתכן שבענין ה"ריב" שניהם אשמים, אך לגבי עצם הדין "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע": בכך צודקים השופטים שייתכן שאחד מן הצדדים צודק לגמרי, ואילו השני – אשם לגמרי.

ויש לומר, בדומה לנאמר בגמרא, שבכך מדגיש הפסוק ענין נוסף – "והצדיקו את הצדיק, דמעיקרא"³⁶: כאשר בית דין צדק מצדיק את אחד מן הנשפטים לגמרי, יווכחו לדעת שגם בענין ה"ריב" והמחלוקת הוא צדיק וכלל איננו אשם בכך³⁷. ה"ריב" נוצר באשמת הרשע, והמשיך להיות שלו³⁸, ואילו הצדיק הוא אכן צדיק – "והצדיקו את הצדיק דמעיקרא".

(משיחת ש"פ תצא תשמ"א)