שיחה ג
146שיחה ג
א. המחלוקת בכלאים בחרישה – בכל המינים, או רק בחיבור טמא
וטהור
בקשר עם הפסוק1 "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", נאמר במשנה במסכת בבא קמא2: "אחד שור ואחד כל בהמה .. אלא שדיבר הכתוב בהוה", והגמרא3 מסבירה, ש"כלאים דחרישה יליף שור שור משבת"4 (דכתיב5 שורך וחמורך וכל בהמתך, רש"י).
בפרטי דין זה מוצאים מחלוקת בין הראשונים:
הרמב"ם פוסק6, "אחד שור וחמור, ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור .. לוקה מן התורה" (ומסיים "אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה (כלומר, כל שני מינים, טהורים או טמאים) אסורים לחרוש בהם כאחד ולמשכן ולהנהיגם");
אך רבינו אשר (הרא"ש) כותב על כך7 "ואין דבריו נראין", ופוסק, כי אפילו אם שניהם טהורים או שניהם טמאים, גם כן עובר על האיסור מן התורה.
ויסוד המחלוקת הוא בפירוש המשנה במסכת כלאים8:
המשנה אומרת9 "כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים [=להשתמש בבהמה שנולדה מהכלאה] ואינם אסורים אלא מלהרביע .. (והמשנה שלאחריה ממשיכה) בהמה עם בהמה וחיה עם חיה .. טמאה10 עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה אסורין לחרוש כו'".
לומד הרא"ש כי "מתניתין (המשנה השניה) כוללת יחד טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טהורה עם טמאה וטמאה עם טהורה", זאת אומרת, האיסור של "כלאים דחרישה"11, קיים 146גם בטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה.
ואילו הרמב"ם בפירוש המשניות לומד, כי המקרים הראשונים במשנה השניה, באים בהמשך לאיסור הרבעה שבמשנה הראשונה, ורק המקרים של "טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה" נמשכים לסיום בו נאמר ש"אסורין לחרוש כו'".
ופירוש משנה זו לפי הרמב"ם הוא – ובפרט לפי גירסתו12 שהמשנה פותחת "במה דברים אמורים (שהם אסורים רק "מלהרביע") "בהמה עם בהמה כו', אבל טמאה עם טהורה .. אסורין (גם) לחרוש כו'".
ויש לומר, שגם סברא יש בדבר, וסיבת המחלוקת היא לא רק מצד פירוש המשנה, אלא מצד הסברא, ואדרבא – מצד מחלוקת בסברא משתלשלת המחלוקת בפירוש המשנה וקביעת הגירסא בה.
ב. "דיבר הכתוב בהווה" – באופן גורף, או שבדוגמה יש דיוק
מסויים
לכאורה היה ניתן ללמוד, כי המחלוקת נעוצה בפירוש של הכלל "דיבר הכתוב בהווה", המופיע במשנה במסכת בבא־קמא גם לגבי כלאי בהמה:
לפי הרא"ש, כאשר אומרים "דיבר הכתוב בהווה", הכוונה היא באופן מוחלט, רק משום שזהו "הווה". כלומר, לא ניתן למעט ולשלול אף מקרה מכך שהתורה אומרת "בשור ובחמור", האיסור איפוא חל על כל סוגי הבעלי־חיים.
לעומת זאת לדעת הרמב"ם, למרות שאומרים כי "דיבר הכתוב בהווה", אך אין מסתבר לומר שאין שום לימוד מכך שהפסוק מפרט ולא אומר באופן סתמי "כלאים" וכיוצא בזה. לכן אומר הרמב"ם, שלומדים13 מכך בנוגע לסוג הכללי, שחייב להיות אחד טהור ואחד טמא.
[ואף שביחס לדינים אחרים הנמנים במשנה בבבא־קמא (כמו "נפילת הבור", ו"תשלומי כפל" וכדומה) הכל סבורים כי הכוונה לכל בהמה וחיה ועוף, והסיבה שהתורה מציינת "שור וחמור" הוא רק מפני ש"דיבר הכתוב בהווה" - אך לגבי כלאים הדבר שונה:
לגבי "נפילת הבור" וכיוצא בזה, הרי עיקר הענין הוא – תשלומים עבור נזק שנגרם לבעל־הבית14, ואין כל 147סברא לחלק בין סוגי בעלי־חיים להם הזיק15;
לעומת זאת, לגבי כלאים דחרישה, שתוכן האיסור הוא חיבור של שני מינים יחדיו, והתורה מדייקת לכתוב (לא "בהמתך" סתם, כמו בכלאים דהרבעה16, אלא) "בשור ובחמור" – לומדים מכך, שזהו רק במין טהור וטמא].
אך בעיון מדוקדק לא ניתן לפרש כך: לומר שיש בפירוט דיוק כלשהו, הוא היפך המשמעות הפשוטה של "דיבר הכתוב בהווה".
ונוסף על זה: כאשר הרמב"ם מפרש את המשנה בבבא קמא, הוא כותב בנוגע לכלאים דחרישה17 שהכוונה היא לכל שני מיני בהמות (גם טהור וטהור וגם טמא וטמא), אך מוסיף "וזה מדרבנן אבל מן התורה אינו אסור .. אלא בהמה טהורה וטמאה בלבד דומיא (=דומה) דשור וחמור"; במילא מובן, כי גם לדעת הרמב"ם מוסב הכלל "דיבר הכתוב בהווה"" שבמשנה על כל המינים18. ואם כן לא ניתן להסביר ולתלות את שיטת הרמב"ם בפירוש הכלל "דיבר הכתוב בהווה"19.
ג. כלאים דחרישה: סייג להרבעה, או משום צער בעלי חיים
בטעם האיסור של כלאים דחרישה מצינו דעות שונות:
יש אומרים20, כי האיסור הוא "משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים"21, משום ש"דרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת וירכיב אותן"22.
148ויש אומרים23 ש"מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים".
ועל פי זה אפשר לומר, כי בכך מתבטאת מחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש:
לדעת הרא"ש איסור זה הוא "משורש איסור הרבעת בהמה", משום שסוף סוף מביאה החרישה יחדיו להרבעה; ובמילא האיסור תקף בכל שני מינים יחדיו, בדיוק כמו בכלאים של הרבעה.
ואילו לדעת הרמב"ם איסור זה הוא משום צער בעלי חיים –
ולכן האיסור מן התורה הוא רק בטהורה עם טמאה, בדוגמת שור וחמור, משום שדוקא במקרה כזה שייך הטעם "שזה מעלה גרה וזה לא יגר וחושב שהלה אוכל ויש לו צער בעלי חיים"24. או, בהתאם להסבר בספר החינוך, שטעם הצער הוא "שיש למיני הבהמה והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכל שכן לעשות עמהם מלאכה", ועיקר הצער הוא "בשני מינין שהם כגון שור וחמור שהאחד טהור והשני טמא שטבעם רחוק מאוד זה מזה".
אך קשה לפרש כי כל האיסור של כלאים דחרישה הוא רק משום צער בעלי חיים, משום שבתורה נאמר הפסוק "לא תחרוש גו'" בין הפסוקים של איסורי כלאים25 (כלאי הכרם וכלאי בגדים)26, וגם במשנה27 הדינים של כלאים דחרישה – מופיעים במסכת כלאים, ברצף אחד עם "כלאים דהרבעה"11.
ובפרט שהרמב"ם עצמו מבאר בספרו 'מורה נבוכים'28, שהטעם של כלאים דחרישה הוא "כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חבירו"29.
149ד. כלאים דחרישה הוא סוג שונה של "כלאים"
ויש לומר כי מחלוקתם היא, האם העניין של כלאים דחרישה הוא חלק מכלאים דהרבעה, או שזהו דין בפני עצמו*:
הרא"ש סובר כי כלאים דחרישה הוא אותו ענין כמו כלאים דהרבעה, והרמב"ם סובר שזהו ענין בפני עצמו30.
והסברת המחלוקת (האם הכלאים דחרישה הוא אותו ענין כמו כלאים דהרבעה): כלאים תוכנו – "עירוב", "תערובת"31:
לדעת הרמב"ם האיסור של כלאים דהרבעה קשור עם תערובת ניכרת וגלויה – כתוצאה מפעולת ההרבעה נוצר ולד עם מראה מיוחד ותכונות גוף... המהוה מין חדש שהתהווה מהרכבת שני מינים דוקא32; לעומת זאת בכלאים דחרישה ענין התערובת אינו משפיע וניכר בחרישה...
ולכן לדעת הרמב"ם, מכיון שכל אחד מהם הוא ענין בפני עצמו – יש 149חילוק בין כלאים דהרבעה (שהם בכל שני מינים), וכלאים דחרישה (שהם דוקא מין טהור ומין טמא).
אך הרא"ש סובר כי בשניהם, הן בכלאים דהרבעה והן בכלאים דחרישה, האיסור הוא פעולת החיבור של שני המינים – ובמילא בשניהם הדין שווה.
ה. האיסור: פעולת החיבור,
התנאי: כאשר נוצר
"עירוב"
אך הביאור האמור אינו "חלק" לגמרי לדעת הרמב"ם:
מכך שהרמב"ם פוסק כי: א) "מותר להכניס שני מינין לסהר [=מרחב סגור] אחד ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן"33, ב) "מי שעבר והרכיב בהמתו הרי הנולד מהם מותר בהנאה"34, ג) האיסור מן התורה הוא רק כאשר הוא עושה את המעשה בידו35 – משמע שבכלאים דהרבעה גדר האיסור אינו קשור עם כך שנולדים מפעולה זו תולדות שניכר וגלוי בהם ענין ההרכבה, אלא עצם מעשה ההרכבה (ההרבעה) אסור36.
ועל פי זה כלאים דחרישה הוא גדר בכלאים דהרבעה, שניהם הם "משם אחד", כפי שמשמע גם מכך שהרמב"ם כולל אותם בפרק אחד בהלכות כלאים37 – משום שאצל שניהם גדר האיסור שווה – פעולת החיבור.
ויש לומר טעם החילוק ביניהם:
התוכן של איסור כלאים הוא, שמחברים שני דברים שהם בניגוד זה לזה, על־ידי פעולת האדם נעשה כאן "חפצא" של כלאים38.
אך אופן העירוב שלהם, אינו שווה בכל המקרים, והדבר תלוי באופן החיבור:
בהרבעה, שם החיבור הוא בתכלית, ובלשון הכתוב39 "והיו לבשר אחד", נעשה בכל שני מינים חפצא של כלאים – תערובות, לפי שהקדוש־ברוך־הוא קבע כי החיבור של כל מין יהיה דוקא "למינהו"; אך בכלאים דחרישה, מכיון שהחיבור שלהם הוא רק בעניין שמחוץ להם, אין הם נעשים כלאים, אלא אם כן המלאכה... נעשית על־ידי שני מינים40 שאחד טהור ואחד טמא, שהם 150הפכים גם בענינים שמחוץ להם (בנוגע לאכילת האדם...)41 – ואז נוצרת כאן תערובת42 – כלאים43.
ו. שני טעמי האיסור על פי חסידות
ביאור המחלוקת בפנימיות הענינים:
מוצאים בחסידות44 שני ביאורים לגבי האיסור של "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו":
א) "ענין הלאו דלא תחרוש בשור ובחמור יחדיו היינו להרחיק קליפת החמור שלא תקבל מבחינת הקדושה"45.
ב) ב) האיסור הוא משום ש"שור" הוא בחינת גבורות ו"חמור" הוא בחינת חסדים – ו"אסור לערבם יחד"46.
ואלו ואלו דברי אלקים חיים47, ויש לומר, כי שני ביאורים אלו הינם בהתאם למחלוקת הרמב"ם והרא"ש:
לפי שיטת הרמב"ם, שהלאו של "לא תחרוש" הוא דוקא במין טהור עם מין טמא, הרי טעם האיסור הוא שה"קליפה" לא תקבל מהקדושה [משום שמין טהור שרשו הוא מקליפת נוגה שיכולה להתעלות לקדושה, ואילו מין טמא שורשו מג' קליפות הטמאות48; ולכן כאשר עושים מלאכה עם מין טהור ביחד עם מין טמא – עשוי המין הטמא "לקבל" מהמין הטהור].
אך לפי שיטת הרא"ש, האיסור תקף בכל המינים, אפילו טהור עם טהור וטמא עם טמא, מכיון שטעם האיסור הוא שאסור ליצור עירוב של מידות שנבראו על־ידי הקדוש־ברוך־הוא – הפכיות.
ז. הטעם שלצורך מצוה מתירים רק "שעטנז" בבגדים
על פי הנ"ל יומתק עוד ענין:
מובן כי מצוה, קדושה, תוספת אור – בכוחה לעשות שלום בין הפכים, בדומה לנאמר "עושה שלום במרומיו - מיכאל שר של מים וגבריאל שר של 151אש ואין מכבין זה את זה"49, אבל – לא לגרום חס ושלום (תוספת יניקה) קבלה בקליפה. ולכן בציצית, בגדי כהונה וכו' – מתירים רק כלאי שעטנז, אשר צמר ופשתים הם היפך זה מזה, אך שניהם היתר,
ואז אף יכול להיווצר מכך – יתרון, בדוגמת בגדי כהונה, "לכבוד ולתפארת" דווקא על־ידי צמר ופשתים יחדיו50.
(משיחת ש"פ תצא תשמ"א)
הערות
עמוד 146
- 1. פרשתנו כב, יו"ד.
- 2. ספ"ה (נד, ב).
- 3. שם.
- 4. וכן הובא ברא"ש ב"ק שם ובהלכות קטנות הלכות כלאים ס"ה. רדב"ז על הרמב"ם הל' כלאים פ"ט ה"ח בתחלתו. אבל ראה תויו"ט ב"ק שם. וראה לקמן הערה 30.
- 5. ואתחנן ה, יד.
- 6. הל' כלאים פ"ט ה"ח. וראה פיה"מ ב"ק שם. כלאים פ"ח מ"ב. סהמ"צ מל"ת ריח.
- 7. בהל' קטנות שם. הובא בכס"מ לרמב"ם שם. ב"י לטויו"ד סרצ"ו ד"ה כל העושה.
- 8. ראה רדב"ז לרמב"ם שם ובפירושי ר' חיים פלטיאל עה"ת כאן (ירושלים תשמ"א).
- 9. פ"ח מ"א־ב.
- 10. במשניות דהרמב"ם (קאפח – משא"כ בפיה"מ שלפנינו) מכאן ואילך – הסדר מהופך וטהורה קודם, וצ"ע.
- 11. ל' הגמ' ב"ק שם.
עמוד 146
- 12. ובמלאכת שלמה (כלאים שם) ובברכ"י (יו"ד סי' רצז סיו"ד) הובאה ג"כ גירסא זו, ושם גם הגי' במשניות "אבל טמאה עם טהורה כו'", וכ"ה בכמה כת"י דמשניות – ראה משניות זרעים עם שינוי נוסחאות (ירושלים, תשל"ב). וש"נ.
- 13. ראה לשונו בפיה"מ כלאים וב"ק שם. רדב"ז שם בתחלתו.
- 14. ראה בגמרא ב"ק שם "כל דאית לי' בעלים". וכיו"ב. וראה ב"י לטור חו"מ ר"ס שפט ד"ה ומ"ש רבינו.
עמוד 147
- 15. ושאני זה דלמדין (ב"ק כח, ב. וש"נ) "שור ולא אדם חמור ולא כלים" כפרש"י שם (נד, א) "שאינו מין בהמה". וראה פרש"י שם נג, סע"ב ד"ה שור. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 145.
- 16. קדושים יט, יט.
- 17. וצ"ע ברדב"ז לרמב"ם שם דכ' "והך דפ' הפרה נמי בכלאים דהרבעה היא ולא בכלאים דהנהגה דומיא דשור וחמור". ואולי מדייק בלשון הרמב"ם בפיה"מ (ב"ק) "אלא מאמרו לכלאים שהוא רומז למה שאמר לא תחרוש כו'", ואינו מפרש בכלל כלאים דהרבעה, לפי שזהו הפי' הפשוט במשנה. אבל ראה פיה"מ כלאים שם. וצ"ע.
- 18. וכן מוכח גם בפיה"מ כלאים שם (בסופו). וצ"ע כיצד יפרש הלשון "דבר הכתוב בהוה" על ענין שהוא מדרבנן. וכ"כ במו"נ ח"ג פמ"ט. וי"ל שהוא ע"ד אסמכתא. וראה לקמן הערה 29.
- 19. ועוד: הרי בגמ' (ב"ק שם) ילפינן מכתובים "שור שור משבת" "בהמתך בהמתך משבת". וראה הנסמן לעיל הערה 4. וראה אנציקלופדי' תלמודית ערך דבר הכתוב בהוה. ב"ח חו"מ שם. לקו"ש שם ע' 138 וע' 145.
- 20. רמב"ן ובחיי כאן ובקדושים יט, יט. מו"נ שם. פענח רזא כאן. חינוך מצוה תקנ.
- 21. ל' החינוך שם.
- 22. ל' הרמב"ן שם ושם. ולהעיר דעפ"ז מצינו עוד מצוה דאורייתא מטעם סייג – ראה לקח טוב (להר"י ענגל) כלל ח.
עמוד 148
- 23. חינוך שם. בעה"ת ובעה"ט ופענח רזא ופי' א' בחזקוני כאן. ועוד. וראה פי' ר' חיים פלטיאל שם. וראה ראב"ע כאן (ופי' הג' בחזקוני). אבל ראה מ"ש עליו הבחיי.
- 24. ל' הפענח רזא שם. ועד"ז הוא בבעה"ת ובעה"ט וחזקוני שם. ואף שגם במינין טמאין יש מעלי גרה (הגמל וכו'), י"ל, דכיון שע"ד הרגיל הוא בטהורים דוקא, לכן כל האיסור נאמר מלכתחילה בטהור וטמא. וע"ד (ולא ממש) שמבאר במו"נ (ח"ג פל"ד) שהתורה על הרוב תדבר כו'. ועצ"ע.
- 25. ראה בחיי כאן.
- 26. אבל י"ל שנאמר בתורה בסמיכות אף שאינו מאותו הטעם כיון שהפעולה יש בה דמיון לכלאים. וראה ראב"ע כאן וחזקוני כאן: ונסמכה כאן לפי שדבר לעיל בענין זריעה, ובשביל הזריעה סמך כאן שעטנז.
- 27. וכן ביד החזקה להרמב"ם (כנ"ל).
- 11.
- 28. שם. ובחינוך שם: שרש המצוה כתב הרמב"ם שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים כי דרך כו' (ומביא הלשון כברמב"ן פרשתנו כאן וקדושים שם).
- 29. ואף שאין הכרח שיתאים טעם המצוה במו"נ שם עם שיטתו להלכה בספר היד (ובסהמ"צ ופיה"מ), ובפרט בנדו"ד שבמו"נ שם מפורש "והראי' ע"ז היות הדין הזה כולל זולת שור וחמור אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהוה" (ועד"ז הוא בהעתקת קאפח), דלא כדעתו בהלכה* (ודוחק לומר שבמו"נ כתב הטעם והדין כפי שהוא מדרבנן, ומה"ת הוא מטעם צער בע"ח כנ"ל) – מ"מ באם דעתו להלכה ביד מיוסדת בטעם האיסור, מסתבר שמתאים למ"ש במו"נ (ששם ביאר טעמי המצות) – משא"כ לפי הביאורים דלקמן ס"ד וה' (שאין יסודם בטעמי המצוה)
עמוד 149
- *. בהבא לקמן ראה גם לקו"ש חל"ד ע' 6־125
- 30. להעיר שבתויו"ט ב"ק שם פליג על דעת הרע"ב שם, דכלאים דהנהגה ילפינן שור שור משבת. וס"ל דלמסקנת הגמ' כלאים מכלאים ילפינן ולא צריכא קרא לחודא כו' דלמסקנא כלאים חד שמא ואין צריך אלא לאגמורי בחד והוא הדין לאידך דמשום הכי מתניתין נמי לא תנן אלא כלאים חדא וכללא לתרתי כו'*. והרי דעת הרע"ב שם היא כדעת הרמב"ם דמה"ת אינו חייב אלא בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור (וראה רש"ש לתויו"ט שם). ובתויו"ט כלאים שם מ"ב, אף שהביא גם דעת הרמב"ם, מ"מ הביא ראי' לדעת הרא"ש. וראה קול הרמ"ז לתויו"ט ב"ק שם.
- 31. ת"א ותיב"ע עה"פ פרשתנו כב, ט. קדושים יט, יט. ועוד.
- 32. ראה בחיי פרשתנו עה"פ. רמב"ן קדושים יט, יט.
- . אבל ראה חמדת ישראל על סהמ"צ להרמב"ם מל"ת ריח. דמדייק מל' הרמב"ם "אמנם מן התורה אינו חייב מלקות כו'" דמשמע דס"ל להרמב"ם דכל שני מינין אסורים מן התורה רק מלקות אינו חייב מה"ת אלא בכלאים דטומאה וטהרה. ולהעיר, דלשון הרמב"ם בהל' כלאים שם הוא "אבל מדברי סופרים". וידועה דעת הרמב"ם (סהמ"צ שורש ב'. פיהמ"ש כלים פי"ז מי"ב) שכל דבר הנלמד באחת מי"ג מדות נק' דברי סופרים, אף שלכמה מפרשים גם לדעתו הם מן התורה אלא שלא נמנו במנין המצות (מפרשי סהמ"צ שם (מג"א ומרגניתא טבא), מ"מ וכ"מ הל' אישות פ"א ה"ב. ועוד).
- . ולהעיר דפיה"מ ב"ק שם: אלא מאמרו לכלאים שהוא רומז למה שאמר ית' לא תחרוש בשור ובחמור. אבל בפרש"י במשנה ב"ק שם ד"ה לכלאים כתב (בפשטות) "להרבעה" ומסיים "וכן לענין כלאים דהנהגה", ובגמרא שם מקדים "כלאים דחרישה" ל"כלאים דהרבעה" וראה לעיל הערה 17. ואכ"מ.
עמוד 149
- 33. הל' כלאים פ"ט ה"ב.
- 34. שם ה"ג.
- 35. שם ה"א. ועד"ז בסהמ"צ מל"ת ריז.
- 36. וכ"מ במו"נ שם בטעם איסור כלאי בהמה: "ומאסה התורה שישפיל איש מישראל מעלתו לזה ומעשה כו'", עיי"ש.
- 37. בפ"ט שם. ולהעיר מפיה"מ להרמב"ם כלאים שם (הובא בכס"מ לרמב"ם שם): אבל בהמה טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורים לחרוש כו'.
- 38. להעיר מצפע"נ מהד"ת עו, סע"ד ואילך.
- 39. בראשית ב, כד.
- 40. ועפ"ז אולי יש לבאר טעם הדעות (ראה שעה"מ לרמב"ם הל' כלאים שם ה"ה קרוב לסופו. ועוד. וכ"כ בפי' ר' חיים פלטיאל שם) דלדעת הרמב"ם בהמה וחי' אפילו שניהם טהורים לוקה מן התורה, כיון שהוי שני שמות (שני סוגים), עיי"ש.
עמוד 150
- 41. ולהעיר מלשון החינוך שם (הובא לעיל ס"ג) שטהור וטמא "טבעם רחוק מאד זה מזה". וראה בארוכה במפרשי התורה בטעם מאכלות אסורות.
- 42. להעיר מדעת ולשון הרמב"ם הי"א שם ב"בהמת פסוהמ"ק .. עשאה הכתוב כשני גופין מפני שהיתה קודש ונעשית כקדש וכחול מעורבין זה בזה ונמצאת בהמה זו כבהמה טמאה עם הטהורה המעורבין כאחד כו'". וראה בארוכה בנו"כ שם.
- 43. להעיר מרשב"ם קדושים יט, יט.
- 44. בהבא לקמן ראה אוה"ת נ"ך ע' קלב ואילך. פרשתנו ע' תתקסא. ד"ה לא תחרוש תרכ"ז. ד"ה לא תלבש שעטנז תרע"ח. לקוטי לוי"צ משפטים ע' פט. ובהנסמן בכהנ"ל.
- 45. סה"מ תרכ"ז ע' שעז. וראה זח"ג פו, ב. ת"ז תי"ד (לא, א).
- 46. לקולוי"צ שם. וראה אוה"ת שם.
- 47. עירובין יג, ב.
- 48. ראה תניא פ"ו ופ"ז.
עמוד 151
- 49. כ"ה באגה"ק סי"ב. וראה תנחומא ויגש, ו. דב"ר פ"ה. יוד. ספר הבהיר (הוכא בזח"א רסג, א). ועוד. וראה אגה"ק שם. אוה"ת נ"ך שם.
- 50. ולהעיר דתפארת הוא דוקא בחיבור חו"ג וכו' (אגה"ק שם).
משנה תורה, הלכות כלאים ט׳:ח׳ - הטקסט מספריא
אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור.
משנה כלאים ח׳:ב׳ - הטקסט מספריא
בהמה עם בהמה. וחיה עם חיה. בהמה עם חיה. וחיה עם בהמה. טמאה עם טמאה. וטהורה עם טהורה. טמאה עם טהורה. וטהורה עם טמאה. אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג:
ספר המצוות, מצוות לא תעשה רי״ח - הטקסט מספריא
שהזהיר מעשות מלאכה בכלאי בהמה יחד, והוא אמרו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, וכל זמן שתעשה בהם מלאכה כגון חרישה או דישה וימשוך שניהם יחד לוקה מאמרו יחדו, רוצה לומר שלא יחבר שניהם יחד במלאכה אחת מהמלאכות. אמנם מן התורה אינו חייב מלקות אלא על שני מינין אחד בהמה טמאה ואחד טהורה. כגון שור וחמור, וכשחרש בהם או משכם יחד לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת כלאים. (כי תצא, שם):
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
משנה כלים י״ז:י״ב - הטקסט מספריא
ויש שאמרו במדה גסה מלא תרווד רקב. כמלא תרווד גדול של רופאים. וגריס נגעים כגריס הקלקי. האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה. ונודות יין ושמן. שיעורן כפיקה גדולה שלהן. ומאור שלא נעשה בידי אדם שיעורו כמלא אגרוף גדול. זה הוא אגרופו של בן בטיח. אמר ר' יוסי ישנו כראש גדול של אדם. ושנעשה בידי אדם. שיעורו כמלא מקדח גדול של לשכה. שהוא כפונדיון האיטלקי. וכסלע הנירונית. וכמלא נקב שבעול:
משנה תורה, הלכות אישות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וליקוחין אלו מצות עשה של תורה הם. ובאחד משלשה דברים אלו האשה נקנית. בכסף. או בשטר. או בביאה. בביאה ובשטר מהתורה. ובכסף מדברי סופרים. וליקוחין אלו הן הנקראין קידושין או אירוסין בכ"מ. ואשה שנקנית באחד מג' דברים אלו היא הנקראת מקודשת או מאורסת.
משנה תורה, הלכות כלאים ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
מותר להכניס שני מינין לסהר אחד ואם ראה אותם רובעים זה את זה אינו זקוק להפרישן ואסור לישראל ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה לו.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה רי״ז - הטקסט מספריא
שהזהירנו מהרבעת כלאי בהמה. והוא אמרו יתעלה בהמתך לא תרביע כלאים וכל זמן שירביע לוקה, ותנאי שירכיב בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת. ובבאור אמרו (מציעא צ"א) במנאפים עד שיראו כמנאפים ובכלאים עד שיכניס במכחול בשפופרת ואז ילקה. וכבר התבארו מצוה זו בפ"ח מכלאים. (שם, שם):
תניא, ליקוטי אמרים ו׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה אֱלֹהִים.
כִּי כְּמוֹ שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּמִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים קְדוֹשִׁים, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ דְּסִטְרָא אָחֳרָא מִקְּלִיפּוֹת נוֹגַהּ הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם, כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר כִּתְרִין דִּמְסָאֲבוּתָא, שֶׁהֵן: שֶׁבַע מִדּוֹת רָעוֹת הַבָּאוֹת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת רָעִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, וְשֵׂכֶל הַמּוֹלִידָן הַנֶּחְלָק לְשָׁלֹשׁ, שֶׁהֵן חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת – מְקוֹר הַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן לְפִי עֵרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כִּי הַקָּטָן חוֹשֵׁק וְאוֹהֵב דְּבָרִים קְטַנִּים פְּחוּתֵי הָעֵרֶךְ, לְפִי שֶׁשִּׂכְלוֹ קָטָן וְקָצָר לְהַשִּׂיג דְּבָרִים יְקָרִים יוֹתֵר מֵהֶם, וְכֵן מִתְכַּעֵס וּמִתְקַצֵּף מִדְּבָרִים קְטַנִּים, וְכֵן בְּהִתְפָּאֲרוּת וּשְׁאָר מִדּוֹת.
וְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, כְּשֶׁאָדָם מְחַשֵּׁב בָּהֶן אוֹ מְדַבֵּר אוֹ עוֹשֶׂה, הֲרֵי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁבְּמוֹחוֹ וְדִבּוּרוֹ שֶׁבְּפִיו וְכֹחַ הַמַּעֲשִׂיי שֶׁבְּיָדָיו וּשְׁאָר אֵיבָרָיו, נִקְרָאִים ״לְבוּשֵׁי מְסָאֲבוּ״ לְעֶשֶׂר בְּחִינוֹת אֵלּוּ הַטְּמֵאוֹת, שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה אוֹ דִּבּוּר אוֹ מַחֲשָׁבָה.
וְהֵן הֵם כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, אֲשֶׁר ״הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר בְּשַׁלַּח, שֶׁהֵן ״תְּבִירוּ דְרוּחָא כוּ׳״, וְכֵן כָּל הַדִּבּוּרִים וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת אֲשֶׁר לֹא לַה׳ הֵמָּה וְלִרְצוֹנוֹ וְלַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ פֵּירוּשׁ לְשׁוֹן ״סִטְרָא אָחֳרָא״, פֵּירוּשׁ – צַד אַחֵר, שֶׁאֵינוֹ צַד הַקְּדוּשָּׁה.
וְצַד הַקְּדוּשָּׁה אֵינוֹ אֶלָּא הַשְׁרָאָה וְהַמְשָׁכָה מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שׁוֹרֶה אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֵּין בְּפוֹעַל מַמָּשׁ – כְּמַלְאָכִים עֶלְיוֹנִים, בֵּין בְּכֹחַ – כְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, שֶׁבְּכֹחוֹ לִהְיוֹת בָּטֵל מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּמְסִירַת נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – שְׁכִינָה שְׁרוּיָה כוּ׳, וְ״כָל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא״ לְעוֹלָם.
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁאֵינוֹ בָּטֵל אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הוּא דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ מְקַבֵּל חַיּוּת מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִבְּחִינַת פְּנִימִית הַקְּדוּשָּׁה וּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ בִּכְבוֹדָהּ וּבְעַצְמָהּ, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים, שֶׁיּוֹרְדִים מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה רִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְצִמְצוּמִים רַבִּים, עַד שֶׁנִּתְמַעֵט כָּל כָּךְ הָאוֹר וְהַחַיּוּת, מִיעוּט אַחַר מִיעוּט, עַד שֶׁיָּכוֹל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ בִּבְחִינַת גָּלוּת תּוֹךְ אוֹתוֹ דָּבָר הַנִּפְרָד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ מֵאַיִן לְיֵשׁ, שֶׁלֹּא יַחֲזוֹר לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּבַתְּחִלָּה מִקּוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא.
וְלָכֵן נִקְרָא עוֹלָם הַזֶּה וּמְלוֹאוֹ, עוֹלַם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְלָכֵן כָּל מַעֲשֵׂה עוֹלָם הַזֶּה קָשִׁים וְרָעִים, וְהָרְשָׁעִים גּוֹבְרִים בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ב סוֹף פֶּרֶק ד׳.
הגהה
ﬠִם הֱיוֹת בְּתוֹכוֹ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה דִקְדוּשָּׁה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ג, וּבְתוֹךְ ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּﬠֲשִׂיָּה אֵלּוּ הֵן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּיצִירָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה, וּבְתוֹכָן ﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָן אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא; וְנִמְצָא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מָלֵא כָּל הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַתַּחְתּוֹנָה, ﬠַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בְּﬠֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת: אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־ﬠֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּﬠֵץ חַיִּים שַׁﬠַר מ״ז פֶּרֶק ב׳ וּבְסֵפֶר גִּלְגּוּלִים פֶּרֶק כ׳:
אֶלָּא שֶׁהַקְּלִיפּוֹת הֵן נֶחְלָקוֹת לִשְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת, זוֹ לְמַטָּה מִזּוֹ.
הַמַּדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה, הִיא שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת וְרָעוֹת לְגַמְרֵי, וְאֵין בָּהֶם טוֹב כְּלָל, וְנִקְרְאוּ בְּמִרְכֶּבֶת יְחֶזְקֵאל ״רוּחַ סְעָרָה״ וְ״עָנָן גָּדוֹל וְגוֹ׳״.
וּמֵהֶן נִשְׁפָּעוֹת וְנִמְשָׁכוֹת נַפְשׁוֹת כָּל אוּמּוֹת הָעוֹלָם, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְנַפְשׁוֹת כָּל בַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וַאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם גּוּפָם, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת מֵהַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם כוּ׳, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט פֶּרֶק ו׳, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה שֶׁל כָּל שַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם סוֹף פֶּרֶק ה׳:
מדרש תנחומא, ויגש ו׳ - הטקסט מספריא
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, אֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ. וּמִנַּיִן לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאַחַר כָּךְ וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א, ד). רַבִּי זְעִירָא בַּר אַבָּהוּ אָמַר, מִכָּאן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱיוּ מְכַבְּדִין אֶת הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן שְׁלוּחַי, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ. אִם כִּבַּדְתָּ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִי כִבַּדְתָּנִי. וְאִם בָּזִיתָ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִכְבוֹדִי בָזִיתָ. אֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמִּצְוֹת וְעָשָׂה אֶת הַתּוֹרָה כְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), וְנִתְיַסֵּר בִּבְנוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אִבַּדְתָּ אֶחָד, תִּמְצָא שְׁלֹשָׁה, יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ, בִּשְּׂרוּ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹסֵף חָי. שָׁלַח יְהוּדָה פְּרוֹזְבָּטִים אֶצְלוֹ.
וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה, ב). הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד, זֶה גַבְרִיאֵל. מִיכָאֵל מִן הַמַּיִם וְגַבְרִיאֵל מִן הָאֵשׁ, וְהֵן עוֹמְדִין לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה. הֱוֵי אוֹמֵר, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כָּל הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַמַּלְאָכִים שֶׁל אֵשׁ וּמְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ וְלֹא הָאֵשׁ שׂוֹרֵף אֶת הַמָּיִם. יְהוּדָה וְיוֹסֵף, זֶה אֲרִי וְזֶה שׁוֹר. אֶתְמוֹל מִתְנַגְּחִין זֶה עִם זֶה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁלְּחוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו. הֱוֵי, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.