146

גם בטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה.

ואילו הרמב"ם בפירוש המשניות לומד, כי המקרים הראשונים במשנה השניה, באים בהמשך לאיסור הרבעה שבמשנה הראשונה, ורק המקרים של "טמאה עם טהורה וטהורה עם טמאה" נמשכים לסיום בו נאמר ש"אסורין לחרוש כו'".

ופירוש משנה זו לפי הרמב"ם הוא – ובפרט לפי גירסתו¹² שהמשנה פותחת "במה דברים אמורים (שהם אסורים רק "מלהרביע") "בהמה עם בהמה כו', אבל טמאה עם טהורה .. אסורין (גם) לחרוש כו'".

ויש לומר, שגם סברא יש בדבר, וסיבת המחלוקת היא לא רק מצד פירוש המשנה, אלא מצד הסברא, ואדרבא – מצד מחלוקת בסברא משתלשלת המחלוקת בפירוש המשנה וקביעת הגירסא בה.

ב. "דיבר הכתוב בהווה" – באופן גורף, או שבדוגמה יש דיוק

מסויים

לכאורה היה ניתן ללמוד, כי המחלוקת נעוצה בפירוש של הכלל "דיבר הכתוב בהווה", המופיע במשנה במסכת בבא־קמא גם לגבי כלאי בהמה:

לפי הרא"ש, כאשר אומרים "דיבר הכתוב בהווה", הכוונה היא באופן מוחלט, רק משום שזהו "הווה". כלומר, לא ניתן למעט ולשלול אף מקרה מכך שהתורה אומרת "בשור ובחמור", האיסור איפוא חל על כל סוגי הבעלי־חיים.

לעומת זאת לדעת הרמב"ם, למרות שאומרים כי "דיבר הכתוב בהווה", אך אין מסתבר לומר שאין שום לימוד מכך שהפסוק מפרט ולא אומר באופן סתמי "כלאים" וכיוצא בזה. לכן אומר הרמב"ם, שלומדים¹³ מכך בנוגע לסוג הכללי, שחייב להיות אחד טהור ואחד טמא.

[ואף שביחס לדינים אחרים הנמנים במשנה בבבא־קמא (כמו "נפילת הבור", ו"תשלומי כפל" וכדומה) הכל סבורים כי הכוונה לכל בהמה וחיה ועוף, והסיבה שהתורה מציינת "שור וחמור" הוא רק מפני ש"דיבר הכתוב בהווה" - אך לגבי כלאים הדבר שונה:

לגבי "נפילת הבור" וכיוצא בזה, הרי עיקר הענין הוא – תשלומים עבור נזק שנגרם לבעל־הבית¹⁴, ואין כל