ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כד תצא שיחה ג

148

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

ויש אומרים²³ ש"מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים".

ועל פי זה אפשר לומר, כי בכך מתבטאת מחלוקת הרמב"ם עם הרא"ש:

לדעת הרא"ש איסור זה הוא "משורש איסור הרבעת בהמה", משום שסוף סוף מביאה החרישה יחדיו להרבעה; ובמילא האיסור תקף בכל שני מינים יחדיו, בדיוק כמו בכלאים של הרבעה.

ואילו לדעת הרמב"ם איסור זה הוא משום צער בעלי חיים –

ולכן האיסור מן התורה הוא רק בטהורה עם טמאה, בדוגמת שור וחמור, משום שדוקא במקרה כזה שייך הטעם "שזה מעלה גרה וזה לא יגר וחושב שהלה אוכל ויש לו צער בעלי חיים"²⁴. או, בהתאם להסבר בספר החינוך, שטעם הצער הוא "שיש למיני הבהמה והעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינן מינן וכל שכן לעשות עמהם מלאכה", ועיקר הצער הוא "בשני מינין שהם כגון שור וחמור שהאחד טהור והשני טמא שטבעם רחוק מאוד זה מזה".

אך קשה לפרש כי כל האיסור של כלאים דחרישה הוא רק משום צער בעלי חיים, משום שבתורה נאמר הפסוק "לא תחרוש גו'" בין הפסוקים של איסורי כלאים²⁵ (כלאי הכרם וכלאי בגדים)²⁶, וגם במשנה²⁷ הדינים של כלאים דחרישה – מופיעים במסכת כלאים, ברצף אחד עם "כלאים דהרבעה"¹¹.

ובפרט שהרמב"ם עצמו מבאר בספרו 'מורה נבוכים'²⁸, שהטעם של כלאים דחרישה הוא "כי אם יקבץ בין שניהם פעמים ירכיב אחד מהם על חבירו"²⁹.

הערות

23. חינוך שם. בעה"ת ובעה"ט ופענח רזא ופי' א' בחזקוני כאן. ועוד. וראה פי' ר' חיים פלטיאל שם. וראה ראב"ע כאן (ופי' הג' בחזקוני). אבל ראה מ"ש עליו הבחיי.
24. ל' הפענח רזא שם. ועד"ז הוא בבעה"ת ובעה"ט וחזקוני שם. ואף שגם במינין טמאין יש מעלי גרה (הגמל וכו'), י"ל, דכיון שע"ד הרגיל הוא בטהורים דוקא, לכן כל האיסור נאמר מלכתחילה בטהור וטמא. וע"ד (ולא ממש) שמבאר במו"נ (ח"ג פל"ד) שהתורה על הרוב תדבר כו'. ועצ"ע.
25. ראה בחיי כאן.
26. אבל י"ל שנאמר בתורה בסמיכות אף שאינו מאותו הטעם כיון שהפעולה יש בה דמיון לכלאים. וראה ראב"ע כאן וחזקוני כאן: ונסמכה כאן לפי שדבר לעיל בענין זריעה, ובשביל הזריעה סמך כאן שעטנז.
27. וכן ביד החזקה להרמב"ם (כנ"ל).
11.
28. שם. ובחינוך שם: שרש המצוה כתב הרמב"ם שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים כי דרך כו' (ומביא הלשון כברמב"ן פרשתנו כאן וקדושים שם).
29. ואף שאין הכרח שיתאים טעם המצוה במו"נ שם עם שיטתו להלכה בספר היד (ובסהמ"צ ופיה"מ), ובפרט בנדו"ד שבמו"נ שם מפורש "והראי' ע"ז היות הדין הזה כולל זולת שור וחמור אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין אלא שדבר הכתוב בהוה" (ועד"ז הוא בהעתקת קאפח), דלא כדעתו בהלכה* (ודוחק לומר שבמו"נ כתב הטעם והדין כפי שהוא מדרבנן, ומה"ת הוא מטעם צער בע"ח כנ"ל) – מ"מ באם דעתו להלכה ביד מיוסדת בטעם האיסור, מסתבר שמתאים למ"ש במו"נ (ששם ביאר טעמי המצות) – משא"כ לפי הביאורים דלקמן ס"ד וה' (שאין יסודם בטעמי המצוה)

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.