164

כדי שתמליכוני עליכם"⁴⁹, ו"וה' האמירך היום" היא קבלת הקדוש־ברוך־הוא את ההכתרה על ידי ישראל⁵⁰, וזה "נמשך" ומשפיע בבריאה ובסדר ההשתלשלות, כבתחילת הבריאה – "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים"⁵¹.

ולכאורה, מעצם העובדה שישראל ממליכים את הקדוש־ברוך־הוא מובן שהם קיימים לפני ההמלכה. וכן בתחילת הבריאה: מן הנאמר "במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים" מובן שהן קיימות לפני ההמלכה – ומהו תפקידן אז?

זוהי המשמעות של "עם סגולה" – "אוצר חביב" שגונזים אותו. כלומר, מציאותם האמיתית של ישראל היא בהיותם "נעלמה מעין כל חי", ו"שעשועים לפניו", כשהם מאוחדים, כביכול, עם עצמותו יתברך, והם בדוגמת עצמותו ומהותו יתברך, שעליו לא ייתכן לומר שהוא קיים ח"ו לצורך תפקיד מסויים.

וכדברי המגיד⁵² על "אף קודם שנבראו ישראל היה נחקק צורתם במחשבה, כמו שאמרו רז"ל⁵³ ישראל עלו במחשבה".

יב. "ולתתך עליון..." – מעלתם של ישראל למטה

וזהו ההבדל בין הפסוק "וה' האמירך... להיות לו לעם סגולה..." לבין "ולתתך עליון...":

בפסוק הראשון מדובר על מעלתם של ישראל שבה הם נבדלים לגמרי מאומות העולם: "לעם סגולה" – "אוצר חביב", שישראל הם "גנוזים" בעצמותו יתברך כולא חד עם הקדוש־ברוך־הוא.

ומכך יוצא שעבודתם היא באופן של "ולשמור כל מצוותיו": העובדה שישראל מקיימים תרי"ג מצוות ולא רק שבע מצוות בני נח, אינה הבדל כמותי, שישראל מקיימים יותר מצוות ותפקידים מאשר בני נח, אלא זוהי איכות שונה של "ולשמור":

אומות העולם נבראו לצורך תפקיד מסויים, ולכן אצלם שמירת המצוות היא מוגבלת – כמות מסויימת של ציוויים שניתנה להם מלכתחילה.

ואילו אצל ישראל, המאוחדים, כביכול, עם עצמותו ומהותו יתברך, הענין של "ולשמור כל מצוותיו" הוא ללא מדה והגבלה. כיון ש"הוא ורצונו אחד"⁵⁴, הרי כל מצוה ורצון שיהא, הרי