תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כג בלק

שיחה א

רשימת העמודים (8) מצוטט ב־8 עמודים חיפוש חדש

166שיחה א

א. שמה של הפרשה – בלק

כבר דובר פעמים רבות¹ אודות שמות הפרשות, אשר משום שנקבעו לפי מנהג ישראל, ומנהג ישראל תורה הוא, הרי הם שמות תורניים.

לפי זה קשה בפרשתנו: נאמר בגמרא² שאל לאדם לקרוא לבנו בשמו של רשע ("שם רשעים ירקב³ .. דלא מסקינן בשמייהו") ואם כן, כיצד נקראת פרשה בתורה בשם "בלק"⁴, אשר היה רשע, עד כדי כך, שכדברי חז"ל⁵, הוא שנא את ישראל "יותר מכל שונאים"?

אין לתרץ שקביעת שם זה הוא מחוסר ברירה, כביכול, משום ששם הפרשה נקבע לפי תחילתה, שהרי, להיפך, לפי זה מתגברת התמיהה, מדוע אין הפרשה נקראת במילה הראשונה שבה – "וירא", כשמות הפרשות "וירא" (ר' קמוצה), "ויצא", וכדומה.

כן יש להבין: שמה של הפרשה, כשמו של כל דבר בלשון הקודש⁶, מבטא את תוכנה¹. ובענינינו, רוב הפרשה עוסקת בעניני בלעם ונבואותיו, וכן תופסות את המקום מבחינת החשיבות בתוכן – ברכות בלעם לישראל, שהן נעלות מאוד, ויותר מכך: נבואותיו כוללות גם את הנבואה על "אחרית הימים"⁷, ובמיוחד, כפי שהרמב"ם מרחיב ומפרט בספרו "היד החזקה"⁸, ש"נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד .. ובמשיח האחרון" –

ואם כך, מהו הקשר בין הברכות והנבואות הללו לבין בלק, ששנא את ישראל וחפץ להרע להם? הוא לא היה יותר מאשר גורם חיצוני שהוביל את בלעם לענין זה.

ב. קריאת השם "בלק" – חשיבות והנצחה

לכאורה, ניתן היה להשיב על השאלה הראשונה, שזהו בדומה לדין לגבי איסור הזכרת שם עבודה זרה – "ושם אלקים אחרים לא תזכירו..."⁹ – ש"כל עבודת כוכבים הכתובה בתורה 166מותר להזכיר שמה"¹⁰. וכך בענינינו, שהאיסור "דלא מסקינן בשמייהו (של רשעים)" אינו חל על שם שכתוב בתורה¹¹.

אך בכל זאת יש להבין: הסבר זה שולל רק את האיסור, שלגבי שם רשע הכתוב בתורה אין חל איסור להזכירו. אך אין זה הסבר המחייב להשתמש בשם זה, ומדוע, אפוא, נבחר דוקא שמו של הרשע "בלק"¹²?

קשה יותר להבין זאת לפי דעת בעלי התוספות, אשר על הפסוק¹³ "דבר אל בני ישראל... ויחנו... לפני בעל צפון" הם שואלים "האיך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון, והא אמרינן¹⁰ אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד עבודה זרה פלונית" – והם משיבים, שהאיסור חל דוקא לאדם, אך לא לקדוש־ברוך־הוא¹⁴.

ולכאורה, תמוה, כשאלת¹⁵ ה"אחרונים": הרי ההלכה היא שאת שמה של עבודה זרה הכתוב בתורה מותר להזכיר¹⁶, ואף "אדם", כדלעיל¹⁷?

הכרחי, אפוא, להבחין ולומר, שההיתר להזכיר שם עבודה זרה שכתוב בתורה קיים דוקא כאשר ההזכרה היא סתמית, ללא צורך וחשיבות, אבל הזכרה שהיא לצורך כלשהו, כגון "המתן לי בצד עבודה זרה פלונית", אשר על־ידי כך הוא "נותן בה ממשות"¹⁸ אסורה אפילו לגבי עבודה זרה הכתובה בתורה¹⁹.

ולפי זה קשה יותר: כיצד נקבע השם 167"בלק" כשמה של פרשה בתורה, שזהו בודאי ענין של חשיבות, ובמיוחד כאשר על־ידי כך מונצח השם לתמיד, כי התורה היא נצחית?

ג. הטעם לאיסור הזכרת שם ע"ז אינו חל לגבי הקב"ה

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את התירוץ של בעלי התוספות שהוזכר לעיל, שאיסור הזכרת שם עבודה זרה הוא "דוקא לאדם אבל לא לקדוש־ברוך־הוא". והרי, לכאורה, תמוה הדבר:

הרי הסיבה לאיסור היא כדי לא לקבוע בכך ממשות לעבודה זרה, ואם כך מהו ההבדל אם השם מוזכר על־ידי בשר־ודם או על־ידי הקדוש־ברוך־הוא? ואדרבה, דיבורו של הקדוש־ברוך־הוא נותן יותר תוקף לדבר מאשר דיבורו של אדם, כמאמר חז"ל²⁰ – דיבורו של הקב"ה חשיב מעשה.

במבט ראשון נראה, שכוונת בעלי התוספות היא, שלגבי הקדוש־ברוך־הוא בלתי אפשרי איסור כלל, כפי שמביאים בעלי התוספות דוגמא מכך ש"הקדוש־ברוך־הוא יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת... אף־על־פי שלישראל אסור" – אך הדבר אינו ברור כלל, כי על הפסוק²¹ "מגיד דבריו ליעקב..." אומרים חז"ל²², ש"מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור".

והכרחי להסביר לגבי דברי ה"תוספות" שלגבי הקדוש־ברוך־הוא אין מתאים הטעם לאיסור²³ של הזכרת שם עבודה זרה.

ד. הזכרת שם עבודה זרה בתורה – הבעת אפסותה

ניתן להסביר זאת לפי דברי ה"יראים"²⁴ אודות הסיבה לכך ש"עבודת כוכבים הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה" – "כיון שהתורה הזכירה ודאי נתבטלה". ולכן אין סיבה לאסור את הזכרת שמה.

אבל כשלומדים הסבר זה בפשטות אין מובן: הא מנא לן – מנין ההוכחה לכך שמשום ש"התורה הזכירה" הרי "ודאי" ש"נתבטלה"²⁵?

168יותר מכך: אנו מוצאים אלילים מסויימים המוזכרים בתורה ולא נתבטלו²⁶. לדוגמא: "בעל פעור" המוזכר בפרשתנו²⁷, אך למרות זאת לא נתבטל²⁸.

ויש לומר, שמשמעות דברי ה"יראים" היא, שהעבודה הזרה "ודאי נתבטלה" אצל היהודי שהזכיר אותה, שרצונו האמיתי של כל יהודי²⁹, הוא לקיים את כל ציווי התורה:

כשם שהתורה מזכירה את שמות האלילים ועניניהם כדי להראות את אפסותם והיותם הבל ואין בם מועיל³⁰ וממש, וכדי להוכיח את הטעות של עובדי העבודה זרה –

בהזכירה כיצד האלילים לא הועילו לעובדיהם, כגון "אבדת עם כמוש"³¹; או על־ידי תיאור מצב שכאשר עבדו ישראל עבודה זרה הם נענשו, כמסופר בסוף פרשתנו, שהמעשה של "ויצמד ישראל לבעל פעור"³² גרם למגיפה בישראל³³, וכדומה³⁴ –

ויוצא, שהזכרת שם עבודה זרה בתורה גורמת לביטול החשיבות של העבודה הזרה, ולהיפך – הזכרה זו מדגישה את השקריות של העבודה הזרה.

– כך גם אצל ישראל: כאשר יהודי מזכיר שם של עבודה זרה הכתוב בתורה – הוא מזכיר זאת בתוכן ובהקשר ששם זה כתוב בתורה – ההיפך ממתן חשיבות וממשות לעבודה זרה, ולכן אליל זה, שהתורה הביעה את אפסותו באופן ברור, "ודאי נתבטלה" אצלו³⁵, ולכן ממשיך בעל ה"יראים" ואומר – "מאותה טעם שהתורה מזכרת אותה (כדי להביע את אפסותה) אנו רשאין להזכירה³⁶".

169ויש לומר, שזאת בדומה להלכה³⁷, ש"מותר להתלוצץ בעבודה זרה"³⁸, כי הזכרת שם עבודה זרה באופן זה גורמת להיפך ממתן חשיבות לעבודה זרה, ועל ידי כך מבזים את העבודה הזרה.

ה. הזכרת שם ע"ז על־ידי הקב"ה מבטלת אותה

לפי זה מובן מדוע אומרים בעלי התוספות שאיסור הזכרת שם עבודה זרה הוא "דוקא לאדם אבל לא לקדוש־ברוך־הוא":

כאשר אדם מזכיר שם של עבודה זרה הרי זהו רצונו להזכירה, ובמיוחד כאשר הזכרה זו היא לצורך כלשהו³⁹, ובכך ניתנת חשיבות לעבודה הזרה, אך מצד הקדוש־ברוך־הוא אין מקום חס־ושלום לטעות של עבודה זרה.

ואדרבה, בעצם העובדה שהקדוש־ברוך־הוא – אלקים אמת, אומר את שם העבודה הזרה, או על־ידי כך שהשם מוזכר בתורת אמת, על ידי זאת מתבטלת העבודה הזרה, כי דיבור וגילוי האמת מבטל ושולל אפילו אפשרות כלשהי של שקר של עבודה זרה.

ויש לומר, שמסיבה זו נבחר דוקא הסימן של "לפני בעל צפון". שהרי, לכאורה: אמנם, "ודאי נתבטלה", אך בכל זאת אין זו לשון נקיה? אלא בעצם הזכרה זו מתגלה ומתבטל השקר של בעל צפון, וכך מתבטל גם מה שהשקר של העבודה הזרה הטעה לפני כן בעולם⁴⁰.

ובדומה לכך גם אצל יהודי: כאשר הוא מזכיר שם של עבודה זרה הכתובה בתורה, באופן שבו היא כתובה בתורה⁴¹, הוא מזכיר ומדגיש בכך את ביטול העבודה הזרה.

בכך ניתן להסביר את הסיפור המובא¹⁰ אודות אמורא אשר הזכיר שם של עבודה זרה ויחד עם זאת הסביר שמותר לו לעשות זאת משום ששם זה כתוב בתורה. והרי, לכאורה: לשם מה יש להזכיר שם של עבודה זרה, אף אם מותר לעשות זאת, אם ההזכרה היא ללא שום תועלת ותכלית?

אך ההסבר לכך הוא, כדלעיל: האמורא, שכל מהותו היא תורה, ראה 169מצב⁴² בעולם⁴³ (בקעה מצא⁴⁴) הדורש ביטול של עבודה זרה. ולכן, אין זה היתר בלבד – "מותר להזכיר" – אלא יש בכך תועלת וצורך. הזכרת העבודה הזרה על־ידי האמורא היא כהזכרה על־ידי התורה⁴⁵ המבטלת את העבודה הזרה, כדלעיל.

כך גם לגבי קריאת שם הפרשה בשמו של בלק: כאשר ישראל משתמשים בשם "בלק" כשם של פרשה בתורה, הם מתכוונים לשם "בלק" כפי שהתורה מדברת אודותיו, שזוהי הזכרה שאינה לשם זכרון, אלא להיפך, הזכרה המבטאת את הגנאי של בלק⁴⁸.

ו. "בלק" בתורה – לגנאי

ז. מעשה בלק – ברכה

ויש להסביר באופן דומה את קריאת הפרשה בשם "בלק", למרות ש"לא מסקינן בשמייהו":

כשם שכאשר התורה מספרת אודות בלק הרי זה כדי להדגיש כיצד התבטלה מחשבתו הרעה "לך נא ארה לי את העם הזה... אולי אוכל נכה בו..."⁴⁶, ולכן אין זו סתירה ל"שם רשעים ירקב", כי להיפך – הזכרה כזו רק מוסיפה לגנאי⁴⁷ ולרקב של שם הרשע.

לישראל

ביתר עמקות:

אצל בלק אנו מוצאים, שלא זו בלבד שמחשבתו הרעה בוטלה, בדומה לביטול של עבודה זרה, אלא יותר מכך: בשכירתו את בלעם הוא הביא לידי תוספות לישראל, שהיהודים יבורכו בברכות נעלות ביותר, שזהו חידוש נעלה יותר ממה שנגרם באמצעות ביטול עבודה זרה:

כאשר מבטלים עבודה זרה, שהעבודה הזרה עצמה היא "כפירה באחדותו"⁴⁹, היא חייבת להתבטל לחלוטין⁵⁰.

ואילו במעשה בלק הביאה רשעותו ושנאתו לישראל, אשר משום כך שכר 170את בלעם לצורך "לך נא ארה לי...", לידי סיוע ותוספת ברכה⁵¹ לישראל, בברכות נעלות ביותר⁵².

ולכן נקראת הפרשה בשם "בלק", כי באמצעותו ועל־ידי שכירתו את בלעם נגרמה התעלות לישראל.

ח. נבואת בלעם ואחרית הימים

ויש לומר שזהו גם אחד מן ההסברים לכך שנבואת בלעם היא אחת מהנבואות בחומש⁵³ המדברות באופן גלוי אודות "אחרית הימים", ונבואה זו אודות המשיח מובאת להלכה ברמב"ם⁵⁴, כדלעיל סעיף א.

משום שאחד החידושים העיקריים של "אחרית הימים" הוא שכל אומות העולם יתוקנו באופן שבמקום לנצל את עוצמתם כדי לשלוט על ישראל, תנוצל עוצמה זו כדי לסייע לישראל, כנאמר⁵⁵ "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך".

ולפיכך מוזכר הדבר בנבואת בלעם, שחל בה אותו ענין – שבכח הנבואה עצמו שבאמצעותו חפץ בלק לבצע את "לך נא ארה לי..." הוכרח בלעם להשתמש כדי לברך את ישראל⁵⁶.

ולכן זהו חלק מפרשת "בלק"⁵⁷.

והשלימות בכך – "ועמדו⁵⁸ זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם ואתם כוהני ה' תקראו..." 171"מלאכתם נעשית על־ידי אחרים"⁵⁹ – תהיה בגאולה האמיתית והשלימה על־ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ בלק תשכ"ד)

הערות

עמוד 166

1. ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 58 ואילך, וש"נ.
2. יומא לח, ב ובפרש"י שם.
3. משלי י, ז.
4. ראה בארוכה ע"ד שם "קרח" – לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 118 ואילך. לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 203 ואילך. שיחת ש"פ קורח תש"מ.
5. תנחומא פרשתנו ב.
6. שער היחוד והאמונה פ"א.
7. פרשתנו כד, יד.
8. הל' מלכים פי"א ה"א.
9. משפטים כג, יג. מכילתא (ופרש"י) שם. סנהדרין סג, ב.

עמוד 166

10. סנהדרין שם.
11. כ"כ החיד"א בשו"ת יוסף אומץ סי' יא (הובא בשד"ח כללים מע' הרי"ש כלל מא. ושם הביא מס' נחמד למראה דמתוספות (יומא שם. כתובות קד, ב) לא משמע כן, ע"ש). וראה לקמן הערה 47.
12. ראה עד"ז לקו"ש שם ע' 8־337 (לענין שם "תמוז").
13. בשלח יד, ב.
14. כ"ה בדעת זקנים (בתי' הא'). ובתוס' הדר זקנים נשאר בצ"ע.
15. אור שמח הל' ע"ז פ"ה הי"א. הגהות הרי"פ פערלא לתוס' הדר זקנים (נדפסו בחומשים "מקראות גדולות" הוצאת שולזינגער, כרך ששי).
16. וביותר תמוה, שהרי דין זה (דאם כתובה בתורה מותר) בסנהדרין שם, הוא בהמשך להדין שהובא בבעה"ת שם דאסור לאדם לומר לחבירו המתן לי כו'.
17. עפמ"ש בשאילתות (נעתק לקמן הערה 24) דכל ההיתר הוא לאחרי שהוזכרה בתורה (דהתורה הוציאתה מכלל האיסור) – אפ"ל שקושייתם היא משום שעדיין לא נאמר "בעל צפון" בתורה, וזה גופא היא שאלתם – איך אמר כן הקב"ה (ובמילא נכתב כן התורה)? וע"ז מתרצים שאצל הקב"ה לא שייך מלכתחילה האיסור. אבל לפי טעם היראים (שהובא לקמן סעיף ד) דע"ז הכתובה בתורה "ודאי נתבטלה", וכש"כ לטעם הזהר (שהובא ביערות דבש ח"ב דרוש שני) שע"ז הכתובה בתורה יש להם צד קדושה (ע"ש), לכאורה אין מקום לקושייתם.
18. עיין הקס"ד דהרא"ש, ל' הטור יו"ד סקמ"ז וכפי' הדרישה ובט"ז שם שכתב: ורבותא זו יותר פשיטא. ולהעיר ממנ"ח (מצוה פו) דהא דלוקין רק בנודר ומקיים כי זו הזכרה שהיא כבוד להע"ז ולכן הוא לאו גמור.
19. דהאם בשביל שהוזכר שם ע"ז בתורה מותר ליתן בה ממשות?! והא שלא נמצא חילוק זה בפוסקים, י"ל משום דס"ל הטעם דכבר נתבטלה, או ע"ד לקמן הערה 48.

עמוד 167

20. ב"ר פמ"ד, כב. ועוד.
21. שמו"ר פ"ל, ט.
22. תהלים קמז, יט.
23. ראה שמו"ר שם גבי איסור שבת. וראה לקו"ש חי"א ע' 68 ואילך. וש"נ.
24. סי' עה (בהשלם – סי' רמה. ובשינוי לשון). בשאילתות יתרו (סוף שאילתא נב) כתב "הואיל ומשתרי למקרי' בתורה אישתרי", היינו שהתורה הוציאתה מכלל האיסור. וראה גם המשך לשון היראים שם ובתועפת ראם שם (אבל ראה לקמן בפנים). לבוש יו"ד סקמ"ז ס"ד. ולהעיר שמתוד"ה שלא (סנהדרין שם) משמע דלא כהיראים, שהרי כתבו דגם ע"ז הכתובה בתורה "לנדור ולקיים אסור" (אבל עפמ"ש לקמן בפנים י"ל דכ"ה גם להיראים, כי באופן זה מוכח שהע"ז לא נתבטלה אצלו).
25. אלא שבזה י"ל שהוא מכיון ד"מה שהוא עושה אומר לישראל לעשות ולשמור" (כנ"ל).

עמוד 168

26. כמו שהקשה בשו"ת חות יאיר סי' א (השגה י"א וי"ב).
27. כה, ג. שם, ה.
28. ראה משנה סנהדרין (ס, ב) "הפוער עצמו לבעל פעור". ושם (סד, א) מעשה בפועל. ולהעיר מיהושע כב, יז. תוד"ה מפני סוטה יד, א. ספרי פינחס כה, יג. סנהדרין פב, ב. וראה אוה"ת משפטים ע' א'רטו ואילך. לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 309. לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 4־323. וש"נ.
29. רמב"ם הל' גרושין ספ"ב.
30. ירמי' טז, יט.
31. חוקת כא, כט.
32. כה, ג.
33. ראה פינחס כה, יח: המגפה על דבר פעור.
34. וראה גם הדוגמאות שהובאו בגמרא (סנהדרין שם. טושו"ע יו"ד שם) – "כרע בל קורס נבו (ישעי' מו, א), "העורכים לגד שולחן" (שם סה, יא. וממשיך (שם יב) "ומניתי אתכם לחרב גו'").
35. ולהעיר מלבוש יו"ד שם (ס"ה) ד"מותר לומר לגוי אלקיך יהי' בעזרך .. שאין זה אלא דרך התלוצצות בעלמא". וראה לקמן בפנים ובהערה 37.
36. עפ"ז יומתק הא שבטושו"ע יו"ד שם לא כתבו (רק) "כמו בל נבו גד" (ע"ד לשון הרמב"ם הל' ע"ז ספ"ה), כ"א העתיקו הכתובים שבהם נזכרו שמות אלה – לרמז, שההיתר להזכירם הוא מפני שאופן הזכרתם הוא כמו שנזכרו בתורה (ששם מודגש ביטולם, כנ"ל הערה 34).

עמוד 169

37. סנהדרין שם. טושו"ע שם ס"ה. – וע"פ המבואר בפנים יומתק הא שב' הדינים (דמותר להזכיר ע"ז הכתובה בתורה, ומותר להתלוצץ בע"ז) באים בהמשך זל"ז.
38. כ"ה בכמה דפוסים ראשונים דהטור שלא שלטה בהם הבקורת. ובדפוסים מאוחרים (ודפוסי שו"ע) ששלטה בהם הביקורת "באלילים" (ובטור: באלילים האלו).
39. שנותן בה ממשות, כנ"ל סעיף ב.
40. כמו שהוא (גם) בפשטות, דהא שציוה "ויחנו גו' לפני בעל צפון" הי' "כדי להטעותן .. משגיא לגוים ויאבדם" (פרש"י בשלח שם).
41. היינו שמודגש באמירתו שהו"ע הכתוב בתורה; משא"כ הזכרת שם ע"ז סתם כשהיא לצורך, הרי אדרבה, נותן בה ממשות ואסור גם אם כתובה בתורה (לדעת בעה"ת, כנ"ל סעיף ב).
10.

עמוד 169

42. וכן הי' כשבאו לפני בעל צפון שטעו המצרים שיעכב וכו' – ולכן הוצרך להזכירו כדי לבטלו.
43. ע"ד שלפני פורים צ"ל זכירת עמלק בכדי להזכיר מחה תמחה את זכר עמלק. וראה לקמן הערה 48.
44. עירובין ו, א. וש"נ.
45. ובפרט שהשם ע"ז שהזכיר הי' ע"ש הכתוב "כרע בל קורס נבו", שבזה "שב לצחוק על הפסילים" (רד"ק ומצו"ד ישעי' שם).
48. ע"ד משנ"ת (לקו"ש חי"ד ע' 91) ד"זכור את אשר עשה לך עמלק" אינו סתירה ל"תמחה את זכר עמלק", כי ענינה זכירה לשם מחיית זכרו, ע"ש.
46. פרשתנו כב, ו.
47. ראה יומא שם (ושם ע"א במשנה). וראה מגילה ספ"ג (כה, סע"ב) "האי מאן דסנאי שומעני' שרי לי' לבזויי'". ולהעיר שדין זה בא בהמשך להדין דליצנותא דע"ז שריא.
49. תניא פכ"ב. פכ"ד.
50. כי גם הניצוצות קדושה המלובשים בגקה"ט הם בתכלית ההעלם, עד שנחשך אורם (המשך תער"ב פרק שעד. סה"מ עת"ר ע' קג), ע"ד חתיכה נעשה נבילה (ד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה).

עמוד 170

51. וי"ל שהוא ע"ד שע"י השור שהקריבו נביאי הבעל לבעל – בטלה עבודת הבעל ויתירה מזה שעובדי הבעל אמרו אח"כ ב' פעמים ה' הוא האלקים (מ"א יח, לט. וראה אוה"ת שם שב"פ "ה' הוא האלקים" הו"ע התשובה. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"א ע' 174.
52. ראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ח ע' 126 (בפי' ענין הנסיון), ע"ד הנס דג' (וי"ב) תמוז*, שגם המנגדים גופא (וע"י התוקף שלהם) הוכרחו לסייע בהשחרור והגאולה.
53. ראה ויחי מט, א. ת"א ורש"י שם, י. ועוד.
54. כי זה שהביא שם מש"נ (נצבים ל, ג) "ושב ה"א גו'", וכן (שם הלכה ב) "אף בערי מקלט הוא אומר כו'" – הרי הוא ע"ד כללות ענין הגאולה, משא"כ בנבואת בלעם אומר כו"כ פרטים, כמפורט ברמב"ם שם. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 294 ואילך.
55. ישעי' מט, כג.
56. ע"פ המבואר בפנים יובן הא שהרמב"ם (הל' מלכים שם) מדגיש "אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא כו'" (וראה לקו"ש הנ"ל הערה 23, 74). ולהעיר מברכות (יב, ב): בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש.
57. הטעם שהסדרה נקראת ע"ש בלק דוקא, ולא ע"ש בלעם (ויתחיל הסדרה: ויקרא¥ בלעם ע"י בלק כי ראה בלק בן גו' – או כיו"ב) – נת' בשיחת ש"פ בלק תשל"ג (עפמש"נ בההפטורה (מיכה ו, ה) "מה יעץ בלק .. (ורק) ענה אותו בלעם"). לכאורה הי' אפ"ל – כיון שבלעם אין לו חלק לעוה"ב (סנה' פי"א מ"ב) לא רצו לאסוקי בשמו – אבל אינו, כי הפי' שם דאפילו בלעם אין לו חלק לעוה"ב ומכש"כ בלק (ראה פיה"מ שם וכו').
58. ישעי' סא, ה־ו. ברכות (לה, ב). וראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט וסוף הל' מלכים (ודס' הרמב"ם בכלל) שאז יהיו בנ"י פנוין בתורה כו' ומלאה הארץ דעה גו'.
. ולהעיר שבשנה זו חל ג' תמוז בשבוע דפ' בלק, וי"ב־י"ג תמוז מתברכים מש"פ בלק.

עמוד 171

59. קרוב לומר שזהו שינוי הביקורת וצ"ל: או"ה. וכן לקמן שם. – וראה זכרי' ח, כג: מכל לשונות הגוים. שבת לב, ב ופרש"י שם.

מצוטט ב־8 עמודים

אגרות קודש 1

כרך א ‹ קמ לקו"ש חכ"ג ע' 166

לקוטי שיחות 3

כרך לה ‹ חיי שרה ‹ שיחה ג ‹ 100 לקו"ש חכ"ג ע' 170
כרך יח ‹ קרח ‹ שיחה א ‹ 190 לקו"ש חכ"ג ע' 166
כרך יח ‹ י"ב-י"ג תמוז ‹ שיחה א ‹ 311 לקו"ש חכ"ג ע' 167

תורת מנחם 4

לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. יום ב' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"א לקו"ש חכ"ג ע' 171
מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"ג ע' 166
נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ בלק, י"ז תמוז (נדחה), ה'תשכ"ח לקו"ש חכ"ג ע' 171
עג - שנת תשל"ג - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ בלק, י"ד תמוז, ה'תשל"ג לקו"ש חכ"ג ע' 171