169
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מצב42 בעולם43 (בקעה מצא44) הדורש ביטול של עבודה זרה. ולכן, אין זה היתר בלבד – "מותר להזכיר" – אלא יש בכך תועלת וצורך. הזכרת העבודה הזרה על־ידי האמורא היא כהזכרה על־ידי התורה45 המבטלת את העבודה הזרה, כדלעיל.
כך גם לגבי קריאת שם הפרשה בשמו של בלק: כאשר ישראל משתמשים בשם "בלק" כשם של פרשה בתורה, הם מתכוונים לשם "בלק" כפי שהתורה מדברת אודותיו, שזוהי הזכרה שאינה לשם זכרון, אלא להיפך, הזכרה המבטאת את הגנאי של בלק48.
ו. "בלק" בתורה – לגנאי
ז. מעשה בלק – ברכה
ויש להסביר באופן דומה את קריאת הפרשה בשם "בלק", למרות ש"לא מסקינן בשמייהו":
כשם שכאשר התורה מספרת אודות בלק הרי זה כדי להדגיש כיצד התבטלה מחשבתו הרעה "לך נא ארה לי את העם הזה... אולי אוכל נכה בו..."46, ולכן אין זו סתירה ל"שם רשעים ירקב", כי להיפך – הזכרה כזו רק מוסיפה לגנאי47 ולרקב של שם הרשע.
לישראל
ביתר עמקות:
אצל בלק אנו מוצאים, שלא זו בלבד שמחשבתו הרעה בוטלה, בדומה לביטול של עבודה זרה, אלא יותר מכך: בשכירתו את בלעם הוא הביא לידי תוספות לישראל, שהיהודים יבורכו בברכות נעלות ביותר, שזהו חידוש נעלה יותר ממה שנגרם באמצעות ביטול עבודה זרה:
כאשר מבטלים עבודה זרה, שהעבודה הזרה עצמה היא "כפירה באחדותו"49, היא חייבת להתבטל לחלוטין50.
ואילו במעשה בלק הביאה רשעותו ושנאתו לישראל, אשר משום כך שכר
הערות
- 42. וכן הי' כשבאו לפני בעל צפון שטעו המצרים שיעכב וכו' – ולכן הוצרך להזכירו כדי לבטלו.
- 43. ע"ד שלפני פורים צ"ל זכירת עמלק בכדי להזכיר מחה תמחה את זכר עמלק. וראה לקמן הערה 48.
- 44. עירובין ו, א. וש"נ.
- 45. ובפרט שהשם ע"ז שהזכיר הי' ע"ש הכתוב "כרע בל קורס נבו", שבזה "שב לצחוק על הפסילים" (רד"ק ומצו"ד ישעי' שם).
- 48. ע"ד משנ"ת (לקו"ש חי"ד ע' 91) ד"זכור את אשר עשה לך עמלק" אינו סתירה ל"תמחה את זכר עמלק", כי ענינה זכירה לשם מחיית זכרו, ע"ש.
- 46. פרשתנו כב, ו.
- 47. ראה יומא שם (ושם ע"א במשנה). וראה מגילה ספ"ג (כה, סע"ב) "האי מאן דסנאי שומעני' שרי לי' לבזויי'". ולהעיר שדין זה בא בהמשך להדין דליצנותא דע"ז שריא.
- 49. תניא פכ"ב. פכ"ד.
- 50. כי גם הניצוצות קדושה המלובשים בגקה"ט הם בתכלית ההעלם, עד שנחשך אורם (המשך תער"ב פרק שעד. סה"מ עת"ר ע' קג), ע"ד חתיכה נעשה נבילה (ד"ה ויגדלו הנערים תרס"ה).
תניא, ליקוטי אמרים כ״ב - הטקסט מספריא
רַק שֶׁהַתּוֹרָה דִּבְּרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְנִקְרָא בַּתּוֹרָה דִּבּוּרוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״ מַמָּשׁ, כְּדִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם, לְפִי שֶׁבֶּאֱמֶת כָּךְ הוּא דֶּרֶךְ יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הַחַיּוּת לַתַּחְתּוֹנִים, בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים, לְהִבָּרְאוֹת מֵהֶם בְּרוּאִים רַבִּים, מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים.
וְכָל כָּךְ גָּבְרוּ וְעָצְמוּ הַצִּמְצוּמִים וְהֶסְתֵּר פָּנִים הָעֶלְיוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת גַּם דְּבָרִים טְמֵאִים וּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וּלְקַבֵּל חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ בְּהֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת.
וְלָכֵן נִקְרָאִים ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת ״פָּנִים״ אֶלָּא מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה; וּפֵירוּשׁ ״אֲחוֹרַיִים״, כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.
כָּךְ לְמַעְלָה, בְּחִינַת ״פָּנִים״ – הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה.
אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה – הִיא תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם, כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ, רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים, וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא; וְזֶה נִקְרָא בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִנֵּה, רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת ״פָּנִים״, הוּא מְקוֹר הַחַיִּים הַמְחַיֶּה אֶת כָּל הָעוֹלָמוֹת, וּלְפִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וְגַם בְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכָךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי מְעַט מִזְּעֵר אוֹר וְחַיּוּת, שֶׁיּוֹנֶקֶת וּמְקַבֶּלֶת לְתוֹכָהּ מִבְּחִינַת ״אֲחוֹרַיִים״ דִּקְדוּשָּׁה שֶׁלְּמַעְלָה, הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת מַמָּשׁ בְּתוֹכָהּ, בְּסוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ וּכְפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ שֶׁל מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, כִּי מֵאַחַר שֶׁאוֹר וְחַיּוּת דִּקְדוּשָּׁה הוּא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹכָהּ – אֵינָהּ בְּטֵילָה כְּלָל לְגַבֵּי קְדוּשַּׁת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא; וְאַדְּרַבָּה, מַגְבִּיהַּ עַצְמָהּ כַּנֶּשֶׁר, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״, וְכַמַּאֲמָר׃ ״יְאוֹר לִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁגַּסּוּת הָרוּחַ שְׁקוּלָה כַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, כִּי עִיקַּר וְשֹׁרֶשׁ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא מַה שֶּׁנֶּחְשָׁב לְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, נִפְרָד מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם, וְלֹא כְּפִירָה בַּה׳ לְגַמְרֵי, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא – דְּקָרוּ לֵיהּ ״אֱלָהָא דֶאֱלָהַיָּא״, אֶלָּא, שֶׁגַּם הֵם מַחֲשִׁיבִים עַצְמָם לְיֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּבָזֶה, מַפְרִידִים אֶת עַצְמָם מִקְּדוּשָּׁתוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא – מֵאַחַר שֶׁאֵין בְּטֵלִים לוֹ יִתְבָּרֵךְ, כִּי, אֵין קְדוּשָּׁה עֶלְיוֹנָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל מַה שֶּׁבָּטֵל לוֹ יִתְבָּרֵךְ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְלָכֵן נִקְרָאִים ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״ בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, וַהֲרֵי זוֹ כְּפִירָה בְּאַחְדּוּתוֹ הָאֲמִיתִּית, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ וּבָטֵל בֶּאֱמֶת לוֹ יִתְבָּרֵךְ וְלִרְצוֹנוֹ, הַמְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם וּמְהַוֶּה אוֹתָם מֵאַיִן לְיֵשׁ תָּמִיד:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.