168
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יותר מכך: אנו מוצאים אלילים מסויימים המוזכרים בתורה ולא נתבטלו26. לדוגמא: "בעל פעור" המוזכר בפרשתנו27, אך למרות זאת לא נתבטל28.
ויש לומר, שמשמעות דברי ה"יראים" היא, שהעבודה הזרה "ודאי נתבטלה" אצל היהודי שהזכיר אותה, שרצונו האמיתי של כל יהודי29, הוא לקיים את כל ציווי התורה:
כשם שהתורה מזכירה את שמות האלילים ועניניהם כדי להראות את אפסותם והיותם הבל ואין בם מועיל30 וממש, וכדי להוכיח את הטעות של עובדי העבודה זרה –
בהזכירה כיצד האלילים לא הועילו לעובדיהם, כגון "אבדת עם כמוש"31; או על־ידי תיאור מצב שכאשר עבדו ישראל עבודה זרה הם נענשו, כמסופר בסוף פרשתנו, שהמעשה של "ויצמד ישראל לבעל פעור"32 גרם למגיפה בישראל33, וכדומה34 –
ויוצא, שהזכרת שם עבודה זרה בתורה גורמת לביטול החשיבות של העבודה הזרה, ולהיפך – הזכרה זו מדגישה את השקריות של העבודה הזרה.
– כך גם אצל ישראל: כאשר יהודי מזכיר שם של עבודה זרה הכתוב בתורה – הוא מזכיר זאת בתוכן ובהקשר ששם זה כתוב בתורה – ההיפך ממתן חשיבות וממשות לעבודה זרה, ולכן אליל זה, שהתורה הביעה את אפסותו באופן ברור, "ודאי נתבטלה" אצלו35, ולכן ממשיך בעל ה"יראים" ואומר – "מאותה טעם שהתורה מזכרת אותה (כדי להביע את אפסותה) אנו רשאין להזכירה36".
הערות
- 26. כמו שהקשה בשו"ת חות יאיר סי' א (השגה י"א וי"ב).
- 27. כה, ג. שם, ה.
- 28. ראה משנה סנהדרין (ס, ב) "הפוער עצמו לבעל פעור". ושם (סד, א) מעשה בפועל. ולהעיר מיהושע כב, יז. תוד"ה מפני סוטה יד, א. ספרי פינחס כה, יג. סנהדרין פב, ב. וראה אוה"ת משפטים ע' א'רטו ואילך. לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 309. לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 4־323. וש"נ.
- 29. רמב"ם הל' גרושין ספ"ב.
- 30. ירמי' טז, יט.
- 31. חוקת כא, כט.
- 32. כה, ג.
- 33. ראה פינחס כה, יח: המגפה על דבר פעור.
- 34. וראה גם הדוגמאות שהובאו בגמרא (סנהדרין שם. טושו"ע יו"ד שם) – "כרע בל קורס נבו (ישעי' מו, א), "העורכים לגד שולחן" (שם סה, יא. וממשיך (שם יב) "ומניתי אתכם לחרב גו'").
- 35. ולהעיר מלבוש יו"ד שם (ס"ה) ד"מותר לומר לגוי אלקיך יהי' בעזרך .. שאין זה אלא דרך התלוצצות בעלמא". וראה לקמן בפנים ובהערה 37.
- 36. עפ"ז יומתק הא שבטושו"ע יו"ד שם לא כתבו (רק) "כמו בל נבו גד" (ע"ד לשון הרמב"ם הל' ע"ז ספ"ה), כ"א העתיקו הכתובים שבהם נזכרו שמות אלה – לרמז, שההיתר להזכירם הוא מפני שאופן הזכרתם הוא כמו שנזכרו בתורה (ששם מודגש ביטולם, כנ"ל הערה 34).
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ה׳ - הטקסט מספריא
המסית אחד מישראל בין איש בין אשה הרי זה נסקל אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת עבודת כוכבים אלא מפני שהורהו לעבוד בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה.
המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה או שאמר אמר לי הקב"ה עבדו עבודת כוכבים הרי זה נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל כיצד האומר לחבירו אעבוד כוכבים אלך ואעבוד נלך ונעבוד בעבודה פלונית שדרך אותה עבודת כוכבים להעבד בה אזבח אלך ואזבח נלך ונזבח אקטר אלך ואקטר נלך ונקטר אנסך אלך ואנסך נלך וננסך אשתחוה אלך ואשתחוה נלך ונשתחוה הרי זה מסית הסית לשנים הרי הן עדיו והן מביאין אותו לבית דין ומעידין עליו שכך אמר להן וסוקלין אותו.
ואין המסיח צריך התראה אמר לאחד הוא אומר יש לי חברים רוצים בכך ומערים עליו עד שיסית בפני שנים כדי להרגו אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזה כיצד מכמינין לו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו ולא יראה אותם והוא אומר למסית אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והמוסת משיבו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים אם חזר בו או שתק פטור ואם אמר לו כך היא חובתנו וכך יפה לנו העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין וסוקלים אותו.
מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו' ואסור למוסת לאהוב את המסית שנאמר לא תאבה לו ולפי שנאמר בשונא עזוב תעזוב עמו יכול אתה עוזב לזה תלמוד לומר ולא תשמע אליו ולפי שנאמר ולא תעמוד על דם רעך יכול אי אתה עומד על דמו של זה תלמוד לומר ולא תחוס עינך ואסור למוסת ללמד עליו זכות שנאמר ולא תחמול ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה שנאמר ולא תכסה עליו ואזהרה להדיוט המסית מנין שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו.
המסית אחרים לעבדו ואמר להם "עבדוני!". אם עבדוהו-- נסקל; ואם לא עבדוהו, אע"פ שקיבלו ממנו ואמרו "הן"-- אינו נסקל.אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עבודת כוכבים; אם קבל ממנו ואמר "הן נלך ונעבוד", אף על פי שעדין לא עבד-- שניהן נסקלין, המסית והמוסת, שנאמר "לא תאבה לו ולא תשמע אליו"-- הא אם שמע ואבה - חייב.
נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמרה לי עבודת כוכבים פלונית או כוכב פלוני שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו.
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עבודת כוכבים ואין שואלין ממנו אות ומופת ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וכן נביא השקר מיתתו בחנק אף על פי שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי ומת הנביא ההוא.
אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק.
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו שהרי הולך בדרכי הנבואה הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה או הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל לא תגור ממנו ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד.
הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לעבודת כוכבים ואסור להשביע העובד כוכבים ביראתו אפילו להזכיר שם עבודת כוכבים שלא דרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו.
לא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית וכיוצא בה וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר שמה כגון פעור ובל ונבו וגד וכיוצא בהן ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודת כוכבים ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.