שיחה א

157שיחה א

א. מאסר הרבי וההשגחה הפרטית

כ"ק מורי וחמי הרבי סיפר פעם¹ בהקשר למאסרו וגאולתו בי"ב־י"ג תמוז, שבמאמרים שנאמרו על ידו בראש השנה שלפני המאסר – ראש השנה תרפ"ז – דובר על שיטת הבעל־שם־טוב² בענין ההשגחה הפרטית, שההשגחה הפרטית היא גם על הדומם, הצומח והחי ועל כל פרט ופרט – למרות שענין זה אינו קשור למאמר³, וציין שלולא זאת אין הוא יודע אם היה יכול לשאת ולסבול את היסורים ולצאת מן המאסר.

יש להבין: החידוש של שיטת הבעל־שם־טוב בענין ההשגחה הפרטית הוא, כדלעיל, שגם על כל הנבראים – חי צומח ודומם – יש השגחה פרטית של הקדוש־ברוך־הוא⁴, אך בקיום השגחה הפרטית על האדם־המדבר מודים כולם, גם ללא החידוש של הבעל־שם־טוב⁵, ובמיוחד לגבי ישראל עם קרובו, ובפרט יהודים שומרי תורה ומצוות, ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר מדובר על מנהיגי ונשיאי ישראל, שעניניהם קשורים לכלל ישראל, הרי בודאי ברור שכל עניניהם הם בהשגחה פרטית. ואם כך, לשם מה היה צורך להזדקק בעת מאסר הרבי דוקא לשיטתו של הבעל־שם־טוב⁶ בענין ההשגחה הפרטית⁷?

157והתמיהה אף מתחזקת: מדוע חשוב כאן בכלל, בעת מאסר הרבי, ענין ההשגחה הפרטית? הרי דבר זה נוגע לקיום תורה ומצוות, ולהרבצת התורה והחזקת היהדות וביצוע שליחות הקדוש־ברוך־הוא בעולם, ומובן בפשטות שכל מה שקשור לכך – כולל המאורעות שארעו לרבי – תלויים ברצון ה' וכוונתו והשגחתו.

ב. קבלת יסורים בשמחה

בפשטות יש לומר, שזוהי משמעות דברי הרבי "לסבול את היסורים ולצאת מן המאסר": כיון שבמאמר דובר על השגחה פרטית, חש הרבי שכל יסורי המאסר הם בהשגחה פרטית של הקדוש־ברוך־הוא, ולפיכך היה יכול לשאתם.

אך עדיין אין זה ברור לחלוטין, כי לפי זה מתאים יותר להדגיש את הענין ש"אין רע יורד מלמעלה"⁸ וכדומה, ולא כל כך את ענין ההשגחה הפרטית. וכפי שמפורטת בתניא⁹ העצה לסבול יסורים, ועד כדי האפשרות לקבלם ברצון ובשמחה, וכהוראת חז"ל¹⁰ "כשם שמברך על הטובה... ופירשו בגמרא¹¹ לקבולינהו בשמחה"¹².

ג. מסירות נפש גורמת לשמחה

ולהעיר – הסיבה לכך שהרבי לא הזכיר ענין זה כאמצעי להתגבר על יסורי המאסר, היא מובנת:

הרבי היה שקוע ומסור כל כולו לקדוש־ברוך־הוא ולתורה ולמצוות, באופן שמציאותו העצמית לא תפסה לגביו מקום, ומובן, שיסוריו הגשמיים לא יכלו לגרום למצב שלא היה מסוגל לשאתו¹³ – משום שלא דאג 158לעצמו¹⁴ לא חשב שזה "רע יורד"¹⁵.

אך לפי זה מתעוררת השאלה: מדוע מדגיש הרבי את הקושי שבסבל יסורי המאסר¹⁶?

ואדרבה: כיון שהמאסר והיסורים שבו היו תוצאה של עבודת הקודש בהרבצת התורה והחזקת היהדות בכל רחבי המדינה, כפי שידועה ומפורסמת פרשת הימים ההם, צריך היה הדבר לעורר בו, להיפך, תחושה של שמחה על שזכה¹⁷ על ידי כך לדרגה זו של מסירות נפש¹⁸, עד כדי יסורים ופחד במשך ימים כה רבים.

בדומה למסופר על רבי עקיבא¹⁹, שכאשר זכה לקדש את השם, הרי בו בזמן שמסר נפשו תוך עינויים קשים, הוא חש עונג על שזכה לדבר אשר עליו "כל ימי הייתי מצטער"²⁰.

ד. מסירות נפש – מטרה או אמצעי?

ויש לומר שההסבר לכך הוא: במאמריו²¹ מדבר הרבי על ההבדל בין 159מסירות הנפש של רבי עקיבא לבין מסירות הנפש של אברהם אבינו: רבי עקיבא אמר²² "כל ימי הייתי מצטער... מתי יבוא לידי ואקיימנו" – הוא חיפש ושאף למסירות נפש כשלעצמה, מפני חשיבותה של מסירות הנפש, שבאמצעותה מגיעים לדרגה הנעלית ביותר של התקשרות והתאחדות עם הקדוש־ברוך־הוא²³.

אברהם אבינו לא שאף למסירות נפש כמטרה בפני עצמה. מהותו היתה לפרסם אלקות בעולם, ויקרא שם בשם הוי' א־ל עולם²⁴, אל תקרא ויקרא אלא ויקריא²⁵. הוא היה שקוע כולו בפרסום אלקות, ואם כרוכה היתה עבודה זו במסירות נפש – לא היתה זו מניעה כלל, והוא מסר את נפשו.

לפיכך חש רבי עקיבא עונג מעינויי מסירות הנפש, כי הם הובילו למילוי שאיפתו – למסור את נפשו למען אלקות. אך אצל אברהם אבינו שונה היה הדבר: כאשר אסרו אותו בבית האסורים²⁶ הוא הצטער על כך, כי בהמצאו שם לא יכול היה להמשיך את פעילותו בפרסום אלקות בעולם.

ה. העיקר – ביצוע השליחות בהפצת תורה ומצוות

בדומה לכך היה אצל הרבי בעל הגאולה: מצד שלמותו וטובתו העצמית גורם מצב זה – להגיע לשיא השלימות בעבודה של מסירות נפש, עד כדי יסורי הגוף כפשוטם – לשמחה גדולה²⁷.

אך כיון שעבודתו לא היתה למען מעלת מסירות הנפש כשלעצמה, אלא כדי לבצע את שליחותו בעולם הזה, להפיץ תורה ומצוות ואת פנימיות התורה וכו'²⁸ – ולכך הוא התמסר באופן ששום דבר לא מנעו מלפעול כך, אף אם נדרשה מסירות נפש, בכל רגע ובכל צעד בעבודתו – כפי שראו בבירור במשך ימי נשיאותו, ובמיוחד במדינה ההיא לפני המאסר – מובן מדוע הצטער ביותר על היותו במאסר.

שהרי למרות שאז התעלה יותר, כדלעיל, בכל זאת נגרמו לו צער וסבל משום שהמאסר ויסורי המאסר מנעו 160אותו מביצוע שליחותו לקרב יהודים לה' ולתורתו²⁹.

ו. בעל הבית והשכיר

אך עדיין יש להבין: גם את ה"עבודה גדולה אשר עבדתי בהרבצת התורה וחיזוק הדת"³⁰ לא עבד הרבי רק משום שזוהי שליחותו שלו, אלא משום שזוהי הכוונה העליונה, ולכן, כיון שמאסרו לא היה ח"ו עקב "אשמתו" שלו אלא רק כתוצאה של הפצת היהדות בשלימות מתוך מסירות נפש מוחלטת – מובן בפשטות, שזה היה הרצון העליון, שהרבי יהיה אז במאסר ויסבול את כל יסורי המאסר ר"ל – ואם כך, שבה הקושיה ומתעוררת: מדוע יש להצטער על כך?

ההסבר לכך הוא: בעבודת הנשמה למילוי שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא יש שתי אפשרויות. בדומה לאדם התחתון, שבעבודתו בענינים תחתונים ייתכנו שני אופנים. דרך אחת היא ביצוע העבודה כשכיר: אמנם, הוא מסור לביצוע המשימה באמונה, ואפילו שלא על מנת לקבל פרס, אך למרות זאת הוא שכיר של מישהו אחר, אין זאת משימתו שלו והעסק שלו. שונה הדבר כאשר העבודה נעשית על ידי בעל הבית בעצמו, זהו עסקו הפרטי שלו, והדבר חשוב לו ביותר.

ההבדל בין בעל הבית לבין שכיר העושה עבודתו באמונה אינו ניכר כל כך בשעת העבודה עצמה: שניהם מבצעים את העבודה במלוא המסירות וההתמדה. ההבדל ניכר בעיקר מאוחר יותר – בסיום העבודה או בלילה, בין יום עבודה אחד למחרתו.

בזמן זה, כאשר העבודה אינה מתבצעת, והעסק אינו מופעל, ישן השכיר בשקט: הוא עבד באמונה ככל שהיה ביכלתו. וגם אם אמנם העסק אינו פועל כראוי, הרי הוא חש שלא הוא צריך ויכול להועיל בכך, והוא יכול לנוח בשלוה. אך לא כן בעל הבית – הוא אינו יכול לישון במצב כזה, הוא אינו יכול לנוח כל עוד העסק אינו פועל כראוי.

ז. "בעל בית" בעבודה הרוחנית

בדומה לכך יש שתי דרגות בנשמות ושני אופנים ליישום תכליתו של הקדוש־ברוך־הוא בשליחותן בעולם הזה:

דרך אחת של עבודה היא כאשר האדם מתמסר לחלוטין למילוי שליחותו, לא למען שלימותו וטובתו האישית, אלא אך ורק משום הכוונה העליונה, והוא מוכן 161למלא אותה עד כדי מסירות נפש, אך כאשר הוא פעל ככל יכולתו, ואין באפשרותו לפעול יותר – אין הוא מצטער על כך. כפי שלומדים בקל־וחומר מכך ש"אונס רחמנא פטרי" מעבודתו שלו. ובמיוחד ביודעו שהכל בהשגחה פרטית, וההשגחה העליונה מכוונת וקובעת לא רק את גודל האפשרות שלו לביצוע העבודה, כי אם גם עד כמה יתממש הענין עתה, ולפיכך אין סיבה להצטער.

אך כאשר יהודי קשור ומאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא עד כדי כך³¹, שרצון וכוונת הבורא נעשים רצונו וכוונתו שלו³², אז אין הוא עובד רק באופן של מילוי שליחותו של הקדוש־ברוך־הוא, אלא הוא חש שעבודתו היא עסק פרטי שלו, ויותר מכך – זוהי כל מהותו.

ולכן, אף כאשר פעל ככל יכלתו, הרי כאשר המשימה לא בוצעה בשלימותה, הרי הוא חש על כך צער רב, כ"בעל בית".

ח. כאשר המטרה לא הושגה

כמעשה שארע באחת מאסיפות הרבנים בפטרבורג בתקופתו של כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, אביו של בעל הגאולה. האסיפות היו בקשר לכך, שהשלטון דרש אז שהרבנים והמלמדים יהיו בעלי השכלה מסויימת בלימודי חול³³. מובן, שכל גדולי ישראל נלחמו רבות נגד גזירה זו. אך שרי המלוכה איימו שאם לא תקויים גזירה זו, יבצעו ח"ו פוגרומים ביהודים. אז דבר הרבי נ"ע באסיפה דברים חריפים ביותר, ובסיימו את דבריו הוא התעלף. עקב חריפות דבריו, ומשום דברי מחאתו נגד שרי המלוכה על איומיהם בפוגרומים, אסרו אותו אז במאסר (בית).

כאשר שחררו את הרבי לאחר מכן, נכנס אחד הרבנים אל הרבי נ"ע ומצאו יושב ובוכה. והוא אמר לרבי: הרבי מליובאווויטש, מדוע הנך בוכה? הרי עשו כל אשר יכלו? ענה לו הרבי: אך הענין לא נעשה...

ט. רצון משה להכנס לארץ – לצורך מילוי השליחות

בדומה לכך היתה עבודתו של בעל הגאולה. בהיותו חדור ברצון והכוונה העליונה להפיץ תורה ומצוות ולהפוך את העולם לדירה לה' יתברך – הרי כאשר פעילותו זו הופסקה עקב היותו במאסר, והמשך העבודה הועמד בסכנה ר"ל, נגרמו לו צער וסבל גדולים ביותר.

יותר מכך, יש להקדים ולבאר: ידוע 161שמשמעות הפסוק³⁴ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" איננה שמשה לא הכיר במעלותיו, אשר בזכותם – קיבל תורה מסיני, גאל את ישראל ממצרים וכו' – אלא, להיפך: ענוותנותו נבעה מהכרתו בכחותיו הנעלים, בחשבו שמישהו אחר בעל כחות כאלו היה פועל הרבה יותר, כמבואר במקום אחר³⁵.

בדומה לכך, בודאי הכיר הרבי בכחותיו. הכרח זו הכרחית כדי לנצלם בשלימות. הוא אף ידע, שההצלחה בפעילות של הפצת התורה וחיזוק היהדות דרשה שהיא תבוצע דוקא על ידי הרבי, ושמישהו אחר לא יוכל לבצע שליחות זו – ומובן עד כמה גרם לו המאסר לצער ולעגמת נפש.

כפי שמוצאים אצל משה רבינו, שלאחר שהקב"ה גזר "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"³⁶, הוא הצטער והרבה בתפלות³⁷, בהפצירו בקדוש־ברוך־הוא שהוא יוכל להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, עד כדי כך שמכנים זאת "התלמיד כמה סרבן"³⁸, כאשר מובן שכוונתו לא היתה לטובתו האישית, אלא הוא "נתאוה"³⁹ להכנס לארץ ישראל, כ"עבד נאמן"⁴⁰, כדי למלא ולהשלים את שליחותו של האדון – הקדוש־ברוך־הוא – אשר היתה לטובתם של ישראל.

משה רבינו ידע, שחורבן הבית שיהא מאוחר יותר ויציאתם של ישראל לגלות וכו' קשורים בכך שיהושע יכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

ולכן הוא הרבה כל כך להתפלל על כניסתו לארץ, כי אילו היה משה מכניס את ישראל לארץ ישראל, היה להם קיום נצחי בארץ, בית המקדש לא היה נחרב, ולא היה יותר שעבוד מלכיות⁴¹.

י. הרצון האמיתי – גילוי אלקות

אך עדיין אין מובן: כיון שהכל בהשגחה ובכוונת הבורא, ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא שעל ידי הרבצת התורה וחיזוק היהדות יתגלה אלקות בעולם, עד שהעולם יהיה דירה לו יתברך, יתממש בודאי – הרי זוהי הוכחה שהמאסר וכדומה אינם כדי שהעבודה תיפגע ח"ו, אלא, להיפך, שעל ידי כך תתווסף מעלה בהפצת היהדות⁴², וכפי שאכן ראו בפועל, 162שלאחר גאולתו של הרבי ממאסרו התחזקה יותר עבודת הפצת היהדות, עד שהגיעו ליציאת הרבי מהמדינה ההיא, אשר אפשרה את הרחבת והגברת העבודה של הפצת התורה וחיזוק היהדות ביותר, עד כדי הפצה בכל קצוי תבל,

[בדומה לכניסה לארץ ישראל, שאמנם, הכניסה נעשתה בפועל על ידי יהושע ולא על ידי משה, ומשום כך התאפשרו החורבן והגלות, אך בסופו של דבר היה זה לטובתם של ישראל, כי על ידי כך נגרם שכל הגילויים הרוחניים יגיע על ידי עבודתם של ישראל, וכתוצאה מזה יהיו הגילויים בעתיד לבוא באופן נעלה הרבה יותר⁴³] –

ומדוע אפוא גרם הדבר לצער וליסורים?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

כיון שבשעת המאסר עצמו היה מצב של העלם והסתר בעבודה של הפצת התורה, אשר לא יכלה להתבצע אפילו באופן שהתבצעה לפני המאסר, הרי זה עצמו מצער ומכאיב. ולא רק מצד מצבה של הנשמה היהודית כאן למטה, אלא גם, כביכול, צער למעלה עקב מצב של ההיפך מגילוי אלקות. כ"ק מו"ח הרבי במאמרו בי"ג תמוז⁴⁴, שלמרות שמטרת הצמצום הוא הגילוי שלאחריו, ותכלית הגילוי היא הגורם הבלעדי לצמצום – בכל זאת "גוף ועצם הצמצום הוא היפך הרצון", כי רצון העליון הוא בגילוי האור.

יא. השגחה גלויה על כל פרטי האדם והבריאה

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין שיטת הבעל־שם־טוב בענין ההשגחה הפרטית, שהיא קיימת על הדומם על הצומח ועל החי ועל כל פרט של כל מין לבין הענין של "לשאת ולסבול את היסורים ולצאת מן המאסר" –

שיש לומר שהכוונה בכך אינה עצם הענין שיש השגחה פרטית על הדומם על הצומח ועל החי, אלא הכוונה היא לחידוש הנובע משיטה זו של הבעל־שם־טוב לגבי ההשגחה הפרטית על האדם:

הרבי מבאר באחד ממאמרי י"ב תמוז⁴⁵, שענין ההשגחה הפרטית שמבאר הבעל־שם־טוב, אינו רק שיש השגחה פרטית של הבורא יתברך על כל פרט בתנועותיו של כל נברא, אלא יותר מכך, התנועה המסויימת של כל 163נברא "יש לו יחס כללי לכללות כוונת הבריאה... גם תנועה אחת של דשא פרטי משלים הכוונה העליונה בענין הבריאה"⁴⁶.

ומכך נובע חידוש גם בענין ההשגחה על האדם:

גם לדעת הסוברים שהשגחה פרטית קיימת רק על מין המדבר ואילו על הדומם־צומח־חי קיימת רק השגחה כללית – "השגחה מינית ולא אישית"⁴⁷ – הרי זה דוקא בענינים הנוגעים רק לדומם־צומח־חי בעצמם, אך כאשר מפרט מסויים של הדומם, הצומח או החי "יגיע איזה ענין אל השגחת האדם", סוברים גם הם שאז קיימת השגחה פרטית על פרט זה. אלא שלדעתם – "לא יגזור ה' יתברך על אלו הדגים שימותו או יחיו אבל גזר על האדם הזה ענינו ופרנסתו... ועל דרך זו נמצאת השגחה לאדם בבעלי חיים שלו כגון אם ישמין שורו... אם תשבר כדו"⁴⁸.

לפי שיטתם יוצא, שההשגחה הפרטית היא דוקא על האדם, כי היא תכלית הבריאה כולה – "בשביל ישראל שנקראו ראשית" – וממילא ההשגחה הפרטית היא על כל עניני האדם, אף כאשר זהו פרט הקשור לדומם־צומח־חי.

מכך מובן, שיש הבדל בין השיטות גם לגבי ההשגחה הפרטית בעניני האדם עצמו:

בענינים שבהם ניכרת מעלת האדם, שבגללם הוא תכלית הבריאה – ההשגחה הפרטית עליהם גלויה. ואילו פרט שהוא טפל אצל האדם, ואין ניכרת בו מעלתו, הרי ההשגחה הפרטית עליו אינה על פרט זה מצד עצמו, אלא בהתאם לחשיבות פרט טפל זה אצל האדם⁴⁹.

לעומת זאת, לפי שיטת הבעל־שם־טוב, שלכל פרט ופרט בבריאה, ואפילו ל"תנועה אחת של דשא פרטי" יש מצד עצמו "יחס כללי לכללות כוונת הבריאה", והוא "משלים הכוונה העליונה בענין הבריאה", הרי בודאי ובודאי שכך הוא בכל פרטיו של האדם, שכל פרט ופרט מצד עצמו משלים את הכוונה העליונה בענין הבריאה.

יב. גילוי אלקות – גם במאסר עצמו

וזהו גם ההסבר לדבריו הנ"ל של כ"ק מו"ח אדמו"ר:

החידוש שבשיטת הבעל־שם־טוב בענין ההשגחה הפרטית הביא 164לתחושה⁵⁰, שכיוון שהמאסר ויסוריו הם בהשגחה פרטית, הרי בנוסף לכך שבאמצעותם תושלם הכוונה העליונה על ידי תוספת והגברה של הפצת היהדות⁵¹ לאחר השחרור מן המאסר, כדלעיל, הרי עצם המאסר ויסוריו "משלים הכוונה העליונה בענין הבריאה", לגלות אלקות בעולם.

ויש לומר שהחידוש והיתרון התבטא בגלוי בכך, שעצם המאסר גרם בשעת מעשה ליותר התעוררות ומסירות נפש בין היהודים בכלל ובמיוחד בין חסידיו ומקושריו, להתחזק בעבודתו של הרבי בהפצת היהדות⁵².

ויותר מכך – זה נעשה גם במאסר עצמו: עצם "עמידתו" של הרבי בתוקף בהתנהגותו שם, שהוא כלל לא נבהל והתרגש מפני האויבים והמתנגדים לקדושה. ויותר מכך: הוא כלל לא החשיבם למציאות והביט עליהם כאילו היו "כאין ואפס ממש", וכך התנהג במשך כל תקופת היותו במאסר⁵³ –

כל זה גילה במאסר עצמו ש"אין עוד מלבדו"⁵⁴.

וזה גרם להתבטלותם, שהם עצמם הוכרחו לשחרר את הרבי, כפי שכבר דובר בהרחבה פעמים רבות.

יג. אין מונע ומעכב בהפצת היהדות

הרי "הימים האלה נזכרים ונעשים"⁵⁵. ו"בתר רישא גופא אזיל" (=הגוף הולך אחר הראש)⁵⁶, שהתנהגותו של הרבי, אשר סיפר עליה, מהווה הוראה ונתינת כח בעבודתו הרוחנית של כל יהודי:

בראש ובראשונה יש לדעת, ששום דבר אינו צריך להפריע ולמנוע את מילוי שליחותו של הרבי בהפצת התורה וחיזוק היהדות. ובמיוחד כאשר ייתכן, שמשום שהפעילות אינה מתבצעת בזריזות הדרושה מעכבים לרגע את ביאת משיח צדקנו ושכינתא בגלותא.

165ומצד שני יש לדעת, שבכל מצב שיהודי שרוי בו, ואף כאשר אין לו ח"ו שום אפשרות ויכולת לפעול בהפצת היהדות והמעיינות, אסור לו להתייאש ח"ו, וצריך לזכור שגם זה הוא בהשגחה פרטית, וכאשר יקויים "יגעת", יהיה גם "ומצאת"⁵⁷, שגם במצב זה ימצאו ענין אשר יגרום לגילוי אלקות ובגלוי ממש.

ועל ידי זה יביאו בסופו של דבר לכך שהעבודה תתבצע גם היא באופן של התגלות, אשר יביא בזריזות את ביאת משיח צדקנו, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר⁵⁸.

(משיחת י"ג תמוז תשי"א)