162

שלאחר גאולתו של הרבי ממאסרו התחזקה יותר עבודת הפצת היהדות, עד שהגיעו ליציאת הרבי מהמדינה ההיא, אשר אפשרה את הרחבת והגברת העבודה של הפצת התורה וחיזוק היהדות ביותר, עד כדי הפצה בכל קצוי תבל,

[בדומה לכניסה לארץ ישראל, שאמנם, הכניסה נעשתה בפועל על ידי יהושע ולא על ידי משה, ומשום כך התאפשרו החורבן והגלות, אך בסופו של דבר היה זה לטובתם של ישראל, כי על ידי כך נגרם שכל הגילויים הרוחניים יגיע על ידי עבודתם של ישראל, וכתוצאה מזה יהיו הגילויים בעתיד לבוא באופן נעלה הרבה יותר⁴³] –

ומדוע אפוא גרם הדבר לצער וליסורים?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

כיון שבשעת המאסר עצמו היה מצב של העלם והסתר בעבודה של הפצת התורה, אשר לא יכלה להתבצע אפילו באופן שהתבצעה לפני המאסר, הרי זה עצמו מצער ומכאיב. ולא רק מצד מצבה של הנשמה היהודית כאן למטה, אלא גם, כביכול, צער למעלה עקב מצב של ההיפך מגילוי אלקות. כ"ק מו"ח הרבי במאמרו בי"ג תמוז⁴⁴, שלמרות שמטרת הצמצום הוא הגילוי שלאחריו, ותכלית הגילוי היא הגורם הבלעדי לצמצום – בכל זאת "גוף ועצם הצמצום הוא היפך הרצון", כי רצון העליון הוא בגילוי האור.

יא. השגחה גלויה על כל פרטי האדם והבריאה

לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין שיטת הבעל־שם־טוב בענין ההשגחה הפרטית, שהיא קיימת על הדומם על הצומח ועל החי ועל כל פרט של כל מין לבין הענין של "לשאת ולסבול את היסורים ולצאת מן המאסר" –

שיש לומר שהכוונה בכך אינה עצם הענין שיש השגחה פרטית על הדומם על הצומח ועל החי, אלא הכוונה היא לחידוש הנובע משיטה זו של הבעל־שם־טוב לגבי ההשגחה הפרטית על האדם:

הרבי מבאר באחד ממאמרי י"ב תמוז⁴⁵, שענין ההשגחה הפרטית שמבאר הבעל־שם־טוב, אינו רק שיש השגחה פרטית של הבורא יתברך על כל פרט בתנועותיו של כל נברא, אלא יותר מכך, התנועה המסויימת של כל