161

שמשמעות הפסוק³⁴ "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" איננה שמשה לא הכיר במעלותיו, אשר בזכותם – קיבל תורה מסיני, גאל את ישראל ממצרים וכו' – אלא, להיפך: ענוותנותו נבעה מהכרתו בכחותיו הנעלים, בחשבו שמישהו אחר בעל כחות כאלו היה פועל הרבה יותר, כמבואר במקום אחר³⁵.

בדומה לכך, בודאי הכיר הרבי בכחותיו. הכרח זו הכרחית כדי לנצלם בשלימות. הוא אף ידע, שההצלחה בפעילות של הפצת התורה וחיזוק היהדות דרשה שהיא תבוצע דוקא על ידי הרבי, ושמישהו אחר לא יוכל לבצע שליחות זו – ומובן עד כמה גרם לו המאסר לצער ולעגמת נפש.

כפי שמוצאים אצל משה רבינו, שלאחר שהקב"ה גזר "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"³⁶, הוא הצטער והרבה בתפלות³⁷, בהפצירו בקדוש־ברוך־הוא שהוא יוכל להכניס את בני ישראל לארץ ישראל, עד כדי כך שמכנים זאת "התלמיד כמה סרבן"³⁸, כאשר מובן שכוונתו לא היתה לטובתו האישית, אלא הוא "נתאוה"³⁹ להכנס לארץ ישראל, כ"עבד נאמן"⁴⁰, כדי למלא ולהשלים את שליחותו של האדון – הקדוש־ברוך־הוא – אשר היתה לטובתם של ישראל.

משה רבינו ידע, שחורבן הבית שיהא מאוחר יותר ויציאתם של ישראל לגלות וכו' קשורים בכך שיהושע יכניס את בני ישראל לארץ ישראל.

ולכן הוא הרבה כל כך להתפלל על כניסתו לארץ, כי אילו היה משה מכניס את ישראל לארץ ישראל, היה להם קיום נצחי בארץ, בית המקדש לא היה נחרב, ולא היה יותר שעבוד מלכיות⁴¹.

י. הרצון האמיתי – גילוי אלקות

אך עדיין אין מובן: כיון שהכל בהשגחה ובכוונת הבורא, ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא שעל ידי הרבצת התורה וחיזוק היהדות יתגלה אלקות בעולם, עד שהעולם יהיה דירה לו יתברך, יתממש בודאי – הרי זוהי הוכחה שהמאסר וכדומה אינם כדי שהעבודה תיפגע ח"ו, אלא, להיפך, שעל ידי כך תתווסף מעלה בהפצת היהדות⁴², וכפי שאכן ראו בפועל,