164

לתחושה⁵⁰, שכיוון שהמאסר ויסוריו הם בהשגחה פרטית, הרי בנוסף לכך שבאמצעותם תושלם הכוונה העליונה על ידי תוספת והגברה של הפצת היהדות⁵¹ לאחר השחרור מן המאסר, כדלעיל, הרי עצם המאסר ויסוריו "משלים הכוונה העליונה בענין הבריאה", לגלות אלקות בעולם.

ויש לומר שהחידוש והיתרון התבטא בגלוי בכך, שעצם המאסר גרם בשעת מעשה ליותר התעוררות ומסירות נפש בין היהודים בכלל ובמיוחד בין חסידיו ומקושריו, להתחזק בעבודתו של הרבי בהפצת היהדות⁵².

ויותר מכך – זה נעשה גם במאסר עצמו: עצם "עמידתו" של הרבי בתוקף בהתנהגותו שם, שהוא כלל לא נבהל והתרגש מפני האויבים והמתנגדים לקדושה. ויותר מכך: הוא כלל לא החשיבם למציאות והביט עליהם כאילו היו "כאין ואפס ממש", וכך התנהג במשך כל תקופת היותו במאסר⁵³ –

כל זה גילה במאסר עצמו ש"אין עוד מלבדו"⁵⁴.

וזה גרם להתבטלותם, שהם עצמם הוכרחו לשחרר את הרבי, כפי שכבר דובר בהרחבה פעמים רבות.

יג. אין מונע ומעכב בהפצת היהדות

הרי "הימים האלה נזכרים ונעשים"⁵⁵. ו"בתר רישא גופא אזיל" (=הגוף הולך אחר הראש)⁵⁶, שהתנהגותו של הרבי, אשר סיפר עליה, מהווה הוראה ונתינת כח בעבודתו הרוחנית של כל יהודי:

בראש ובראשונה יש לדעת, ששום דבר אינו צריך להפריע ולמנוע את מילוי שליחותו של הרבי בהפצת התורה וחיזוק היהדות. ובמיוחד כאשר ייתכן, שמשום שהפעילות אינה מתבצעת בזריזות הדרושה מעכבים לרגע את ביאת משיח צדקנו ושכינתא בגלותא.