תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך כב ימים אחרונים דחג הפסח

שיחה א

רשימת העמודים (10) מצוטט ב־24 עמודים חיפוש חדש

30שיחה א

א. מצה שרויה באחרון של פסח

בענין הזהירות שלא לאכול מצה שרויה בחג הפסח ידועים דברי אדמו"ר הזקן בתשובתו¹, ש"המחמיר תבא עליו ברכה .. טעמא רבא איכא במילתא (=טעם גדול יש בדבר) ליזהר מחשש איסור מדאורייתא", וכפי שהוא מסביר שם את הפרטים, ומבחין בין בישול מצה שנתפוררה, או הוכנסה למרק, לבין "מצה טחונה שעושין ממנה עיגולים" אשר "יש לדון בזה דין תערובות", והוא מסיים ואומר "ומכל מקום ביום טוב האחרון, המקיל משום שמחת יום טוב לא הפסיד".

אך למעשה ראינו את הנהוג אצל רבותינו נשיאינו, שבסעודות של אחרון של פסח² הרי לא זו בלבד שנהגו להקל, אלא אף לדקדק ולהקפיד לאכול מצה שרויה³.

ואם כל מנהג ישראל "תורה היא"⁴, על אחת כמה וכמה שכך הוא כשמדובר על מנהג מפורסם⁵ של רבותינו נשיאינו⁶.

לכאורה, ניתן היה להסביר, שכוונתם לא היתה להדר באכילת מצה שרויה באחרון של פסח, אלא כוונתם היתה להדר ב"שמחת יום טוב". אך אי אפשר להסביר כך⁷, כי בחגים אחרים לא ראו אצלם מנהג דומה, ואם עשו זאת לשם שמחת יום טוב, הרי צריך, לכאורה, לנהוג כך גם בחג⁸ הסוכות ובחג השבועות⁹, ובנוסף לכך, הרי אדמו"ר הזקן אומר "המקיל משום שמחת יו"ט לא הפסיד". כלומר, לא זו בלבד שזוהי קולא לגבי הזהירות הנדרשת בחג הפסח, אלא שאין כאן גם שום רווח והידור "משום שמחת יום טוב", אלא נאמר רק שלא הפסיד".

30ב. סימן היכר

ניתן היה לומר שרבותינו נשיאינו נהגו כך כדי שיווצר הבדל וסימן היכר¹⁰ בין אחרון של פסח¹¹ לבין שבעת הימים שלפניו¹².

אך קשה לומר¹³, שלצורך סימן היכר בלבד, יהדרו¹⁴ ויקפידו לאכול מצה שרויה, ובמיוחד כפי שראינו שנהגו לדייק ולשרות בכל מאכל ומאכל¹⁵, ואם עשו זאת לצורך סימן היכר בלבד – לא היה צורך לעשות זאת בכל מאכל.

ג. המנהג – הוראה

בפשטות יש לומר, שכיון שאדמו"ר הזקן פוסק ש"המקיל משום שמחת יום טוב לא הפסיד" לכן הקפידו לשרות באחרון של פסח – כדי להדגיש את החידוש בפסק ההלכה ובהוראה של אדמו"ר הזקן.

כפי שמוצאים בגמרא¹⁶ ש"רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד (=שהיה מהדר ליטול הדס שיש בו רק "שני עלין בעוקץ אחד ועלה אחד מלמטה ועולה ורוכב על השנים"¹⁷) כדעתו של רב כהנא, למרות שרב כהנא אמר "אפילו תרי וחד" ו"תלתא דחד קינא (=שלשה עלים בעוקץ אחד) כל שכן דכשר"¹⁸. אלא ש"הואיל ונפיק מפומיא דרב כהנא", לכן תלמידו הידר בכך¹⁹.

אך מכך שרבותינו נהגו זאת בכל מאכל ומאכל מובן שלא היה זה רק מפני הסיבה של "הואיל ונפיק מפומיה 31דאדמו"ר הזקן", אלא המנהג קשור ונוגע לעצם הענין של אחרון של פסח, ולכן – לכל הפרטים האחרים, כולל המאכלים, של יום זה.

וכפי שהוסבר פעם²⁰ אודות הדיוק בנאמר מנהג ישראל תורה היא, שלא זו בלבד שיש למנהג זה תוקף של תורה, בדומה לנאמר "מנהג אבותינו בידינו", "אל תשנו מנהג אבותיכם"²¹, וכתשובתו הידועה של הרשב"א²², אלא המנהג הוא גם הוראה – תורה – לתוכנו ומשמעותו המיוחדת, ובעניננו – יש כאן הוראה לגבי המהות המיוחדת של אחרון של פסח.

ד. בפסח – אסור; בשבועות – חובה

ויש לומר, שנקודת ההסבר לכך בפנימיות הענינים היא:

ידוע²³ ההבדל בין פסח לבין שבועות בענין החמץ, שבפסח החמץ אסור לחלוטין, ואילו בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא חובה – מנחת שתי הלחם המוקרבת בשבועות צריכה להיות דוקא "חמץ תאפינה"²⁴, ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה²⁵ את הקרבת מנחות המצה²⁶.

וההסבר לכך הוא: "חמץ" מצביע על הגבהה והתנשאות, שזהו המקור לרע, ולכן בפסח, ב"יציאת מצרים", חייבים "לברוח" מן ה"חמץ", ועד כדי כך ש"לא יראה"²⁷ ו"לא ימצא"²⁸. לעומת זאת בשבועות, לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית לכל פרטיה (חסד שבחסד וכו') – אז החמץ אינו סותר לעבודת ה', אלא להיפך: נמצאים אז במצב שבאמצעות החמץ עצמו אפשר, ולכן צריך, לקיים את התורה ואת המצוות, בדומה לנאמר "ויגבה לבו בדרכי ה'"²⁹. כי שיא המעלה הוא "אתהפכא חשוכא לנהורא", כשהופכים את החושך עצמו³⁰ לאור, ולכן בשבועות צריך להיות דוקא "חמץ תאפינה".

ה. אחרון של פסח – לאחר הבירור

לפי זה מובן שבדומה לכך אנו 32רואים גם באחרון של פסח: כאשר כבר ספרו, ו"בררו", באחרון של פסח, את כל שבע הספירות, המדות, החל מהספירה (המדה) הראשונה והנעלית – דאזיל עם כולי יומי³¹ – חסד, שלאחר מכן מתקיימות הסעודות של אחרון של פסח – סעודת הלילה וסעודת היום – וכבר "בררו" כל שבע המדות כפי שהן כלולות בחסד (חסד שבחסד, גבורה שבחסד, וכו') – הרי למרות שעדיין לא הגיעו לדרגה של שבועות, שאת החמץ עצמו הופכים לקדושה ולמצוה, כיון שעדיין לא התקיים ה"בירור" והזיכוך הפרטי של כל המדות לפרטן.

בכל זאת כבר אין צורך כל כך להזהר ולהשמר אז בעבודה הרוחנית מן הסוג של "מצה" (לחם עוני – התבטלות ואתכפיא), ולהשמר אפילו מחשש חמץ של מצה שרויה.

אז כבר אפשר לנצל לעבודת ה' גם דבר שאיננו בטל ושפל לחלוטין, ולכן צריך לעשות זאת, ומשום כך מהדרים לאכול מצה שרויה³², עד אשר אכילת השרויה גורמת, בפשטות, למצוה של "שמחת יום טוב".

ו. אכילת מצה רשות – למעליותא

כיון שכל דברי רבנן לקוחים מן התורה³³, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון³⁴, יש לומר גם בעניננו, שהמשמעות והאופן של אכילת מצה באחרון של פסח נובעת, והיא מעין המשמעות והאופן של אכילת מצה מדאורייתא בשביעי של פסח.

ההסבר לכך הוא: מן הפסוק³⁵ "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך" לומדים³⁶ "מה שביעי רשות אף ששה ימים רשות". פירוש הדבר³⁷, שלמרות שכל שבעת הימים, חוץ מליל יום טוב הראשון של פסח, שווים לגבי ההלכה של רשות, בכל זאת כיון שלומדים זאת משביעי של פסח³⁸ מובן, שעיקר הענין של רשות קיים בשביעי של פסח, ומשביעי של פסח הוא "נמשך" וחל³⁹ גם בששת הימים האחרים של פסח.

ומוסבר בתורת החסידות⁴⁰, 33שהעובדה שאכילת המצה בשביעי של פסח היא "רשות", הרי זה למעליותא. עצם העובדה שאכילת המצה ביום זה היא "רשות" מצביעה על כך שאכילת המצה בשביעי של פסח מגיעה לדרגה נעלית יותר מאשר אכילת המצה בלילה הראשון שהיא חובה, בדומה⁴¹ לענין של תפלת ערבית רשות⁴².

וכשם שהדברים קיימים בהמשכה מלמעלה, כך מובן גם לגבי עבודת האדם⁴³: אכילת מצה של חובה, או מצוה⁴⁴, מצביעה על כך, שהאדם אינו יכול להגיע בכוחות עצמו לעבודה הרוחנית של מצה, לחם עוני – התבטלות ואתכפיא, ולכן חלה עליו הזהירות בכך באופן של חובה ומצוה. לעומת זאת כאשר הדבר הוא "רשות", ומשאירים זאת לקיום לפי רצונו, הרי זוהי הוכחה שסומכים עליו. כלומר, שאין צורך לחייבו בהזהירות ובעבודה רוחנית של התבטלות. העבודה של אכילת מצה כבר יכולה להיעשות, ואף להתבצע, בכחות עצמו⁴⁵.

הענין קשור לכך שיום זה הוא שביעי של פסח: כפי שהוסבר לפני כן לגבי אחרון של פסח, שכיון שכבר סופרים את הספירה השביעית, סיום הבירור והזיכוך של המחזור הראשון של כל שבע המדות, וכבר נמצאים במצב ובדרגה שמסוגלים, ומשום כך חייבים, להדר ולאכול מצה שרויה,

בדומה לכך בשביעי של פסח – כיון שהוא היום השביעי מהיום שבו נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו וגאלם^*, ואשר משום כך לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ – נעשה אז, ביום השביעי, הגילוי של הענין ש"לא הספיק..." – וזהו "עצרת", אז נקלט ענין זה בפנימיותו של כל יהודי ולכן אכילת המצה אז היא רשות בלבד⁴⁶.

ז. שביעי של פסח – מלמעלה; אחרון של פסח – מלמטה

אך מובן שיש הבדל בין שביעי של פסח לבין אחרון של פסח: שביעי של 34פסח הוא היום השביעי של יציאת מצרים, באמצעות "נגלה עליהם", אז חל הגילוי מלמעלה⁴⁷. וכפי שהיה בפשוטם של דברים, שבקריעת ים סוף הושלמה יציאת מצרים, כי עד אז עדיין היתה אימת מצרים עליהם⁴⁸.

וכאשר הגיע היום השביעי, נעשה הגילוי מלמעלה מופנם באופן של "עצרת" וקליטה, והביא משום כך לידי אמירת שירה על ידי בני ישראל.

ולכן אכילת מצה היא כבר בפנימיות אז, ומשום כך היא רשות, כדלעיל.

לעומת זאת, אחרון של פסח הוא היום השביעי של ספירת העומר, של העבודה מלמטה, הבירור והזיכוך של שבע מדות האדם על ידי האדם עצמו,

וכפי שנעשה הדבר כפשוטו בפעם הראשונה, שביציאת מצרים התחילו בני ישראל מעצמם לספור את הימים לקראת קבלת התורה, שאז יגיעו ל"תעבדון את האלקים על ההר הזה"⁴⁹ –

שכאשר כבר מגיעים ליום השביעי של הספירה ושל העבודה מלמטה, הרי אז לא זו בלבד שהעבודה רוחנית של אכילת מצה – ביטול הישות העצמית – היא רשות, אלא כבר אפשר אז לאכול, ואף צריך להדר ולאכול מצה שרויה, שיש בה חשש חמץ, כי מעלים גם דרגה זו בעבודת ה', כדלעיל.

ח. אחרון של פסח – הגאולה העתידה

זהו הסבר רק לפרט באחרון של פסח, כזמן שבו משלימים את הספירה והבירור של המחזור הראשון של שבע המדות, הספירות (דחסד) של ספירת העומר. אך מובן שהמנהג להדר בלאכול שרויה קשור גם לעצם מהותו של אחרון של פסח, יום אשר כשמו כן הוא, שהוא מסיים ומשלים את זמן חרותנו, חג הפסח, וכן גם לגבי שביעי של פסח, כדלהלן.

כדי להבין זאת יש להקדים את אמרתו של אדמו"ר הצמח צדק, אשר כ"ק מו"ח אדמו"ר מביא באחת משיחותיו⁵⁰, ואלה דבריו: היום האחרון של פסח נקרא בשם זה, כי בו מסתיים הענין אשר התחיל בלילה הראשון של פסח. הלילה הראשון של פסח הוא החג אשר בו הוציאנו הקב"ה ממצרים, וגאלנו בגאולה הראשונה על ידי משה רבינו, שהיה הגואל הראשון – וזו היתה ההתחלה. אחרון של פסח, הוא החג שלנו על הגאולה האחרונה, אשר הקדוש־ברוך־הוא יגאלנו מן הגלות האחרונה על ידי משיח צדקנו שהוא הגואל האחרון. היום הראשון של פסח הוא יום שמחתו של משה רבינו, ואחרון של פסח הוא יום שמחתו של משיח.

35דבר זה, שאחרון של פסח קשור לגאולה העתידה, נרמז, כבכל הענינים שבפנימיות התורה, גם בנגלה שבתורה – בכך שההפטרה של אחרון של פסח היא "עוד היום... ויצא חוטר..."⁵¹.

הפטרה זו עוסקת בהרחבה בגאולה העתידה על ידי משיח צדקנו, ומדובר בה על פרטי הייעוד שיקויימו אז. כמבואר בכמה מדרשי חז"ל, וכמובא גם בדברי הרמב"ם⁵², שההנהגה בימות המשיח תהיה באופן של "וגר זאב עם כבש..." ועד "כי מלאה הארץ דעה את ה'", ועל קבוץ הגלויות מתואר בפסוקי ההפטרה: "והיה ביום ההוא... לקנות את שאר עמו... ומאיי הים".

וכידוע⁵³ שהבעל־שם־טוב נהג לאכול באחרון של פסח שלש סעודות, והסעודה השלישית, שהתקיימה לפנות ערב, נקראה "סעודת משיח" – מהסיבה שצויינה לעיל, כי באחרון של פסח מאיר גילוי הארת המשיח.

ט. בגאולה העתידה אין בריחה מהרע

ההבדל הכללי בין הגאולה הראשונה ביציאת מצרים, לבין הגאולה האחרונה העתידה לבוא, הוא⁵⁴:

ביציאת מצרים נאמר "כי ברח העם"⁵⁵, כי "הרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו"⁵⁶, והיה צורך לברוח מן הרע – טומאת מצרים"⁵⁶. ובמצב זה נמצאו בני ישראל עד קריעת ים סוף בשביעי של פסח, כפי שמובן גם בפשטות הענינים, שעד אז היתה אימת מצרים עליהם, כדלעיל.

ומשום כך "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים"⁵⁷, יש צורך בזהירות רבה מפני חמץ, ובחפזון – ברח, וזוהי העבודה של מצה, לחם עוני – ביטול ואתכפיא.

בגאולה האחרונה שלעתיד לבוא נאמר "לא בחפזון תצאו"⁵⁸, כי אז יהיה 36"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"⁵⁹, לא תהיה כלל מציאות של רע ושל טומאה שממנה צריך להמלט.

וכיון שאחרון של פסח הוא חג הקשור לגאולה האחרונה, ואז מאיר אורו של משיח, לכן אין צורך בזהירות מפני חשש שרויה – כי נמצאים בדרגה נעלה יותר, כמוסבר לעיל.

י. אחרון של פסח – אתהפכא ממש

יותר מכך: בגאולה האחרונה, בנוסף לכך שיתקיים הענין של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שלא תהיה יותר מציאות של רע, אלא ייווצר הענין של אתהפכא באמת,

וכפי שאומרים בהפטרה של אחרון של פסח "ושעשע יונק... ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה", שגם הנחש הצפעוני – היצר הרע⁶⁰, יתהפך לטוב – והארה וגילוי מענין זה קיימים באחרון של פסח,

ומשום כך מהדרים לאכול שרויה בכל המאכלים, כי החשש הקיים במצה שרויה מתהפך אז לטוב ולקדושה, ואפשר לנצלו לעבודת ה', ואף בשמחה⁶¹, החל בשמחת יום טוב.

וגם ענין זה מתבטא בהלכה בנגלה שבתורה: לפי ההלכה⁶² "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים מותר לאכול חמץ בסעודה אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל". כלומר, בסעודה של אחרון של פסח אוכל היהודי במקרה זה חמץ⁶³, למרות שהוא אומר לאחר מכן בברכת המזון "ביום חג המצות הזה"⁶⁴.

37יא. גם שביעי של פסח – הגאולה העתידה

התורה נאמרה בכללות ובפרטות, וכך בעניננו: האמור לעיל, שהלילה הראשון של פסח הוא החג של הגאולה הראשונה – יציאת מצרים, ואחרון של פסח הוא חג הקשור לגאולה העתידה – הוא ההבדל הכללי בין שני ימי החג הראשונים של פסח לבין שני ימי החג האחרונים. כלומר, גם שביעי של פסח, שהוא הסיום של חג הפסח קשור לגאולה העתידה⁶⁵.

[ובארץ ישראל הרי זהו הסיום ממש, ומקיימים ביום זה את סעודת המשיח, בשביעי של פסח].

וכפי שהדבר מתבטא גם בכך שדוקא בקריעת ים סוף, בשביעי של פסח, התבטלו המצרים ו"קליפת מצרים" באופן ש"לא נשאר בהם עד אחד"⁶⁶, שזה מעין ביטול הרע והסרת הטומאה בכל העולם לעתיד לבוא, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".

וכך גם לגבי בירור ניצוצות הקדושה של מצרים, שהשלימות של בירור כל ניצוצות הקדושה שבמצרים – לא תוסיפו עוד לראותם⁶⁷, היתה בקריעת ים סוף, ו"גדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים"⁶⁸, וזאת בדומה לשלימות של בירור כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם לעתיד לבוא.

ומשום כך היה גילוי אלקות בקריעת ים סוף באופן של "מראין⁶⁹ אותו באצבע ואומר זה א־לי" ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים"⁷⁰, בדומה למה שיהיה לעתיד לבוא⁷¹: "ונגלה כבוד ה' וראה כל בשר יחדיו"⁷², ו"אשפוך⁷³ רוחי על כל בשר (גם על עבדים ושפחות⁷⁴) ונבאו..."

וכך התחדש בעולם בקריעת ים סוף 38גם הענין של אתהפכא – "ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה"⁷⁵, שהחושך עצמו האיר, בדומה למה שיהיה לעתיד לבוא, כאשר "ולילה⁷⁶ כיום יאיר"⁷⁷.

ויש לומר, שגם ענין זה – הקשר שבין שביעי של פסח לבין הגאולה העתידה – קשור לענין של אכילת מצה רשות. כי גילוי זה של שביעי של פסח "נקרא רשות ועלמא דחירו"⁷⁸.

וגם אופן עבודה זה של רשות, הוא בדומה לעבודה בזמן ההוא שלעתיד לבוא, "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"⁷⁹, "שאין בהם לא זכות ולא חובה"⁸⁰, לא יחול אז הענין של חוב ומצוה, ובכלל "באותו⁸¹ הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ולא תחרות... ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד... שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

(משיחות אחרון של פסח תשכ"ז, תשל"ז)

הערות

עמוד 30

1. סי' ו (נדפס בסוף ח"ו דשו"ע אדה"ז). וראה שערי תשובה לשו"ע או"ח סו"ס תס.
2. ובכל שבעת ימי הפסח נזהרין ביותר ממצה שרוי' ולכן המצות שעל השלחן מכוסות, שמא יפלו עליהן מים וכו' – ראה הגש"פ עם לקוטי טעמים כו' ע' לז. ספר השיחות ה'ש"ת ע' 37. תש"ב ע' 105.
3. כ"ה בסה"ש תש"ב שם בהנהגת כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע. וכן נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר.
4. תוד"ה נפסל מנחות כ, ב. מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורא ע' 153(והמנהג תורה היא). וראהירושלמיפסחיםפ"ד ה"א.
5. משא"כ הנהגה סתם או עראית, ועאכו"כ שבצנעה.
6. להעיר שהלשון בתוס' ומהרי"ל שם "מנהג אבותינו תורה היא".
7. וכדמוכח גם מסה"ש שם בנוגע לאביו: אבער אחש"פ, הגם עס איז אים געווען שווער בכלל צו עסן מצה שרוי' פונדעסטוועגן כו' (=אבל באחרון־של־פסח,למרותהקושישבדברלאכולמצה שרויה, בכל זאת...).
8. ואדרבה, באחש"פ הרי ההידור בשמחת יו"ט בא ע"י קולא בזהירות חשש חמץ, משא"כ בשאר יו"ט שההידור בשמחת יו"ט הוא בלי כל חשש כלל.
9. אלא שיש לדחות דבפסח שאוכלים מצה הרי משום שמחת יו"ט מקום להקל לאכול (במקום מצה קשה) מצה שרוי' או קניידלאך, משא"כ בשאר יו"ט. אבל ראה לעיל הערה 8.

עמוד 30

10. כן משמע לכאורה מספר השיחות שם: פונדעסוועגן פלעגט ער דאס טאן בכדי להראות. וראה גם ספר המנהגים־חב"ד ע' 43.
11. וע"ד שמצינו בשמע"צ (סוכה מז, א) שמיתב יתבינן(בסוכה)ברוכילאמברכין,ומ"מ "איןישנים בסוכה דבשלמא גבי אכילה איכא היכרא דהא אין מברך, מה שאין כן בשינה שליכא היכרא" (מרדכי הובא במג"א סי' תרסח סק"ב. ועד"ז הוא במהרי"ל הל' סוכה).
12. להעיר משו"ע אדה"ז או"ח ר"ס קפח (וש"נ) דאחר שחתם בונה ירושלים יענה אמן אחר ברכת עצמו כו' כדי לחלק בין ברכות של תורה לרביעית שהיא מד"ס.
13. עוד יל"ע בזה ע"פ הידוע שמחמירין בכמה דברים ביו"ט שני של גלות דלא אתו לזלזולי בי' – ראה טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סתצ"ו ובנ"כ. וראה גם שו"ע אדה"ז סתע"ה ס"ל לענין אכילת מצה כו'. ואולי אינו שייך לנדו"ד, כי זהו רק בענין השייך ליו"ט, ולא בענין השייך לכל ימי החג (וכמו בסוכה – ראה שו"ע אדה"ז סתרל"ט סי"ט). וראה חק יעקב או"ח סתצ"א "דמקילין כמה דברים ביום אחרון של פסח באיסור חמץ הואיל והוא רק ספיקא דיומא כו'". וראה לקמן בפנים סעיף יו"ד.
14. להעיר מסה"ש שם (ריש ס"ב): אחרון של פסחפלעגטמעןפריערניטעסןמצהשמורה דוקא. ומשמע קצת שזה הי' בכדי להדגיש את השינוי בין אחש"פ לשאר הימים, ואעפ"כ לא נאמר שהיו מהדרים לאכול מצה פשוטה.
15. ראה ספר השיחות שם.
16. סוכה לב, סע"ב.
17. לשון רש"י שם ד"ה תרי.
18. רש"י שם ד"ה מהדר.
19. ולהעיר לעניננו ממשנ"ת בתניא פל"ב "והן לא לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים", שי"ל שלאחר שגילה אדה"ז ענין זה, יש בזה לא רק שלילת השכר "לא הפסיד", כ"א גם "ריוח" גדול שמקיים ציווי דאה"ז, שעי"ז מתקשר עם אדה"ז (ראה בפנים בענין הואיל דנפיק מפומי' דר"כ) – ראה לקו"ש [המתורגם] חי"ז ע' 239 הערה 68.

עמוד 31

20. לקמן ע' 64. וש"נ.
21. ירושלמי שם.
22. ח"א ס"ט.
23. בהבא לקמן – ראה תו"א ס"פ ויקהל ד"ה קחו (פט, ג. צ, ריש ע"ב) וביאורו בהוספות בתו"א שם (קיד, ג ואילך. קטו, ג. קטז, ב). אוה"ת ד"ה הא לחמא (ויקרא כרך ב) ע' תנו ואילך. ובכ"מ.
24. אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
25.
26. והמנחות שמביאין מן הישן – הותרו ע"י שתה"ל דאשתקד.
27. בא יג, ז.
28. שם יב, יט.
29. דה"ב יז, ו. וראה ר"ח שער הענוה פ"ו (רלד, רע"א): שיהי' יקר רוח וגבה נפש בעניני עוה"ב כו'. לקו"ת במדבר (טו, ג). ועוד. וראה פירוש המלות (מהדו"ב) פקמ"ז.
30. עפ"ז מובן אריכות ודיוק סיפור חז"ל: אותן מצעות כו' הציעה לו בהיתר (מנחות מד, א).
52. ראה מנחות סח, ב. תוד"ה כבשי (שם מח, ב). ועוד. וראה צפע"נ הל' נדרים ח, ד.

עמוד 32

31. ראה זח"ג קג, א־ב. קצא, ב.
32. ועפ"ז יש לפרש הלשון בסה"ש שם "בכדי להראות" – להראות ענינו ותוכנו דאחש"פ.
33. ראה אגה"ק סכ"ט (קנ, א): ז' מצות דרבנן .. יוצאות ונמשכות ממצות התורה וכלולות בהן כו'.
34. פסחים ל, ב. וש"נ.
35. ראה טז, ח.
36. פסחים קכ, א. שו"ע אדה"ז סתע"ה סל"ב.
37. ראה שער האמונה פ"כ־כא.
38. ע"ד החילוקים (ועד להלכה בפועל) – בין הדבר שנאמר הדין בו בפירוש ואלו – שנלמדין ממנו (תו"י יומא ג, ב. חינוך מצוה שס. וראה אנציקלופדיא תלמודית כרך ז' ע' קא. וש"נ).
39. וכמדובר כמה פעמים בכל הענינים שבתורה שהדבר המלמד הוא "המקור" שממנו נמשך הדבר הנלמד (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 241).
40. שער האמונה שם. דרמ"צ כד, ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' צה ואילך. ד"ה וע"פ כו' ששת ימים תרס"ח. לקוטי לוי"צ (לזהר) ח"ב ס"ע פז.

עמוד 33

41. ביאוה"ז להצ"צ וד"ה וע"פ כו' ששת ימים הנ"ל. לקוטי לוי"צ שם.
42. מבואר בלקו"ת סוכות פ, ג. שה"ש כד, ב. ביאוה"ז לאדהאמ"צ (יג, סע"ד ואילך) ולהצ"צ (ע' פה ואילך). וראה במקומות שנסמנו בהערה 40 ששייך לזה שבשש"פ הי' קרי"ס שבה נאמר (בשלח יד, יד) ואתם תחרישון, בעתיקא תליא מילתא (זח"ב מח, א). אלא שלכאורה זהו למעלה לגמרי מעבודת ועשיית האדם גם מבחי' רשות (ראה ביאוה"ז להצ"צ שם ע' צג. לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 383. וש"נ). ואכ"מ.
43. ראה גם לקו"ש ח"ז ע' 275 ואילך (באופן אחר).
44. ראה מכות (ח, א) כו"כ דוגמאות דחובה או מצוה. אנציקלופדיא תלמודית ערך חובה מצוה רשות.
45. ועוד אופן ודרגא דרשות – שנתעלה כ"כ עד שאינו מוכרח עוד לעשי' זו ותועלתה.
*. נוסח ההגדה פיסקא מצה זו ושם לפנ"ז פיסקא ויוציאנו.
46. ראה בכל הנ"ל (נוסף על הנ"ל הערה 40) בדרושים ד"ה ששת ימים בלקו"ת צו, סידור, אוה"ת. ועוד.

עמוד 34

47. ראה לקו"ת צו יד, ד.
48. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 131. ח"ז ע' 270.
49. "הגדה" הובאה בר"ן סוף פסחים. וראה לקמן ע' 128.
50. סה"ש ה'ש"ת ע' 72.

עמוד 35

51. ואף שהטעם בזה איתא (בשו"ע אדה"ז סת"צ סי"ג) לפי שבליל פסח היתה מפלתו של סנחריב, הרי מפלת סנחריב היתה בליל ראשון של פסח (שנאמר השיר יהי' לכם כליל התקדש חג גו'). וי"ל שמרומז בזה כי בהפטורה זו (בנוב לעמוד גו') מבואר נצחונו של חזקי', שביקש הקב"ה לעשותו משיח (סנהדרין צד, א). וזה שייך לאחש"פ כדלקמן בפנים.
52. הלכות מלכים פי"ב. אלא שלשיטתו ביד ה"ז רק משל וקאי על אוה"ע, ולדעת הראב"ד כו' אינו משל (ראה נ"כ שם). – וגם הרמב"ם עצמו מפרש דבריו בידו וז"ל באגרת תחיית המתים פ"ו: מש"כ דמשל הן "אין דברינו זה החלטי כו' ואם הוא כפשוטו הרי יהי' נס כו' כעין אמרם לא הזיק נחש ועקרבבירושלים".וראהג"כהגש"פ(קה"תתשמ"ו ושלאח"ז) ע' תרנג בהערה, ובארוכה – לקו"ש חכ"ז ס"ע 203 ואילך. וראה גם לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 452 ואילך.
53. ראה היום יום ע' מז.
54. בכל הבא לקמן ראה (נוסף על הנ"ל הערה
55. בשלח יד, ה.
56. תניא פל"א.
57. ראה טז, ג.
58. ישעי' נב, יב. וראה המשך וככה תרל"ז בתחלתו. שם פרק קכט.
23. לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 134 ואילך. וש"נ.

עמוד 36

59. זכרי' יג, ב.
60. סוכה נב, א.
61. וזה למעלה יותר מהבחי' דמצה עשירה שאינה באה לידי חימוץ (המבואר במקומות הנ"ל הערה 23, 54).
62. שו"ע אדה"ז סתצ"א ס"ג ממג"א וחק יעקב שם. במשנה ברורה שם (סק"א) כתב "אמנם אם עדיין לא בירך בהמ"ז* בודאי אין לו לאכול חמץ דהרי יצטרך לומר יעלה ויבוא משום דאזלינן בתר התחלת הסעודה כדאיתא לעיל בסו"ס קפח וא"כ יהי' תרתי דסתרי" – אבל צע"ג, כי הדין שבמג"א וח"י אפשרי רק לפני ברהמ"ז, שהרי משתחשך אסור לאכול אחרי ברהמ"ז קודם מעריב והבדלה (שו"ע או"ח סי' רצט). וראה גם כף החיים (סק"ח) שמסתימות לשון הפוסקים משמע שגם קודם ברהמ"ז שרי. וראה הערה 64.
63. אלא שע"פ נגלה הטעם בזה "לפי שאיסור חמץ אינו תלויבהבדלהכללכיוןשחשכה הואלילה לכל דבר וכבר הלכה ממנו קדושת יו"ט כו'" אכילת חמץ שאינו תלוי כלל בקדושת היום" (שו"ע אדה"ז שם) . ולהעיר מט"ז או"ח סו"ס תרסח. וראה לקמן ע' 128. ואכ"מ.
64. כן משמע במשנ"ב שם, מדכתב "יצטרך לומר יעלה ויבוא כו' וא"כ יהי' תרתי דסתרי" [ולא – "ולא יוכל לומר יעלה ויבוא .. כי יהי' תרתי דסתרי" (ע"ד הדין בסקפ"ח שמביא, דמי שנמשכה סעודתו למוצ"ש והתפלל ערבית אינו מזכיר של שבת)] – ומשמע מזה, שגם לדבריו אין ב"סתירה" זו לפטרו מאמירת יעלה ויבוא. ויש לומר שאינו דומה לדין הנ"ל (בסקפ"ח), כי שם "דבריו סותרים" כלשון אדה"ז בשולחנו שם (סי"ז) "שתחלה התפלל תפלת יום שלאחריו ואח"כ מזכיר יום העבר": משא"כ בנדו"ד, שהמדובר באכילה (אכילת חמץ). ועצ"ע.
. בדפוס ראשון דמשנ"ב במקום התיבות "אמנם .. בודאי" איתא "ולע"ד נראה פשוט דבודאי" (ולפ"ז פליג על דין המג"א). אבל בדפוס תרס"א (ושלאח"ז) – שהוגה ותוקן ע"י המחבר עצמו – הוא כבפנים.

עמוד 37

65. אלא שזהו ענין גאולה העתידה שביצי"מ (ראה לקו"ש ח"ז ע' 271 ואילך. ובכ"מ).
66. בשלח יד, כח.
67. ראה ל"ת להאריז"ל (וס' הליקוטים) ר"פ תצא. שהמ"צ ס"פ ראה.
68. מכילתא בא יב, לו. פרש"י בשלח טו, כב.
69. בשלח טו, ב. מכילתא ופרש"י שם. מדרש תהלים (באבער) סח, יד. זח"ב סד, ב. ח"ג כב, סע"ב.
70. וראה גם לקוטי לוי"צ שם: ובקרי"ס היו הכל בשוהכו' אפילועובריןשבמעיאמןאמרו ג"כשירה כמו הגדולים שהיו הכל בשוה. וראה לקו"ש חל"א ע' 70 ואילך.
71. ראה המשך תער"ב ח"ב ע' תתקלה ואילך.
72. ישעי' מ, ה. דכמו לעת"ל שהבשר עצמו יראה כבוד ה' כמבואר במ"א (וראה תו"ח תצוה תפב, א ואילך. שער האמונה פכ"ה), עד"ז הי' בקרי"ס דראתה שפחה על הים, ולא שהיתה עלי' במדריגתה. וראה שער האמונה פכ"א. המשך תער"ב שם.
73. יואל ג, א. וראה דב"ר ס"פ תצא: לעת"ל שאני עוקר יצה"ר מביניכם שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם אני מחזיר שכינתי ביניכם מנין שנאמר והי' אחר כן אשפוך את רוחי על כל בשר וגו'. ראה אוה"ת נ"ך ע' תנט. תיט. ועוד.
74. שם, ב.