שיחה ב

21שיחה ב

א. המחלוקת לגבי "חביתי כהן גדול", כאשר "לא מינו אחר"

מסופר בפרשתנו¹ על "חביתי כהן גדול" – בכל יום ("תמיד") חייב הכהן הגדול להביא (מביתו – מממונו²) קרבן מנחה, "מחציתה בבוקר ומחציתה בערב".

מהי ההלכה כאשר "מת כהן גדול" ו"לא מינו אחר תחתיו"? על כך יש מחלוקת בין התנאים "משל מי היתה קריבה" מנחת הכהן הגדול³: לדעת רבי שמעון היתה המנחה "משל ציבור" – מביאים אותה מכספי הציבור, ולדעת רבי יהודה "משל יורשים" – יורשי הכהן הגדול מביאים את קרבן המנחה, עד למינוי כהן גדול אחר⁴.

בגמרא⁵ מובאת ברייתא המבארת את הטעמים למחלוקת זו: רבי יהודה דורש על הפסוק⁶ "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה", "דהכי

צו ב

משמע, הכהן המשיח כשמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה"⁷, ואילו רבי שמעון לומד מן הפסוק⁶ "חוקת עולם" – "משל עולם" – משל ציבור, מתרומת הלשכה⁸.

מלשון המשנה "משל מי היתה קריבה", וכן מלשונם של שני התנאים ומדבריהם, מובן, שחובת הקרבת המנחה (מדאורייתא⁹) כאשר "לא מינו אחר תחתיו" אינה חובה נפרדת מהקרבת החביתין על ידי הכהן הגדול, כלומר, התורה לא חידשה חובה נוספת להקרבת חביתין כאשר מת הכהן הגדול, אלא זהו המשך ונכלל בחובת הקרבת המנחה כאשר הכהן הגדול עצמו מקריב.

לפי זה יש לומר, שהמחלוקת לגבי אופן לימוד הפסוקים תלויה במחלוקת לגבי מהות קרבן "חביתי כהן גדול", גם כאשר הכהן הגדול עצמו מקריבו.

21ב. "חביתי כהן גדול" – קרבן יחיד או ציבור?

לגבי מנחת "חביתי כהן גדול", אשר אמנם באה מממונו של הכהן הגדול ונקראת קרבנו, "חביתי כהן גדול"¹⁰, יש בכל זאת לחשוב אם היא נחשבת לחלוטין קרבן יחיד, או שהיא כעין קרבן ציבור¹¹.

יש לומר, שהדבר תלוי בטעמי הקרבן:

ב"ספר החינוך"¹² מוסבר, "משרשי המצוה, לפי שהכהן הגדול הוא השליח בין ישראל לאביהם שבשמים, כלומר, כי הוא הנושא תפלה אליו בעדם ועל ידי תפלותיו ומעשה קרבנותיו מתכפרים הם, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמיד כמו תמידי הציבור .. ולמען זאת יועיל לו ולהם" – לפי זה יוצא, שמנחת החביתין של הכהן הגדול היא לכפרת הציבור, בדומה לתמידי הציבור. ובמיוחד, שמקריבים את מנחת חביתי הכהן הגדול יחד עם קרבן התמיד¹³.

אך נראה שמפרשים רבים סוברים, שהקרבן קשור לכהן הגדול עצמו בלבד, כיחיד. כפי שמובן מן הטעמים שמסבירים על כך מפרשי טעמי המצוות. לדוגמא: האברבנאל¹⁴ מזכיר כמה וכמה טעמים וביניהם¹⁵ "כדי להכניס לפני השם בענוה ובסימני דלות כעני ואביון הנצב לפני אדון כל הארץ"¹⁶. "שרצה השם שבכל יום יהיו קרבים לפניו קרבן יחיד וקרבן ציבור... דרך כלל ודרך פרט..."¹⁷.

22ולפי זה יש לומר, שהמחלוקת שלעיל, לגבי כהן גדול שמת ו"לא מינו אחר תחתיו, משל מי היתה קריבה", תלויה בשני סוגי טעמים אלו:

אם סוברים שקרבן הכהן הגדול הוא כקרבן ציבור, יוצא, שכאשר אין כהן גדול, צריך להביא את הקרבן מכספי הציבור¹⁸.

אך אם סוברים שקרבן הכהן הגדול אינו קשור לציבור, אלא לכהן הגדול כיחיד, הרי שכאשר הכהן הגדול מת, צריכים יורשיו להביא קרבן זה¹⁹:

ג. ההסבר ללשון הרמב"ם "עבור כפרתו"

לפי האמור לעיל, שלדעת רבי יהודה צריך להביא את הקרבן "משל יורשים" כיון שהקרבן קשור לכהן הגדול עצמו, יובנו דברי הרמב"ם בהלכה זו:

הרמב"ם²⁰ פוסק: "מת כהן גדול בשחרית אחר שהקריב חצי העשרון ולא מינו כהן אחר, מביאים היורשים עשרון שלם עבור כפרתו".

ולכאורה, אין מובן: מהי משמעות התוספת, שהיורשים מביאים את הקרבן "עבור כפרתו"? ומנין לומד זאת הרמב"ם?

ההסבר לכך הוא: בכך רומז הרמב"ם לטעם, מדוע ההלכה היא ש"מביאין היורשין". וכן, יש בכך ענין נוסף: לכאורה, מכך שרבי יהודה משנה מלשון הפסוק "מבניו יעשה אותה", ואומר "יורשין" מובן, שאין הכוונה דוקא לבנים זכרים,

שהם כללית ראויים להביא מנחת חביתין: לא רק אם אחד מבניו ראוי למלא את מקומו, וממילא הוא כבר עתה כהן גדול בכח, ויהיה מאוחר יותר כהן גדול, אלא אפילו בניו סתם, שהנם, ויישארו, כהנים רגילים, הרי הם מביאים מנחת חביתין ביום שמתחנכים לכהונה,

אלא כיון אף אם לכהן הגדול אין 23בנים זכרים, ויורשיו הן בנות²¹ – חייבות הן להביא את מנחת החביתין²².

וצריך עיון: מנין לומד רבי יהודה חידוש זה, שגם יורשים אלו – סתם, כולל בנות – צריכים להביא את הקרבן, ולא רק "בניו", כמוזכר בפסוק?

על כך מתרץ הרמב"ם, שהקרבן אינו של היורשים כשלעצמם, אלא "עבור כפרתו", לכפרת המוריש²³, כי חביתי הכהן הגדול הם לכפרת הכהן הגדול^*, ולכן אין זה קרבנם שלהם, אלא כקרבן המוריש והם מביאים כיורשים את ה"קרבן של אביהם"²⁴.

ד. השאלות על פירושי רש"י על הפסוק "והכהן המשיח תחתיו..."

לפי הסבר זה על חביתי הכהן הגדול, שהם כעין קרבן ציבור ושניתן אף לומר שהם קרבן יחיד של הכהן הגדול, מובן גם פירוש רש"י על הפסוק²⁵ "והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה .. כליל תקטר".

רש"י מצטט את המילים "המשיח תחתיו מבניו" ומפרש "המשיח מבניו תחתיו". לאחר מכן הוא מצטט את המילים "כליל תקטר" ומפרש: "אין נקמצת להיות שיריה נאכלין, אלא כולה כליל".

ב"דיבור המתחיל" הראשון אין מובן, כפי שמדייקים המפרשים²⁶: מהי כוונת 24רש"י בפירושו, שבו הוא .. הופך את סדר המילים בפסוק? מה משתנה או נוסף על ידי כך בהבנת הפסוק²⁷?

גם ב"דיבור המתחיל" השני תמוה: מה מחדש כאן רש"י? למילים "כליל תקטר" יש בפשטות משמעות אחת בלבד, שמקטירים אותה כולה על גבי המזבח, ולא נשאר דבר לאכילה?!

יותר מכך: רש"י עצמו כבר אמר לפני כן²⁸ "אין לי .. אלא מנחת ישראל שהיא נקמצת, מנחת כהן שהיא כליל..." – ולא הוסיף לכך הסבר. כלומר, הביטוי "כליל" מובן בפשטות, שמקטירים את הקרבן כולו²⁹. מדוע, אפוא, צריך רש"י לבאר זאת כאן, ובהרחבה רבה – "אין נקמצת להיות שיריה נאכלין אלא כולה כליל"?

בהמשך, על הפסוק הבא³⁰ – "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" – מפרש רש"י את המילה "כליל" – "כולה שוה לגבוה". ותמוה מאד: תחילה משתמש רש"י במילה "כליל" ללא שום הסבר, לאחר מכן הוא מבאר שמשמעותה "אין נקמצת...", ורק לאחר כל זאת הוא מסביר את המילה "כליל"?!

ה. ההבדל בין "כליל תקטר" לבין "כליל תהיה"

ויש לומר, שההסבר לכל זה הוא:

השאלה בפסוק שאותה רוצה רש"י להסביר היא לגבי ההבדל הלשוני שבין שני הפסוקים: בפסוק הראשון, שבו מדובר על מנחת הכהן המשיח, נאמר "כליל תקטר", ואילו בפסוק השני, שבו מדובר על "וכל מנחת כהן", נאמר "כליל תהיה"³¹.

משינוי זה מדייק רש"י שאלו הם שני אופנים שונים של "כליל" – ואת זאת הוא מבאר בהרחבה:

על "כליל תקטר" מפרש רש"י "אין נקמצת להיות שיריה נאכלין אלא כולה כליל". באמצעות ההרחבה בלשונו מבהיר רש"י את כוונתו, שהביטוי "כליל תקטר" אינו שולל את ענין הקמיצה. צריכה להיות קמיצה, אך זוהי קמיצה אשר "אין שיריה נאכלין", אלא גם אותם מקטירים על המזבח³² – "קומץ קרב לעצמו ושירים קרבין לעצמן"³³. וזוהי המשמעות של "כליל 25תקטר"³⁴ – שהכל, הקומץ והשיריים, מוקטר על המזבח³⁵.

בפעם השניה, כשנאמר "כליל (תהיה)", לגבי "כל מנחת כהן", המשמעות היא "כולה שוה לגבוה" – במנחה זו אין הבחנה בין קומץ לבין שיריים, אלא היא מוקטרת כולה בשוה, אין כלל קמיצה. "כליל תהיה" – היא נשארת כליל בהוויתה³⁶.

ו. לדעת רש"י מנחת כהן גדול היא כקרבן ציבור

מהו הטעם להבדל בין מנחת כהן גדול לבין מנחת כהן סתם?

לפי האמור לעיל בסעיף ב' מובן הדבר בפשטות: לדעת רש"י, בפשוטו של מקרא, חביתי הכהן הגדול, הקרבים תמיד בכל יום, אינם קרבן (של הכהן הגדול בתור) יחיד, הדומה למנחת כהן סתם, ורק נוסף בה הקשר לכהונה גדולה, אלא זהו קרבן המובא על ידו כשליח של כלל ישראל – בדומה לקרבן התמיד, כעין קרבן ציבור.

לפי זה מובן מדוע סובר רש"י שבחביתי כהן גדול יש צורך בקמיצה, כיון שאין זו כמנחת כהן, אלא כמנחת ציבור, החייב בקמיצה³⁷, כשאר המנחות המוקטרות על המזבח³⁸. אך כיון שלמעשה מובאת המנחה באמצעות הכהן הגדול, היא דומה גם למנחת כהן³⁹, שאין שיריה נאכלין⁴⁰.

מסיבה זו מקדים רש"י על תחילת הפסוק "והכהן המשיח תחתיו מבניו" ומשנה בפירושו: "המשיח מבניו תחתיו":

בכך רוצה רש"י לשלול, בפשוטו של מקרא, את פירושו של רבי יהודה: לדעת רבי יהודה יוצא, שהמילה "מבניו", וכן המילה "תחתיו", אינה קשורה למילה "משיח", אלא ל"יעשה..." – ומשמעות הפסוק היא, 26כדלעיל: "והכהן המשיח" – אם הוא מת, הרי – "תחתיו מבניו יעשה אותה" – בניו צריכים להביא קרבן מנחה במקומו.

למרות שפירוש זה רחוק, לכאורה, מפשטות הפסוק, ניתן היה לחשוב, שמכך שהפסוק נכתב בסדר זה – במקום "מבניו תחתיו" נאמר "תחתיו מבניו" – רומזת התורה (בנוסף לפירוש הפשוט של הפסוק, שהכהן המשיח הבא צריך להביא חביתי כהן גדול), גם להלכה נוספת, שכהן גדול שמת – בניו צריכים להביא את קרבנו, כדעת רבי יהודה⁴¹.

רש"י שולל פירוש זה בפשוטו של מקרא, ומסביר, שכאילו נאמר מלכתחילה בפסוק "המשיח מבניו תחתיו", ללא הפסק בין "משיח" לבין "מבניו" – הכהן המשיח שהוא "מבניו תחתיו"⁴². אך לא סתם בניו, שהרי לדעת רש"י באים חביתי כהן גדול ככפרה על כלל ישראל, והכהן הגדול מביאם כשליח של כלל ישראל, ולכן אין מתאים שאם כהן גדול מת יביאו בניו, שאינם כהנים גדולים, ואינם שלוחים של כלל ישראל, את הקרבן.

ז. הסבר להבדל נוסף בין רבי יהודה לרבי שמעון

לפי האמור לעיל, שההבדל בין רבי יהודה לבין רבי שמעון נעוץ במחלוקת לגבי מהות מנחת חביתין, גם כאשר הכהן הגדול עצמו מביאה, ניתן להסביר הבדל נוסף בהקרבת החביתין:

הגמרא⁴¹ שואלת: "ורבי יהודה האי חק עולם מאי עביד ליה? (=כיצד הוא מסביר את המילים חק עולם). חוקה לעולם תהא" (=שמצוה זו נוהגת לדורות).

ומסבירים על כך בעלי ה"תוספות"⁴³: "דהוה אמינא אהרן מקריב חביתין בכל יום ובניו בשעה שנעשו כהנים גדולים אף־על־פי שכבר נתחנכו בכהונת הדיוט", ולכן יש צורך בלימוד "חוקה לעולם תהא שבכל יום יקריבנה"⁴⁴. ומסקנת התוספות היא "ורבי שמעון לית ליה האי סברא" (=רבי שמעון אינו מסכים לסברה זו).

ולכאורה: מהי המחלוקת ביניהם – האם מובן מאליו שצריך להקריב בכל יום (גם לדורות), או שיש צורך לשם כך בלימוד מיוחד?

הענין מובן לפי האמור לעיל: העבודות התמידיות במקדש קשורות לציבור, כי ציבור הוא מציאות תמידית 27ונצחית⁴⁵, כהלכה הידועה שציבור לא מת⁴⁶. ולפיכך, לדעת רבי שמעון, שחביתי כהן גדול הם כקרבן ציבור⁴⁷, אין צורך בלימוד מיוחד לכך שהציווי "מנחה תמיד" הוא גם לדורות, שהרי זה כקרבן תמיד הקרב בכל יום.

אבל לדעת רבי יהודה זהו קרבן יחיד, קרבנו של הכהן הגדול עצמו, ולגבי קרבן יחיד אין מוצאים שהוא מוקרב "תמיד" בכל יום, ולפיכך יש צורך בלימוד מיוחד לכך שמצות ההקרבה של קרבן יחיד זה היא "חוקה לעולם תהא, שבכל יום יקריבנה".

ח. הקרבת החביתין בכל יום – חובה חדשה או מתמשכת?

לפי זה יש לומר, שההבדל ביניהם אינו רק לגבי השאלה האם יש צורך בלימוד מיוחד לשם כך, אלא גם לגבי סוג התמידיות של הקרבן:

יש לומר, שהחובות התמידיות המוטלות על הציבור אינן באופן שכל יום יש חובה חדשה ונוספת, אלא שישנה חובה אחת תמידית ומתמשכת, כשם שהציבור עצמו הוא מציאות אחת תמידית ומתמשכת, כדלעיל.

וכך גם לגבי חביתי כהן גדול: אם הם כקרבן ציבור, הרי שחובת הקרבתו באופן של "מנחה תמיד" היא חובה אחת של הקרבה בכל יום ויום, החלה על הכהן הגדול ביום שנמשח ונתחנך לעבודה, בדומה לחובה של קרבן תמיד⁴⁸ המוטלת על הציבור.

אך אם זהו קרבן יחיד, אשר אצלו אין תמידיות כזאת (כאצל ציבור, ש"לא מת"), יש לומר, שחובת ההקרבה של "מנחה תמיד"^* מתחדשת, ובכל יום ויום מוטלת על הכהן הגדול חובה חדשה של הקרבת חביתים⁴⁹.

לפי זה תובן הדרשה ב"תורת כהנים" על הפסוק "זה קרבן אהרן ביום המשח אותו... מנחה תמיד", וזוהי לשונה: "מיום שנמשח מביא עשירית האיפה עד עולם, או אינו אומר ביום המשח אותו [אלא] ביום שנמשח מביא 28עשירית האיפה ומפסיק, תלמוד לומר מנחה תמיד. הא מה אני מקיים ביום המשח אותו – ביום המשח מביא עשירית האיפה עד עולם".

לכאורה, אין מובן: מהי משמעות התשובה המובאת בתורת כהנים שהמילים "ביום המשח אותו" מלמדות ש"ביום המשח מביא... עד עולם"? הרי גם מן המילים "מנחה תמיד" בלבד ניתן לדעת שצריך להביא את הקרבן תמיד מיום היותו כהן גדול ("יום המשח אותו")⁵⁰?

אלא, לפי האמור לעיל יש לומר, שהכוונה בתורת כהנים היא, שכל יום "עד עולם" נחשב "יום המשח אותו" – "יום המשח אותו" עצמו, נמשך לתמיד. על ידי כך מובנת המהות של "מנחה תמיד" – התמידיות היא בכך שבכל יום החובה להביא קרבן מנחה, היא בדיוק כאילו היה זה "יום המשח אותו".

ויש לומר שיש לכך השלכה להלכה: לפי הסבר זה על מהותה של "מנחה תמיד" יוצא, שחביתי כהן גדול המוקרבים בכל יום הם מנחת חינוך – "ביום המשח אותו"⁵¹, וניתן ללמוד מכך, שבדיוק כשם שכהן גדול אסור מלכתחילה לעבוד כל עבודה שהיא לפני הבאת מנחת חינוך⁵², כך בכל יום ויום אסור לו לעבוד – מלכתחילה, לפחות⁵³ – שום עבודה לפני הבאת החביתין⁵⁴.

ט. ההסבר ב"לקוטי תורה" על "ביום המשח אותו"

הסבר זה לגבי מהותה של "מנחה תמיד", לפי הדעה שזהו קרבן יחיד,

52) ראה מנחות שם. רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה הט"ז. וראה במשנה למלך שם ועוד בגירסת התו"כפרשתנועה"פ (ו,יג) – אםעבודתו פסולה או כשירה. ובמפרשי הירושלמי שקלים פ"ז ה"ג.

53) כן משמע במאירי שקלים שם: ואם עבר כה"ג ועבד קודם שיקריב מנחת חביתיו שבכל יום עבודתו מכל מקום כשרה. והוא הדין לכהן הדיוט ביום חנוכו כו'. (ולהעיר ממאירי יומא ה, ב: ועשירית האיפה שכל כהן מקריב ביום חינוכו וכהן גדול בכ"י, שמפרש דלא כפרש"י שם).

54) לכאורה יש לבאר עפ"ז גם דעת הירושלמי שקלים שם דבו ביום שנתקרב תחילה לעבודה בו ביום נתמנה להיות כה"ג מביא שתים אחת לחינוכו ואחת לחובת היום [את"ל שאין זה רק קס"ד – ראה מפרשי הירושלמי שם] – שהטעם בזה הוא שמנחת חביתיןעולהלולחינוךכה"ג^*(ולאכבתקליןחדתין שם דהא דחינוך כה"ג עולה ג"כ לתחילת עבודה (חינוךכהןהדיוט)).וכןמשמעדעתהמאירישקלים שם, שכותב בהמשך להנ"ל (בהערה שלפנ"ז): ונמצאשאםביוםשנתחנךלעבודהנתמנהכהןגדול מביאשתימנחותחבתיןאחתלחנוכו ואחתלעבודת היום.

ועפ"ז יש לומר דזהו החילוק בין דעת הבבלי (מנחות עח, א) וירושלמי הנ"ל. וראה רמב"ם שם הי"ז ובנ"כ שם. וראה עזרת כהנים (תוספת העזרה) לתו"כ שם. ואכ"מ.

*) ראה רמב"ם שם סהי"ז "ומעשה שלשתן שוה 29ש"יום המשח אותו" מתמשך, וכך שבכל יום ויום חלה החובה של הבאת קרבן חינוך –

מתאים גם לביאור ב"לקוטי תורה"⁵⁵ – ה"פרשה החסידית" – של שבוע זה: נשאלת על לשון הפסוק "ביום המשח אותו" – "דלכאורה הוי ליה למימר (=היה צריך לומר) מיום המשח אותו, מאחר שנאמר אחר כך מנחה תמיד". והתשובה היא שזה "כדי שעל ידי זה יהיה בכל יום ויום עד עולם גילוי בחינת ומדרגת יום המשח אותו". ובהמשך מוסבר, שזהו הנאמר "בקרבן אהרן בחינת ומדרגת יום המשח אותו". ובהמשך מוסבר, שזהו הנאמר "בקרבן אהרן מנחה תמיד, דהיינו עד עולם, ואף על פי כן הוא בחינת ביום המשח אותו".

וזה מתאים להסבר המובא לעיל בדרך הנגלה, שכל יום ויום הוא "יום המשח אותו".

(משיחות ש"פ צו תשכ"ו,

מוצאי ש"פ צו תשל"ח)