33

שהעובדה שאכילת המצה בשביעי של פסח היא "רשות", הרי זה למעליותא. עצם העובדה שאכילת המצה ביום זה היא "רשות" מצביעה על כך שאכילת המצה בשביעי של פסח מגיעה לדרגה נעלית יותר מאשר אכילת המצה בלילה הראשון שהיא חובה, בדומה⁴¹ לענין של תפלת ערבית רשות⁴².

וכשם שהדברים קיימים בהמשכה מלמעלה, כך מובן גם לגבי עבודת האדם⁴³: אכילת מצה של חובה, או מצוה⁴⁴, מצביעה על כך, שהאדם אינו יכול להגיע בכוחות עצמו לעבודה הרוחנית של מצה, לחם עוני – התבטלות ואתכפיא, ולכן חלה עליו הזהירות בכך באופן של חובה ומצוה. לעומת זאת כאשר הדבר הוא "רשות", ומשאירים זאת לקיום לפי רצונו, הרי זוהי הוכחה שסומכים עליו. כלומר, שאין צורך לחייבו בהזהירות ובעבודה רוחנית של התבטלות. העבודה של אכילת מצה כבר יכולה להיעשות, ואף להתבצע, בכחות עצמו⁴⁵.

הענין קשור לכך שיום זה הוא שביעי של פסח: כפי שהוסבר לפני כן לגבי אחרון של פסח, שכיון שכבר סופרים את הספירה השביעית, סיום הבירור והזיכוך של המחזור הראשון של כל שבע המדות, וכבר נמצאים במצב ובדרגה שמסוגלים, ומשום כך חייבים, להדר ולאכול מצה שרויה,

בדומה לכך בשביעי של פסח – כיון שהוא היום השביעי מהיום שבו נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו וגאלם^*, ואשר משום כך לא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ – נעשה אז, ביום השביעי, הגילוי של הענין ש"לא הספיק..." – וזהו "עצרת", אז נקלט ענין זה בפנימיותו של כל יהודי ולכן אכילת המצה אז היא רשות בלבד⁴⁶.

ז. שביעי של פסח – מלמעלה; אחרון של פסח – מלמטה

אך מובן שיש הבדל בין שביעי של פסח לבין אחרון של פסח: שביעי של