31

דאדמו"ר הזקן", אלא המנהג קשור ונוגע לעצם הענין של אחרון של פסח, ולכן – לכל הפרטים האחרים, כולל המאכלים, של יום זה.

וכפי שהוסבר פעם²⁰ אודות הדיוק בנאמר מנהג ישראל תורה היא, שלא זו בלבד שיש למנהג זה תוקף של תורה, בדומה לנאמר "מנהג אבותינו בידינו", "אל תשנו מנהג אבותיכם"²¹, וכתשובתו הידועה של הרשב"א²², אלא המנהג הוא גם הוראה – תורה – לתוכנו ומשמעותו המיוחדת, ובעניננו – יש כאן הוראה לגבי המהות המיוחדת של אחרון של פסח.

ד. בפסח – אסור; בשבועות – חובה

ויש לומר, שנקודת ההסבר לכך בפנימיות הענינים היא:

ידוע²³ ההבדל בין פסח לבין שבועות בענין החמץ, שבפסח החמץ אסור לחלוטין, ואילו בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא חובה – מנחת שתי הלחם המוקרבת בשבועות צריכה להיות דוקא "חמץ תאפינה"²⁴, ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה²⁵ את הקרבת מנחות המצה²⁶.

וההסבר לכך הוא: "חמץ" מצביע על הגבהה והתנשאות, שזהו המקור לרע, ולכן בפסח, ב"יציאת מצרים", חייבים "לברוח" מן ה"חמץ", ועד כדי כך ש"לא יראה"²⁷ ו"לא ימצא"²⁸. לעומת זאת בשבועות, לאחר כל העבודה הרוחנית של ספירת העומר, שבה מבררים את כל שבע המדות של הנפש הבהמית לכל פרטיה (חסד שבחסד וכו') – אז החמץ אינו סותר לעבודת ה', אלא להיפך: נמצאים אז במצב שבאמצעות החמץ עצמו אפשר, ולכן צריך, לקיים את התורה ואת המצוות, בדומה לנאמר "ויגבה לבו בדרכי ה'"²⁹. כי שיא המעלה הוא "אתהפכא חשוכא לנהורא", כשהופכים את החושך עצמו³⁰ לאור, ולכן בשבועות צריך להיות דוקא "חמץ תאפינה".

ה. אחרון של פסח – לאחר הבירור

לפי זה מובן שבדומה לכך אנו