948

(שהכהנים אוכלים את חלקם בקרבן) ואחת אכילת מזבח" (ההקטרה על גבי המזבח), והגמרא לומדת מכאן ומדמה אכילה אחת לחברתה.

גם באכילת כהנים ישנה המצוה, שיאכלו את חלקם "ביום קרבנו"⁸, בו ביום ולא להותיר למחר, ויש בזה שני ענינים: א) מצות עשה של אכילת הזבח, וכמו בכל מצוה גם על אכילת הזבח תיקנו ברכה מיוחדת⁹. ב) אכילתם בו ביום מונעת עבירה של "נותר".

ההבדל בין שני הענינים הוא: מצות אכילת הזבח דורשת כמה תנאים (למשחה, לגדולה¹⁰, אינו חי¹¹), ואם חסר אחד מהתנאים אין מקיימים את המצוה. מה שאין כן לגבי זהירות מנותר, אין כל נפקא מינה באיזה אופן אוכלים, ובלבד שעל ידי האכילה לא ישאר מהקרבן נותר¹¹.

כשם ששני הענינים מצויים באכילת כהנים, כך, יש לומר, מצויים הם גם באכילת מזבח. על ידי זה שמקטירים את החלבים ואברים על המזבח ביום ההקרבה, מתהוים שני דברים: א) העבודה של הקטרת חלבים ואברים על המזבח – הענין החיובי באכילת המזבח. ב) על ידי זה נמנע שלא יהא נותר, שלא יעברו על הלא תעשה "ולא ילין חלב חגי עד בוקר".

ויש לומר, שזהו גם טעם הדבר שלכתחילה יש להקטיר את החלבים והאברים ביום דוקא ולא בלילה (אף שבדרך כלל אין אנו מחלקים בדאורייתא בין לכתחילה לבדיעבד)¹²: עבודת הקטרת החלבים והאברים, כמו כל עבודות המקדש, צריכה להעשות ביום דוקא, ואילו מה שאמרה תורה שאפשר להקטיר גם "כל הלילה עד הבקר", אין זה אלא בנוגע לפרט השני, לגבי מניעת הלאו של נותר. לכן צריך לכתחילה לעשות את עבודת ההקטרה ביום, אלא שאם לא עשו זאת ביום, וזמן עבודת ההקטרה, החלק החיובי שבזה, עבר – יש להקטיר במשך הלילה, כדי לא לעבור על הלאו של נותר.

ובזה אפשר לתרץ את דעת הרמב"ם האמורה לעיל: לפי הרמב"ם (משא"כ להט"ז וכו') הכלל של "אין כח ביד