36
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"59, לא תהיה כלל מציאות של רע ושל טומאה שממנה צריך להמלט.
וכיון שאחרון של פסח הוא חג הקשור לגאולה האחרונה, ואז מאיר אורו של משיח, לכן אין צורך בזהירות מפני חשש שרויה – כי נמצאים בדרגה נעלה יותר, כמוסבר לעיל.
י. אחרון של פסח – אתהפכא ממש
יותר מכך: בגאולה האחרונה, בנוסף לכך שיתקיים הענין של "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שלא תהיה יותר מציאות של רע, אלא ייווצר הענין של אתהפכא באמת,
וכפי שאומרים בהפטרה של אחרון של פסח "ושעשע יונק... ועל מאורת צפעוני גמול ידו הדה", שגם הנחש הצפעוני – היצר הרע60, יתהפך לטוב – והארה וגילוי מענין זה קיימים באחרון של פסח,
ומשום כך מהדרים לאכול שרויה בכל המאכלים, כי החשש הקיים במצה שרויה מתהפך אז לטוב ולקדושה, ואפשר לנצלו לעבודת ה', ואף בשמחה61, החל בשמחת יום טוב.
וגם ענין זה מתבטא בהלכה בנגלה שבתורה: לפי ההלכה62 "מי שנמשכה סעודתו במוצאי יום טוב האחרון של פסח עד לאחר צאת הכוכבים מותר לאכול חמץ בסעודה אף שעדיין לא התפלל ערבית ולא הבדיל כלל". כלומר, בסעודה של אחרון של פסח אוכל היהודי במקרה זה חמץ63, למרות שהוא אומר לאחר מכן בברכת המזון "ביום חג המצות הזה"64.
הערות
- 59. זכרי' יג, ב.
- 60. סוכה נב, א.
- 61. וזה למעלה יותר מהבחי' דמצה עשירה שאינה באה לידי חימוץ (המבואר במקומות הנ"ל הערה 23, 54).
- 62. שו"ע אדה"ז סתצ"א ס"ג ממג"א וחק יעקב שם. במשנה ברורה שם (סק"א) כתב "אמנם אם עדיין לא בירך בהמ"ז* בודאי אין לו לאכול חמץ דהרי יצטרך לומר יעלה ויבוא משום דאזלינן בתר התחלת הסעודה כדאיתא לעיל בסו"ס קפח וא"כ יהי' תרתי דסתרי" – אבל צע"ג, כי הדין שבמג"א וח"י אפשרי רק לפני ברהמ"ז, שהרי משתחשך אסור לאכול אחרי ברהמ"ז קודם מעריב והבדלה (שו"ע או"ח סי' רצט). וראה גם כף החיים (סק"ח) שמסתימות לשון הפוסקים משמע שגם קודם ברהמ"ז שרי. וראה הערה 64.
- 63. אלא שע"פ נגלה הטעם בזה "לפי שאיסור חמץ אינו תלויבהבדלהכללכיוןשחשכה הואלילה לכל דבר וכבר הלכה ממנו קדושת יו"ט כו'" אכילת חמץ שאינו תלוי כלל בקדושת היום" (שו"ע אדה"ז שם) . ולהעיר מט"ז או"ח סו"ס תרסח. וראה לקמן ע' 128. ואכ"מ.
- 64. כן משמע במשנ"ב שם, מדכתב "יצטרך לומר יעלה ויבוא כו' וא"כ יהי' תרתי דסתרי" [ולא – "ולא יוכל לומר יעלה ויבוא .. כי יהי' תרתי דסתרי" (ע"ד הדין בסקפ"ח שמביא, דמי שנמשכה סעודתו למוצ"ש והתפלל ערבית אינו מזכיר של שבת)] – ומשמע מזה, שגם לדבריו אין ב"סתירה" זו לפטרו מאמירת יעלה ויבוא. ויש לומר שאינו דומה לדין הנ"ל (בסקפ"ח), כי שם "דבריו סותרים" כלשון אדה"ז בשולחנו שם (סי"ז) "שתחלה התפלל תפלת יום שלאחריו ואח"כ מזכיר יום העבר": משא"כ בנדו"ד, שהמדובר באכילה (אכילת חמץ). ועצ"ע.
- . בדפוס ראשון דמשנ"ב במקום התיבות "אמנם .. בודאי" איתא "ולע"ד נראה פשוט דבודאי" (ולפ"ז פליג על דין המג"א). אבל בדפוס תרס"א (ושלאח"ז) – שהוגה ותוקן ע"י המחבר עצמו – הוא כבפנים.
שולחן ערוך, אורח חיים רצ״ט - הטקסט מספריא
אָסוּר לֶאֱכֹל שׁוּם דָּבָר, אוֹ אֲפִלּוּ לִשְׁתּוֹת יַיִן אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִין חוּץ מִמַּיִם, מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ עַד שֶׁיַּבְדִּיל. אֲבָל אִם הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל מִבְּעוֹד יוֹם וְחָשְׁכָה לוֹ, אֵין צָרִיךְ לְהַפְסִיק אֲפִלּוּ מִשְּׁתִיָּה (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם הָיָה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֶה וְחָשְׁכָה לוֹ, צָרִיךְ לְהַפְסִיק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בִּסְפֵק חָשְׁכָה, אֲבָל בְּוַדַּאי חָשְׁכָה אֲפִלּוּ הָיָה יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל פּוֹרֵס מַפָּה וּמַבְדִּיל וְגוֹמֵר סְעוּדָתוֹ. הַגָּה: וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
הָיוּ שׁוֹתִים וְאָמְרוּ: בּוֹאוּ וְנַבְדִּיל, אִם רָצוּ לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת קֹדֶם הַבְדָּלָה אֵינָם צְרִיכִים לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בַּדָּבָר.
כְּשֶׁמַּפְסִיק לְהַבְדִּיל אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כּוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ.
כְּשֶׁהָיָה אוֹכֵל וְחָשְׁכָה, שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפְסִיק, גּוֹמֵר סְעוּדָתוֹ וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ מַבְדִּיל עָלָיו, וְאִם יֵשׁ לוֹ שְׁנֵי כּוֹסוֹת, מְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן עַל אֶחָד וּמַבְדִּיל עַל אַחֵר.
טָעָה וְאָכַל קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל יָכוֹל לְהַבְדִּיל אַחַר כָּךְ.
שָׁכַח וְלֹא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, מַבְדִּיל עַד סוֹף יוֹם ג'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל אֶלָּא כָּל יוֹם רִאשׁוֹן וְלֹא יוֹתֵר, וְדַוְקָא בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן וְהַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, אֲבָל עַל הַנֵּר וּבְשָׂמִים אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּהָא דְּקַיְמָא לָן טָעַם מַבְדִּיל הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְּהִבְדִּיל בְּלֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, אֲבָל אִם לֹא הִבְדִּיל בַּלַּיְלָה כֵּיוָן שֶׁטָּעַם שׁוּב אֵינוֹ מַבְדִּיל. הַגָּה: וְהָעִקָּר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּמִי שֶׁמִּתְעַנֶּה ג' יָמִים וג' לֵילוֹת יִשְׁמַע הַבְדָּלָה מֵאֲחֵרִים, וְאִם אֵין אֲחֵרִים אֶצְלוֹ יָכוֹל לְהַבְדִּיל בְּשַׁבָּת מִבְּעוֹד יוֹם וְלִשְׁתּוֹת וּלְקַבֵּל אַחַר כָּךְ הַתַּעֲנִית עָלָיו (ת"ה סי' קנ"ד עי' סי' תקנ"ג).
הַמַּבְדִּיל עַל יַּיִן עַל שֻׁלְחָנוֹ, אֲפִלּוּ הִבְדִּיל קֹדֶם שֶׁנָּטַל יָדָיו, פּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא פָּטַר אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל יָדָיו קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל. הַגָּה: וְאִם הִבְדִּיל תְּחִלָּה צָרִיךְ לְבָרֵךְ אַחֲרָיו בְּרָכָה מֵעֵין שָׁלשׁ (תוס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין).
כְּשֶׁפּוֹטֵר יַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן שֶׁאֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלָיו גַּם אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל כּוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה. וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד וְסָבוּר שֶׁיָּבִיאוּ לוֹ יַיִן יוֹתֵר וְהִבְדִּיל עַל אוֹתוֹ כּוֹס וְאַחַר כָּךְ לֹא הֵבִיאוּ לוֹ יוֹתֵר וּבֵרַךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלֹא כּוֹס, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עַל כּוֹס שֶׁל הַבְדָּלָה.
אִם רוֹצֶה לִסְעֹד תֵּכֶף לַהַבְדָּלָה צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יָבִיא לֶחֶם לַשֻּׁלְחָן קֹדֶם הַבְדָּלָה וְאִם הֵבִיא פּוֹרֵס עָלָיו מַפָּה וּמְכַסֶנוּ לְפִי שֶׁהוּא מֻקְדָּם בַּפָּסוּק וְצָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ אִם לֹא יְכַסֶנּוּ.
אָסוּר לַעֲשׂוֹת שׁוּם מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל, וְאִם הִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִבְדִּיל עַל הַכּוֹס. וְאִם צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה קֹדֶם שֶׁהִבְדִּיל בַּתְּפִלָּה אוֹמֵר: הַמַּבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל. בְּלֹא בְּרָכָה, וְעוֹשֶׂה מְלָאכָה. הַגָּה: וְכֵן נָשִׁים שֶׁאֵינָן מַבְדִּילִין בַּתְּפִלָּה יֵשׁ לְלַמְּדָן שֶׁיֹּאמְרוּ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל קֹדֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מְלָאכָה (כָּל בּוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בִּמְלָאכָה גְּמוּרָה כְּגוֹן כּוֹתֵב וְאוֹרֵג, אֲבָל הַדְלָקַת הַנֵּר בְּעָלְמָא אוֹ הוֹצָאָה מֵרְשׁוּת לִרְשׁוּת אֵינוֹ צָרִיךְ לָזֶה (ר"י ני"ב ח"כ), וּמִזֶּה נִתְפַּשֵּׁט הַמִּנְהָג לְהָקֵל שֶׁמַּדְלִיקִים נֵרוֹת מִיָּד שֶׁאָמְרוּ הַקָּהָל בָּרְכוּ, אֲבָל הָעִקָּר כִּסְבָרָא רִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לִדְלוֹת מַיִם בְּכָל מוֹצָאֵי שַׁבָּת, כִּי בְּאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם סוֹבֵב כָּל מוֹצָאֵי שַׁבָּת כָּל הַבְּאֵרוֹת וּמִי שֶׁפּוֹגֵעַ בּוֹ וְיִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ, יִתְרַפֵּא מִכָּל תַּחְלוּאָיו (כָּל בּוֹ). וְלֹא רָאִיתִי לְמִנְהָג זֶה. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רס"ג מִי שֶׁמּוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ אִם מֻתָּר לוֹמַר לְאַחַר שֶׁהִבְדִּיל לַעֲשׂוֹת לוֹ מְלָאכָה.
מצוטט ב־2 עמודים
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות פסח - ח"ו (סי' תפז-תצד) ‹ תצא סדר הבדלה במוצאי יום טוב לקוטי שיחות חכ"ב ע' 36
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.