שיחה ג

136שיחה ג

א. ברכת ה' למקנה לבן בזכות יעקב

בקשר לברכה ששרתה במקנה לבן בזכות יעקב, אשר היה "רועה הצאן" שלו, מובאות בזוהר¹ שתי דעות לגבי המדה שבה גדל מקנה לבן²:

לפי הדעה הראשונה, לבן "אשכח בגיניה דיעקב (=מצא בזכות יעקב) מאה עאנה כל ירחא (=מאה צאן כל חודש) ומאה אמרין ומאה עזין יתיר על עאניה" (=ומאה אילים ומאה עזים בנוסף לצאנו), ואילו "רבי אבא אמר אלף עאנין ואלף אמרין ואלף עזין הוה מייתי ליה יעקב (הביא לו יעקב) יתיר בכל ירחא", וכהוכחה לדבריו הוא מביא את דברי יעקב³ "ויברך ה' אותך לרגלי, וברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף"⁴.

מובן, שגם לפי הדעה הראשונה היתה זו ברכת ה', כנאמר במפורש בפסוק⁵, שאותו הוא מפרש, עד שגם לבן הודה בכך: "ויברכני ה' בגללך". וכדי לצמצם את המחלוקת שביניהם יש לומר שגם לפי הדעה שהברכה התקיימה רק במספר מאה, הרי אין זה משום שלפי דעה זו אין חל הכלל "ברכתא דלעילא לאו איהו פחות מאלף", אלא משום שברכת ה' יכולה לשרות בשני אופנים:

א) הברכה נמשכת למטה באופן שניכר בגלוי שזוהי "ברכתא דלעילא", שאז היא מביאה לידי התרבות עצומה, בכמות של אלף, גם בפשטות.

ב) ירידת והמשכת הברכה של הקדוש־ברוך־הוא למטה משתנית בכך שלמטה אין ניכר בגלוי שזוהי "ברכתא דלעילא" במלוא עצמתה, ואז היא יורדת ממספר של אלף למספר של מאה.

אך אין זה מובן:

כיון שגם לפי הדעה הראשונה היתה זו ברכת ה', מדוע הכרחי לומר שהיא השתנתה ובאה במספר מאה?

כן יש להבין:

א) מכך שרבי אבא מביא כהוכחה לדבריו את הפסוק "ויברך ה' אותך לרגלי" ואינו מסתפק בפסוק "נחשתי 136ויברכני ה' בגללך" שכבר מובא לפני כן בדעה הראשונה, והוא קודם לו⁶, מובן, שדוקא מן הפסוק השני נלמדת ההוכחה שהיתה זו "ברכתא דלעילא". ואין מובן: מדוע מהווה הפסוק "ויברך ה' אותך" הוכחה ברורה יותר מאשר הפסוק "ויברכני ה'"?

ב) מהי הסיבה להבדל בניסוח בין שתי הדעות, שבדעה הראשונה נאמר "והוה אשכח בגיני' דיעקב מאה" – ניסוח המדגיש שלבן קבל את הברכה, ואילו רבי אבא אומר "אלף... הוה מייתי לי' יעקב" – שיעקב הביא את הברכה?

יותר מכך: אם בכוונתו של רבי אבא להדגיש שיעקב הביא את הברכה, הוא היה צריך לצטט את הפסוק שהובא בדעה הראשונה "ויברכני ה' בגללך", המדגיש, לכאורה, שהברכה באה על ידי יעקב, יותר מאשר הפסוק "ויברך ה' אותך לרגלי".

ב. ברכת לבן או ברכת יעקב?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ידוע⁷, שמהותה של ברכה, באופן כללי, היא, ש"מבריכים" ו"ממשיכים" השפעה משרשו ומקורו של המתברך. כלומר, הברכה קשורה מלכתחילה לשרשו ומקורו של המתברך, וצריך רק להורידה למטה, כנאמר⁸: "איש אשר כברכתו ברך אותם".

וזהו ההבדל המהותי בין שני הפירושים שלעיל – הדבר תלוי משרשו וממקורו של מי נמשכה הברכה.

לפי הדעה הראשונה היתה זו ברכה שלבן היה ראוי לה⁹ מצד שרשו ומקורו, אלא שהיא נמשכה למטה באמצעות גורם צדדי – "בגללך" – בזכותו של יעקב. ולכן שרתה הברכה במספר מאה, כי שלמותו של לבן קשורה למספר מאה בלבד, כפי שיוסבר להלן בסעיף י'.

לעומת זאת, רבי אבא סובר, שיעקב הביא ברכה זו בבואו, "לרגלי", ביאת רגלי¹⁰. הברכה היתה שייכת ליעקב ומותאמת לדרגתו, היא נבעה משרשו ומקורו של יעקב, והוא הביא ברכה זו ללבן. ולכן שרתה הברכה במספר אלף – כי שלמותו של יעקב קשורה למספר אלף, כפי שיוסבר להלן.

ולפי זה מובנים הבדלי הניסוח שבין שתי הדעות:

בדעה הראשונה מודגש שלבן אשכח, לבן מצא את הברכה שלו, אלא שהמציאה נעשתה "בגיני' דיעקב". ולכן מובא הפסוק שאמר לבן "נחשתי (הוא גילה בעצמו) ויברכני ה' (אך הגורם לכך היה) בגללך".

137לעומת זאת, רבי אבא מדגיש ש"הוה מייתי ליה יעקב", שהברכה היתה ברכתו של יעקב והוא הביאה ללבן. ולכן הוא מצטט את הפסוק שאמר יעקב "ויברך ה' אותך לרגלי", בביאת רגלי.

ולפי זה יש לומר, ששתי הדעות שהובאו לעיל מן הזהר לגבי ברכת לבן בזכות יעקב קשורות לשני האופנים של "בשביל התורה ובשביל ישראל", כפי שיוסבר להלן.

ג. "ברכה משתלחת"

ד. מכשירי מצוה – כמצוה?

כדי להבין ענין זה טוב יותר, יש להקדים ולבאר מדוע התברך רכושו של לבן בזכות יעקב, וכך לגבי צדיקים בכלל, ש"כל מקום שהצדיקים הולכים ברכה משתלחת"¹¹:

העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל¹². וכיון שזוהי מטרת הבריאה, הרי מובן, שכאשר עניני העולם "משמשים" ומסייעים ליהודי, כדי שיוכל לעשות את המוטל עליו – אני נבראתי לשמש את קוני¹³ – הרי הם מגיעים לתכליתם, וממילא הם מגיעים לשלמותם¹⁴.

וזוהי הסיבה לכך ש"כל מקום שהצדיקים הולכים – ברכה משתלחת", כי כאשר זהו "מקום" שבו באים הצדיקים ומשמשים את קונם, ועוסקים בעבודת ה', הרי המקום ופרטיו "מסייעים" לישראל ולתורה. ולפיכך הוא מגיע לתכלית בריאתו, ונעשה למקום של ברכה – "ברכה משתלחת".

ישנה מחלוקת בין התנאים¹⁵, אם מכשירי מצוה (ההכנות למצוה) דוחים את השבת. רבי אליעזר סובר, שמכשירי מצוה דוחים שבת, אך ההלכה נקבעה¹⁶ לפי הדעה שהם אינם דוחים שבת.

הבסיס למחלוקת הוא אם ההכנה וההכשרה לפעולה נחשבת כפעולה עצמה¹⁷:

רבי אליעזר סובר, שכיון שאי אפשר לבצע את הפעולה ללא ההכנה וההכשרה, זוכה ההכנה לאותה חשיבות כמו הפעולה עצמה – ולכן מכשירי מצוה דוחים את השבת בדיוק כמצוה עצמה.

לעומת זאת סוברים התנאים האחרים, שלמרות שההכנה היא הכרחית, בכל זאת זוהי הכנה בלבד, ואין היא בעלת חשיבות כמו הפעולה עצמה – ולכן, לדעתם, מכשירי מצוה אינם דוחים את השבת.

אמנם, לגבי דחיית שבת לא נקבעה 138ההלכה כדעת רבי אליעזר, ומכשירי מצוה אינם בעלי חשיבות כמצוה עצמה, אך למרות זאת, יש גם על פי ההלכה מקרים מסויימים שלגביהם נקבע שמכשיר המצוה נחשב כמצוה עצמה.

וכדוגמא לכך – דבריו הידועים של הר"ן¹⁸, שלמרות שהאשה אינה מצווה במצות פריה ורביה, "מכל מקום יש לה מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים מצותו". וענין זה עצמו ניתן להבינו בשני אופנים, כפי שכבר הוסבר בהזדמנות קודמת בהרחבה¹⁹: א) "יש לה מצוה (סתם)" – משום שהאשה מסייעת לדבר מצוה הרי היא זוכה במצוה כלשהי. מצוה זו אינה מוגדרת כמצות פריה ורביה במיוחד, אלא כמצוה סתם. ב) משום שהיא "מסייעת לבעל" לקיים את מצות פריה ורביה, הרי מצותה נחשבת כמצוה רבה²⁰ של פריה ורביה.

ה. ההכנה – מכשיר או סיוע?

ההבדל בין האמור לעיל לגבי מכשירי מצוה שאינם דוחים שבת, לבין המקרה של "מסייע" אצל האשה, מובן בפשטות²¹:

במקרה של מכשירי מצוה שלעיל הרי ההכנה למצוה והמצוה עצמה הן שתי פעולות נפרדות, הן מתבצעות בזמן שונה וכדומה. אמנם, הפעולה הראשונה היא הכרחית, אך היא מתבצעת בפני עצמה ורק תכליתה היא הפעולה השניה. ולכן אין לפעולת הכנה זו חשיבות ומהות כמצוה עצמה.

לעומת זאת במצות פריה ורביה שהוזכרה לעיל, הרי הסיוע של האשה נעשה חלק ממשי ממצות הבעל. וההבדל היחיד ביניהם הוא שחובת המצוה חלה על הבעל בלבד.

ולכן זוכה סיוע זה של האשה באותה חשיבות כמו המצוה עצמה.

ו. הבריאה – הכנה או מסייעת?

בדומה להבדל שהוזכר לעיל בין הכשר לבין סיוע – האם זהו טפל בלבד, או שהוא זוכה לאותה חשיבות בדומה לעיקר – יש מקום לברר בקשר לבריאה, אשר נבראה "בשביל התורה ובשביל ישראל":

אפשר לומר, שהבריאה היא רק הכנה ודבר טפל, ואין לה אותה חשיבות ומעלה כמו לתורה ולישראל. או – שמשום שהתורה וישראל מוכרחות להזדקק לבריאה, והיא מסייעת ושותפה לקיום התורה והמצוות, הרי הבריאה זוכה לחשיבות שמעין החשיבות של התורה וישראל²².

139ויש לומר שבירור זה תלוי באופן ה"הסתכלות" על הבריאה:

כאשר חשים וסוברים שהבריאה היא מציאות בפני עצמה, אשר מטרתה היא להוות אמצעי והכנה "בשביל התורה ובשביל ישראל", הרי אז אין לבריאה עצמה שום קשר למעלת התורה וישראל, בדומה למכשירי המצוה שהוזכרו לעיל בסעיף ד', אשר אינם דוחים שבת, משום שהם אינם חלק מפעולת המצוה עצמה.

אך כאשר "רואים" וחשים בבריאה שכל מציאותה היא קיומה "בשביל התורה ובשביל ישראל", עד כדי כך שהבריאה נראית כ"פרט" של התורה וישראל, ובלשון חז"ל, שמציאותה היא "לשמשני" – כדי שיהודי ישמש את קונו¹³, והיא מסייעת ליהודים בעבודת התורה והמצוות – אז ניכרת בבריאה עצמה מעלת התורה וישראל.

בדומה לסברה שהוזכרה לעיל, שלאשה יש חלק במצות פריה ורביה, משום שהיא "מסייעת" לפעולת המצוה.

ז. "שחיטת עכו"ם..."

בכך ניתן גם להסביר את המחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד²³ לגבי דינה של שחיטת עכו"ם:

הרמב"ם פוסק "שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה במשא... מדברי סופרים, שהרי טומאת עבודת זרה וטומאת תקרובתה מדבריהם". הראב"ד משיג על כך, ואומר: "עכו"ם הם כבהמות, ואין מטמאין ואין מיטמאין, עם הדומה לחמור, הן גוים כמר מדלי ואת כולם ישא רוח והחושב אותם לכלום אסף רוח בחפניו".

הגאון הרוגוטשובי²⁴ מבאר את השגת הראב"ד: השחיטה יכולה לקלקל ולהפוך את הבשר לנבילה רק כאשר השוחט הוא מציאות על פי ההלכה, ואילו הגויים הם "רוח" – העדר מציאות, ולכן אין שחיטתם יכולה ליצור פעולה שיש לה ערך לפי התורה, ולכן אין הם יכולים להפוך את הבשר לנבילה על ידי שחיטתם. בשר שנשחט על ידי עכו"ם הוא נבילה, לפי זה, משום ששחיטת עכו"ם אינה שחיטה, וממילא זוהי נבילה כבהמה ש"מתה מאליה".

לעומת זאת אומר הרמב"ם ש"שחיטת עכו"ם נבילה ומטמאה... מדברי סופרים", כי²⁴ הוא סובר שהגויים הם מציאות לפי ההלכה.

ולפי האמור לעיל ניתן להסביר את המחלוקת: לדעת הראב"ד, אמנם מציאותם של בני נח היא "בשביל ישראל...", אך בכל זאת הם נשארים פרט טפל ואין להם שום חשיבות לפי התורה, ולכן אין הם נחשבים למציאות על פי ההלכה. לעומת זאת, הרמב"ם סובר, שקיומם בשביל ישראל וכו' הוא באופן שהם נעשים קשורים לתורה ולישראל, עד שהם נחשבים למציאות על פי ההלכה.

140ח. שבע מצוות בני נח – מפני ציווי התורה

לפי זה יש לומר, שהרמב"ם נוקט כאן באותה שיטה כפי שהוא נוקט לגבי שבע מצוות בני נח. שם קובע הרמב"ם את הדין²⁵, שבכלל "חסידי אומות העולם" נכללים רק המקיימים את שבע מצוות בני נח דוקא "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו", "אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם".

ולכאורה, תמוה: הרי "משה רבינו לא הנחיל התורה והמצוות אלא לישראל"²⁶, ואם כך, מהו הקשר של מתן תורה אל בני נח, עד כדי כך שאפשר לומר שלאחר מתן תורה עליהם לקיים את מצוותיהם דוקא "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה"²⁷?

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

כבר הוסבר כמה פעמים²⁸, ששבע מצוות בני נח אינן מטרה בפני עצמן אלא הן בשביל ישראל ובשביל התורה – למען קיום התורה והמצוות על ידי ישראל: כדי שישראל יוכלו לקיים תורה ומצוות, צריך העולם להגיע למצב של "לשבת"²⁹ – ראוי ומוכשר לעבודתם הרוחנית של ישראל, ולכך מגיעים באמצעות שבע מצוות בני נח, המביאות לידי ישוב העולם.

ולכן סובר הרמב"ם שעליהם לקיים את שבע המצוות "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה": כשם שלגבי עצם מציאותם אנו רואים שהם מציאות על פי ההלכה משום שבריאתם היא בשביל ישראל, הרי כך גם לגבי מצוותיהם: כיון שכל מהותם וקיומם הוא "בשביל התורה", לכן צריכה להיות ניכרת בהן המטרה "בשביל התורה" – ולכן יש להן קשר עם מתן תורה.

ט. "ולא" או "אלא"

לפי הסבר זה של דברי הרמב"ם, ניתן להבין גם את ההבדל בין הגירסאות השונות הקיימות בדברי הרמב"ם בהלכה זו:

הגירסא הנפוצה בדברי הרמב"ם היא "אבל אם עשאן (את שבע המצוות) מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם".

141אבל בכמה מספרי הראשונים³⁰ (וכן בכתבי יד התימנים) מופיעה הגירסא "ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".

לכאורה, דוקא הגירסא הנפוצה שהובאה לעיל תמוהה: מדוע נאמר, שמי שמקיים את שבע המצוות "מפני הכרע הדעת" איננו "מחכמיהם"? להיפך, הרי אלו מצוות שכליות.

אלא, לפי האמור לעיל ניתן להסביר, ששתי גירסאות אלו בדברי הרמב"ם מייצגות שני אופנים שבהם ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם בקשר ליחס שבין אומות העולם לבין התורה:

לפי הגירסא "אלא מחכמיהם" השיטה היא: למרות שדורשים מבני נח לקיים את שבע המצוות "מפני שציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה", כי התורה, שהיא מטרת בריאתם יכולה להיות ניכרת גם אצלם –

למרות זאת, מפני שהקשר שלהם לתורה – קיומם "בשביל התורה" – הוא רק טפל, לכן יכולה התורה להיות ניכרת אצלם רק מצד "חסידות", באופן שאיננו מתקבל ונקלט באמצעות חכמתם ושכלם ומציאותם העצמית. ולכן אי אפשר לדרוש מהם שחכמתם תהיה חייבת לקבל את הענין של "ציוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה". ולכן – למרות שאין הוא מקבל זאת, בכל זאת הוא "מחכמיהם" – מצד החכמה שלהם הרי שבע המצוות הן "מפני הכרע הדעת".

ולפי הגירסא הנפוצה, ש"אם עשאן מפני הכרע הדעת" הוא "לא מחכמיהם" – מפני שכל מציאותם של בני נח היא "בשביל התורה", לכן צריך ענין התורה לחדור גם לחכמה שלהם. ואם לאו – הרי פגומה בשעת מעשה מציאות החכמה, כי חסרה חיותה³¹, מטרת קיומה שהיא "בשביל התורה".

י. "מאה" ו"אלף"

וזהו ההסבר גם לשתי הדעות המובאות בזהר לגבי הברכה ששרתה במקנה לבן בזכותו של יעקב:

ההבדל בין המספר מאה לבין המספר אלף הוא:

"מאה" – עשר פעמים עשר – זוהי שלמות הברכה מצד הטבע.

וכפי שמוציאים לגבי מספר ענינים שבטבע העולם, ששלמותם היא במספר מאה, כגון: "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"³². וכן השלמות של "שונה פרקו" אשר לפי הטבע והאופן הרגיל היא "מאה פעמים"³³. ועוד.

לעומת זאת, המספר "אלף" מצביע על שלמות שמעל הטבע. וכידוע³⁴ שהמילה "אלף" זהה באותיותיה למילה 142"פלא". ובמקומות רבים³⁵ משתמשים במספר "אלף" בהשאלה כדי לסמל כמות עצומה מאד וכדומה³⁶.

מבואר במספר מקומות³⁷ שאומות העולם קשורים כשלעצמם רק להנהגה טבעית. ולעומת זאת היהודים, כשלעצמם, הם מעל לעולם, ואתם מתנהג הקדוש־ברוך־הוא בהנהגה נסית³⁸.

וזהו ההבדל בן שתי הדעות בזהר:

לפי הדעה הראשונה אין אומות העולם קשורות למעלתם של ישראל. ולכן, גם כאשר הם ממלאים את תפקידם – "לשמשני" – ומסייעים לישראל בעבודתם, הם זוכים לשלמות הברכה רק לפי הטבע – "מאה".

ואילו לפי שיטת רבי אבא, כל מציאותן של אומות העולם היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ולכן הם שייכים למעלתם של ישראל. ולפיכך, כאשר הם ממלאים את תפקידים ומסייעים לישראל, הם זוכים לחשיבות בדומה לישראל, ובברכה מתבטא הדבר במספר "אלף" – מעל למגבלות הטבע³⁹.

יא. "כי בשלומה יהיה לכם שלום"

לפי האמור לעיל, ניתן ללמוד הוראה לגבי היחס של ישראל לאומות העולם בתקופתנו:

הקדוש־ברוך־הוא קבע את סדרי העולם כך, שבתקופת הגלות, תלוי מצבם של ישראל במדה רבה במצבם של הגויים וביחסם ליהודים – "כי בשלומה יהיה לכם שלום"⁴⁰.

אך על היהודי לזכור תמיד, שכאשר הגוי מסייע לו ו"משמש" אותו, הרי היהודי גורם בכך שתתגלה בגוי חיותו ומטרת קיומו "בשביל ישראל", ואז הוא יתברך. אל ליהודי להיות, ח"ו, נחות כלפי הגוי: בנוסף לכך שהגוי הוא כגרזן ביד החוצב בו, ה' – הרי הוא מקבל באמצעות העזרה והסיוע את חיותו וברכתו.

כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי⁴¹, בעל הגאולה של י' כסלו, שאנו רואים "בכל דור ובכל זמן, שאומה שישראל תחתם בגלות מתנשאת על כל הגויים". וכפי שראינו זאת בדורנו, שבזמן שרוב מנין ורוב בנין של בני ישראל נמצאו במדינה "ההיא" (רוסיה), הרי היא היתה 143מתנשאת ומטילה אימה על כל העולם כולו. ובזמן האחרון, כאשר רוב מנין ורוב בנין של עם ישראל עברו לארצות הברית, הפכה היא למעצמה החזקה ביותר בעולם, אשר בכוחה להטיל אימה ופחד על כל העולם כולו, ואפילו על המדינה ההיא.

ויותר מכך: לא זו בלבד שהיהודי יודע זאת, אלא הדבר מורגש גם ב"מזלו" של הגוי, עד כדי כך ש"מזלו" של הגוי אומר "ויברכני ה' בגללך", ואז "וחרדה גדולה נפלה"⁴², על כל עמי הארץ –

ואם אותו גוי עוסק ב"ניחוש" הרי גם הוא מכריז ומודיע "נחשתי ויברכני ה' בגללך" ומבקש במפורש "נקבה שכרך עלי ואתנה",

וממילא מסייעים הגויים לישראל בשמחה ובחיות, כפי שעושים דבר כלשהו המביא עמו ברכה, עד אשר "והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותייך" כבר בזמן הגלות⁴³.

ויש ליהודים את צרכיהם בהרחבה, והם מתכוננים לתקופה שבה "אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד"⁴⁴, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ ויצא תשמ"ב,

ב' דר"ח מרחשון תש"מ)