שיחה ב

129שיחה ב

א. "שוכב עליה" – "קיפל .. כל ארץ ישראל .."

בפרשתנו יש פירוש רש"י, אשר במבט ראשון נראה, שרש"י העתיק פירוש זה (כמעט אות באות) מן הגמרא, אך לאחר עיון בדיוקי לשון רש"י רואים, שרש"י מתכוון לדבר אחר לגמרי.

על הפסוק¹ "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך" אומרים חז"ל בגמרא²: הארץ אשר אתה שוכב עליה... מאי רבותיה (וכי³ ארבע אמות משכבו הבטיחו לתת לבניו⁴ – רש"י)? אמר רבי יצחק מלמד שקפלה הקדוש־ברוך־הוא לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו (כדי⁵) שתהא נוחה ליכבש לבניו (כד' אמות של משכבו³ – רש"י).

רש"י בפירושו על התורה מצטט את המילים "שוכב עליה" ומפרש: קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו.

לדברי המפרשים⁶, מתכוון רש"י להשיב לאותה שאלה המוזכרת בגמרא – "מאי רבותיה" – ומתרץ, כבגמרא, ש"קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו", והחידוש – "רבותיה" – של ההבטחה הוא – "שתהא נוחה ליכבש לבניו" (בדיוק כשם שקל לכבוש "ד' אמות של משכבו").

אך יש להבין:

א) כיון שאפילו בפירושו לגמרא צריך רש"י להוסיף את ההסבר, על לשון הגמרא – "שתהא נוחה ליכבש לבניו – "כד' אמות של משכבו", הרי בודאי ובודאי שהוא צריך היה להוסיף הסבר זה בפירושו לתורה, אשר נכתב, כאמור מספר פעמים (גם) עבור בן החמש למקרא⁷?

ב) אם הקושי בפסוק הוא "מאי רבותיה" (כיצד ייתכן לומר שהקדוש־ברוך־הוא הבטיח ליעקב רק "ד' אמות של הארץ) – אין מובן: רש"י צריך היה לצטט מן הפסוק גם את המילים "הארץ אשר אתה שוכב עליה"⁸, כי הקושי כאן 129איננו במילים "שוכב עליה" כשלעצמן, אלא בכך, ששטח הארץ "אשר אתה שוכב עליה" הוא קטן מאד – ד' אמות?

מכך מובן, שלפי פשוטו של מקרא, ולכן גם אצל רש"י, אין קושי כפי שאלת הגמרא "מאי רבותיה", אלא הוא מתרץ קושי המתעורר על המילים "שוכב עליה" בלבד. וכן את הענין "שתהא נוחה ליכבש לבניו" אין לומדים מגודל שטח "הארץ אשר אתה שוכב עליה", אלא מן המילים "שוכב עליה" עצמן.

ב. האם יש צורך בנס כדי לרמוז?

בעצם הפירוש "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו" יש להבין:

הניסוח בגמרא הוא "קפלה הקדוש־ברוך־הוא... (כדי) שתהא נוחה ליכבש לבניו". אך רש"י (משנה ו)מוסיף "רמז לו⁹ שתהא נוחה...". ההבדל ביניהם בפשטות הוא: משמעות הניסוח "(כדי) שתהא נוחה ליכבש לבניו" היא, שהענין של "קפלה הקדוש־ברוך־הוא..." גרם שיהיה "נוחה ליכבש...". אבל "רמז לו שתהא..." פירושו, שהקדוש־ברוך־הוא רמז וגילה ליעקב דבר אשר יארע בעתיד, שהכיבוש אכן יהיה באופן של "נוחה".

יש להבין: מדוע משנה רש"י מן הגמרא? ולכאורה להיפך: לפי דברי הגמרא, שהענין של "קפלה הקדוש־ברוך־הוא..." גרם לכך "שתהא נוחה..." מובן הצורך בנס הקיפול. אך כדי לרמוז ליעקב על העתיד די בהודעת העתיד, כמסופר לפני כן לגבי אברהם – באמצעות דיבור וכדומה¹⁰. מדוע יש צורך לשם כך בנס, ובמיוחד נס גדול כל כך, אשר אין לו אחיזה בטבע, "לקפל" את כל ארץ ישראל מתחת לארבע האמות של יעקב¹¹?!

ג. במדרש – להראות בעלות יעקב על ארץ ישראל

לכאורה ניתן לתרץ: לפי הפשט קשה לומר, שהענין של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא... תחתיו" (של יעקב), יגרום לפעולה של "נוחה ליכבש לבניו" (דורות רבים לאחר מכן)¹². ולכן מסביר רש"י 130שזהו רמז בלבד. אך נשארת השאלה – הרי הודעת עתידות נעשית על ידי דיבור. ולא עביד הקדוש־ברוך־הוא נס לחנם^*.

גם אין מובן: תוכנו של הפירוש "קיפל הקדוש־ברוך־הוא..." מובא גם במדרש¹³, אך שם הסיום (איננו "שתהא נוחה ליכבש לבניו". אלא) "כאינש דאמר מן תחות רישא דידך" (=כאדם האומר: מתחת לראשך) – כלומר, בכך מסר הקדוש־ברוך־הוא ליעקב את הבעלות על ארץ ישראל¹⁴.

מדוע, אפוא, הסביר רש"י, ש"קיפל הקדוש־ברוך־הוא..." היה רמז "שתהא נוחה ליכבש לבניו", עם הקושי הכרוך בכך, כדלעיל, ואינו מסביר (כפירוש המדרש), שהיה זה כדי להראות את בעלותו של יעקב עצמו על ארץ ישראל – "מן תחות רישא דידך"?

ד. "קום התהלך" – הוכחת בעלות על ארץ ישראל

והתמיהה על כך אף חזקה יותר: גם לגבי אברהם נאמר בגמרא¹⁵, שהסיבה לציווי¹⁶ "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה" היא "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו". אך שם אין רש"י מביא זאת. ומובן, שהענין של "נוחה ליכבש לבניו" באמצעות פעולתו של האב קשה לקבלו בדרך הפשט¹⁷.

והמטרה של "קום התהלך בארץ" היא פשוטה (עד אשר רש"י אינו צריך כלל להסביר זאת בפירושו), שאברהם יבצע פעולה של הליכה בכל מקום ובכל אופן שהוא חפץ ואף אחד לא יפריע לו, כמעשה בעל־בית, פעולה שתוכיח את בעלותו על ארץ־ישראל (וכדלהלן סעיף ז).

ומדוע, אפוא, אין רש"י סובר שפעולה של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא..." אצל יעקב היא הוכחה לבעלותו על ארץ ישראל, כפירוש המדרש, אלא מפרש "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו"¹⁸?

131ה. "הארץ אשר אתה רואה" – סימן בלבד

ההסבר לכך הוא:

בפשוטו של מקרא אין מקום מלכתחילה לשאלת הגמרא "מאי רבותיה", כי המילים "אשר אתה שוכב עליה" – באות לבאר את המילה "הארץ" – בה"א הידיעה: אודות איזו ארץ מדובר, הארץ אשר אתה שוכב עליה "לך אתננה ולזרעך"¹⁹ (ואינן אמורות רק לגבי השטח המצומצם שעליו שכב יעקב).

משום כך אין רש"י מתעכב (גם) על הנאמר לפני כן²⁰ לגבי אברהם "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה...", ואשר עליהן מתעוררת השאלה בדומה לשאלה שלעיל²¹: ביכולתו של אדם לראות שטח מצומצם ומוגבל בלבד²² מתוך ארץ ישראל²³, ובמיוחד כאשר זוהי ארץ הרים ובקעות²⁴. ומהי אפוא משמעות ההבטחה "הארץ אשר אתה רואה לך אתננה"²⁵?

ואף אם נאמר, שאברהם עמד על הר גבוה²⁶ ויכול היה לראות שטח גדול ביותר – "צפונה ונגבה וקדמה וימה"²⁷ – בכל זאת, עדיין דחוק ביותר לומר, שהוא יכול היה לראות משם את כל ארץ ישראל לגבולותיה.

אלא, בדרך הפשט אין זו שאלה מלכתחילה. כי המילים "הארץ אשר אתה רואה" אינן באות להגביל את שטח הארץ שאתננה, שיינתן רק השטח שאברהם רואה, אלא זהו סימן בלבד איזו ארץ תינתן לו – הארץ הנראית (כללית), לפניך.

ו. "אשר אתה שוכב" – הוכחת בעלות יעקב על הארץ

אלא, השאלה המתעוררת על הפסוק, אשר עליה מתכוון רש"י להשיב, היא: לשם מה בכלל צריך היה הקדוש־ברוך־ 132הוא להוסיף סימן לארץ ישראל (על־ידי המילים "שוכב עליה"). די היה אילו אמר, כנאמר במספר מקומות²⁸ "הארץ הזאת לך אתננה..."²⁹?

אצל אברהם מובן מדוע אמר לו הקדוש־ברוך־הוא "שא נא עיניך... הארץ אשר אתה רואה...", כפי שנהוג להראות מתנה שחפצים לתתה, כדי שיכיר את הדבר שניתן לו.

אך מה מוסיפות המילים "אשר אתה שוכב עליה"?

לכן מסביר רש"י: "קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו" – במילים "הארץ אשר אתה שוכב עליה" לא התכוון הקדוש־ברוך־הוא לתת סימן לארץ, כבמילים "אשר אתה רואה" הנאמרות לגבי אברהם, אלא זהו סימן לבעלותו של יעקב על הארץ³⁰, בדומה לנאמר אצל אברהם "קום התהלך בארץ", (כדלעיל סעיף ד).

ז. "קיפל..." – מהו החידוש לגבי יעקב?

אך אין די בכך, כי:

ההסבר, לפי הפשט, לכך שהקדוש־ברוך־הוא אמר לאברהם "קום התהלך בארץ", איננו משום שבכך מתחזקת הבטחתו של הקדוש־ברוך־הוא – "לך אתננה ולזרעך".

– בדרך הדרוש יש הבדל בין הבטחתו של הקדוש־ברוך־הוא כפי שהיא בכוח לבין יישומה ב"פועל"³¹. אך בדרך הפשט, כאשר הקדוש־ברוך־הוא מבטיח, אין ההבטחה זקוקה לחיזוק וקישור ל"פועל"³² –

אלא היה זה לצורך אברהם: כדי שהבטחת הקדוש־ברוך־הוא "כי לך אתננה" תיקלט על ידו באופן שיוכל כבר להתנהג כבעל־בית בארץ, כאילו כבר נהייתה ארצו³³ – כאשר הוא מתהלך בארץ ישראל "לארכה ולרחבה" באופן חפשי, כבארצו שלו.

אבל בעניננו, לגבי יעקב, הקדוש־ברוך־הוא קיפל "כל ארץ ישראל תחתיו", ואילו יעקב לא פעל דבר כדי להוכיח את בעלותו, ואף אחד לא ראה ולא ידע זאת.

ויותר מכך: פעולה זו עצמה לא היתה באופן שהקדוש־ברוך־הוא אמר "שכוב 133עליה", אלא יעקב שכב מעצמו, "וישכב", ורק לאחר שיש מציאות של תחתיו, אז "קיפל הקדוש־ברוך־הוא...", ולאחר מכן "ויחלום...", ואז אמר לו הקדוש־ברוך־הוא "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה...".

ומהו אפוא החידוש לגבי יעקב בפעולה של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו"³⁴?

ח. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל

לכך ממשיך רש"י ואומר "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו": החידוש בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא ליעקב לעומת ההבטחה לאברהם מתבטא בכך שהקדוש־ברוך־הוא נתן ליעקב בעלות על ארץ ישראל באמצעות "שוכב עליה" בלבד, ולא כאצל אברהם שהיה צורך ב"קום התהלך בארץ"³⁴:

בהבטחה ליעקב התחדש, שכיבוש הארץ על ידי בניו ייעשה בקלות, ללא עמל. הסימן לבעלותו על ארץ ישראל ניתן באופן שאין הוא צריך לנקוט פעולה כלשהי, אלא לשכב על הארץ – "שוכב עליה" – ולקבל את ארץ ישראל מאת הקדוש־ברוך־הוא ("קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו").

ולהעיר: כאן רואים כיצד דוקא הלימוד בדרך הפשט מגלה חידוש נפלא, לעומת דרשת חז"ל בגמרא:

לפי דברי הגמרא הללו יוצא, שהכיבוש באופן של "נוחה ליכבש לבניו" כרוך בכל זאת בטירחה ופעולה על ידי "בניו", ולפחות כטירחה הנדרשת לכיבוש ארבע אמות.

ואילו רש"י בפירוש על התורה מחדש, שגם טירחה מועטת זו לא תידרש מישראל בעת הכיבוש, אלא הוא יהא באופן של "שוכב עליה", ואף לפני כן, והקדוש־ברוך־הוא יבצע את כל הדרוש, כפי שאמר חזקיהו המלך "אני ישן על מטתי ואתה עושה"³⁵.

במילים פשוטות: די בכך שיהודי יהא "שוכב עליה", וכל האומות, שאותם צריך לכבוש, מודים שכל ארץ ישראל לגבולותיה היא נחלת עולם של עם ישראל, ושייכת להם ללא שום מלחמה וכדומה³⁶.

ט. ד' אמות – בחינת "יחידה"

בהסבר הדברים בפנימיותם יש לומר:

ידוע, שאדמו"ר האמצעי – בעל הגאולה והשמחה של י' כסלו³⁷ – מבאר במאמרו המפורסם "אתה אחד"³⁸, שבד' אמותיו של האדם מאירה דרגת היחידה 134שבנפש. משום שזהו "מקיף נעלה כל כך שאינו יכול לשרות על הגוף אפילו בבחינת "מקיף", ולפיכך מתפשטת דרגה זו בד' אמותיו של האדם, שזהו מקומו.

וזוהי המשמעות של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו" – בד' אמותיו של יעקב – אשר בכך הוא קשר את הבעלות על ארץ ישראל לדרגת היחידה של יעקב, וכתוצאה מכך, דרגת היחידה של כל אחד ואחד מישראל, כי כל הנשמות הן "בניו", כלולות ונובעות מנשמת יעקב³⁹.

וזו גם הסיבה לכך שפעולה זו הביאה לידי "שתהא נוחה ליכבש לבניו", עד אשר אצל ישראל יהא זה באופן של "שוכב עליה" והכל ייעשה מלמעלה כדלעיל. כי לגבי דרגת יחידה אין שום ניגוד⁴⁰, ולפיכך נעשה ה"בירור" מאליו ללא מלחמה, באופן של שלום⁴¹.

י. כיבוש הארץ על ידי ישראל מובטח

ועוד ענין נפלא נוסף בפירוש רש"י על התורה לגבי דרשת חז"ל בגמרא:

בגמרא נאמר, שהטעם ל"קפלה הקדוש־ברוך־הוא..." היה "כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו" – כלומר, שהקדוש־ברוך־הוא נתן על ידי כך כח בארץ ישראל, שלאחר תקופה מסויימת, אם יבואו בני ישראל לכבשה, ייעשה אז הכיבוש בקלות ו"לך אתננה ולזרעך" – הקדוש־ברוך־הוא יתן אותה, אך אין הבטחה על כך שיהודים אכן יבואו לכבשה.

וכיום ישנם יהודים אשר, לדאבוננו, צריך לשכנעם שכל ארץ ישראל לגבולותיה שייכת לעם היהודי בתור נחלת עולם.

רש"י פותח את פירושו לתורה⁴² באמרו שרק אומות העולם יבואו לטעון "לסטים אתם..." ויותר מכך: כיון שתורת אמת אומרת מה צריכים לענות להם ("כל הארץ של הקדוש־ברוך־הוא .. ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"), מובן, שאם רק ישיבו מענה זה לאומות העולם כפי שצריך למסור את דבריו ושליחותו של הקדוש־ברוך־הוא, בתוקף המתאים, כך שיחושו שדברים אלו יוצאים מן הלב, יתבטל לגמרי ערעורם של אומות העולם.

והנה באים ר"ל יהודים וטוענים את ההיפך –

על כך מוסיף רש"י ומפרט בפרושו על התורה יותר מלשון הגמרא "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו". הקדוש־ברוך־הוא רמז ליעקב, ועל ידי כך ל"בניו", שפעולה זו עצמה היא 135התעוררות ונתינת כח ותביעה לכבוש – כי הבריאה כולה מיוסדת על "כל מה שברא הקדוש־ברוך־הוא בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"⁴³, ועל־אחת־כמה־וכמה כאשר ה' רומז לו שהוא יחולל נס גדול וכו'.

ועוד יש לומר, שלפי פירוש רש"י המשמעות היא "שתהא..." – שאכן דבר זה יתקיים, הקדוש־ברוך־הוא רמז ליעקב עובדה ש"בניו" אכן יכבשו את ארץ ישראל בקלות.

כי "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן⁴⁴, כולל את זאת, שכל היהודים יעמדו אף בהיותם עדיין "בגלותם" בתוקף אמיתי על בעלותם על כל ארץ ישראל לגבולותיה⁴⁵, "ומיד הן נגאלין"⁴⁴, על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש

(משיחת מוצש"ק פר' ויצא תשל"ט)