134
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שבנפש. משום שזהו "מקיף נעלה כל כך שאינו יכול לשרות על הגוף אפילו בבחינת "מקיף", ולפיכך מתפשטת דרגה זו בד' אמותיו של האדם, שזהו מקומו.
וזוהי המשמעות של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו" – בד' אמותיו של יעקב – אשר בכך הוא קשר את הבעלות על ארץ ישראל לדרגת היחידה של יעקב, וכתוצאה מכך, דרגת היחידה של כל אחד ואחד מישראל, כי כל הנשמות הן "בניו", כלולות ונובעות מנשמת יעקב39.
וזו גם הסיבה לכך שפעולה זו הביאה לידי "שתהא נוחה ליכבש לבניו", עד אשר אצל ישראל יהא זה באופן של "שוכב עליה" והכל ייעשה מלמעלה כדלעיל. כי לגבי דרגת יחידה אין שום ניגוד40, ולפיכך נעשה ה"בירור" מאליו ללא מלחמה, באופן של שלום41.
י. כיבוש הארץ על ידי ישראל מובטח
ועוד ענין נפלא נוסף בפירוש רש"י על התורה לגבי דרשת חז"ל בגמרא:
בגמרא נאמר, שהטעם ל"קפלה הקדוש־ברוך־הוא..." היה "כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו" – כלומר, שהקדוש־ברוך־הוא נתן על ידי כך כח בארץ ישראל, שלאחר תקופה מסויימת, אם יבואו בני ישראל לכבשה, ייעשה אז הכיבוש בקלות ו"לך אתננה ולזרעך" – הקדוש־ברוך־הוא יתן אותה, אך אין הבטחה על כך שיהודים אכן יבואו לכבשה.
וכיום ישנם יהודים אשר, לדאבוננו, צריך לשכנעם שכל ארץ ישראל לגבולותיה שייכת לעם היהודי בתור נחלת עולם.
רש"י פותח את פירושו לתורה42 באמרו שרק אומות העולם יבואו לטעון "לסטים אתם..." ויותר מכך: כיון שתורת אמת אומרת מה צריכים לענות להם ("כל הארץ של הקדוש־ברוך־הוא .. ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"), מובן, שאם רק ישיבו מענה זה לאומות העולם כפי שצריך למסור את דבריו ושליחותו של הקדוש־ברוך־הוא, בתוקף המתאים, כך שיחושו שדברים אלו יוצאים מן הלב, יתבטל לגמרי ערעורם של אומות העולם.
והנה באים ר"ל יהודים וטוענים את ההיפך –
על כך מוסיף רש"י ומפרט בפרושו על התורה יותר מלשון הגמרא "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו". הקדוש־ברוך־הוא רמז ליעקב, ועל ידי כך ל"בניו", שפעולה זו עצמה היא
הערות
- 39. אגה"ק סי' ז (קיא, סע"ב).
- 40. לקו"ת תצא לז, ג. ובכ"מ.
- 41. ראה בארוכה שער התפלה לאדהאמ"צ ד"ה פדה בשלום פי"א־יב. ועפ"ז יש לבאר שייכות דיום גאולת אדהאמ"צ (יו"ד כסלו) לפ' ויצא (שחל תמיד בסמיכות לפ' זו) – ע"פ הידוע (בית רבי ח"ב פ"ה בהערה) שגאולתו היתה בעת אמירת הפסוק (תהלים נה, יט – משיעור תהלים החדשי דיו"ד כסלו) "פדה בשלום גו'".
- 42. בראשית א, א. וראה משכיל לדוד כאן.
תניא, אגרת הקדש ז׳ - הטקסט מספריא
אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ כוּ׳, ״ה׳ מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי וְגוֹ׳״, ״חֲבָלִים נָפְלוּ לִי וְגוֹ׳״.
לְהָבִין לְשׁוֹן ״חֶלְקֵנוּ״ וְ״גוֹרָלֵנוּ״ צָרִיךְ לְבָאֵר הֵיטֵב לָשׁוֹן הַשָּׁגוּר בְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין לוֹ חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, כִּי הֲגַם דְּלִכְאוֹרָה לֹא שַׁיָּיךְ לְשׁוֹן ״חֵלֶק״ כְּלָל בֵּאלֹקוּת יִתְבָּרֵךְ, שֶׁאֵינוֹ מִתְחַלֵּק לַחֲלָקִים חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ הָעִנְיָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּיַעֲקֹב: ״וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״, פֵּירוּשׁ, כִּי הִנֵּה בֶּאֱמֶת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא כִּשְׁמוֹ כֵּן הוּא, כִּי אַף דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת עַד מִתַּחַת לָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַחוּמְרִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״ – ״אֲנִי״ מַמָּשׁ, דְּהַיְינוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ כִּבְיָכוֹל וְלֹא כְּבוֹדוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן הוּא קָדוֹשׁ וּמוּבְדָּל מֵעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְאֵינוֹ נִתְפָּס כְּלָל בְּתוֹכָם חַס וְשָׁלוֹם כִּתְפִיסַת נִשְׁמַת הָאָדָם בְּגוּפוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת.
וְלָזֹאת, לֹא הָיוּ יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ לְבַדּוֹ כִּבְיָכוֹל, רַק הִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת אֲשֶׁר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מְחַיֶּה עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, הוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הֶאָרָה מְאִירָה מִשְּׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא וּשְׁמוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ לְבַדּוֹ״, רַק זִיווֹ וְ״הוֹדוֹ עַל אֶרֶץ וְשָׁמָיִם וְגוֹ׳״.
וְהֶאָרָה זוֹ מִתְלַבֶּשֶׁת מַמָּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים לְהַחֲיוֹתָם, וְנִתְפֶּסֶת בְּתוֹכָם עַל־יְדֵי מְמוּצָּעִים רַבִּים, וְצִמְצוּמִים רַבִּים וַעֲצוּמִים, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַמַּדְרֵגוֹת דֶּרֶךְ עִלָּה וְעָלוּל וְכוּ׳.
וְהִנֵּה, הֶאָרָה זוֹ, אַף שֶׁלְּמַעְלָה הִיא מְאִירָה וּמִתְפַּשֶּׁטֶת בִּבְחִינַת בְּלִי גְבוּל וְתַכְלִית, לְהַחֲיוֹת עוֹלָמוֹת נֶעְלָמִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּאִדְרָא רַבָּא, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּרִדְתָּהּ לְמַטָּה עַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים לְהַחֲיוֹת הַנִּבְרָאִים וְהַיְצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים, הִיא נֶחְלֶקֶת דֶּרֶךְ כְּלָל לְמִסְפַּר תַּרְיַ״ג, כְּנֶגֶד תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה, שֶׁהֵן הֵן תַּרְיַ״ג מִינֵי הַמְשָׁכוֹת הֶאָרָה זוֹ מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהָאִיר לְנִשְׁמַת הָאָדָם הַכְּלוּלָה מֵרַמַ״ח אֵבָרִים וְשַׁסַ״ה גִידִים, אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָהּ הוּא עִיקַּר תַּכְלִית יְרִידַת וְהַמְשָׁכַת הֶאָרָה זוֹ לְמַטָּה לְכָל הַנִּבְרָאִים וְהַיְצוּרִים וְהַנַּעֲשִׂים, שֶׁתַּכְלִית כּוּלָּן הוּא הָאָדָם, כַּנּוֹדָע:
וְהִנֵּה, מִסְפָּר זֶה הוּא בְּדֶרֶךְ כְּלָל, אֲבָל בְּדֶרֶךְ פְּרָט, הִנֵּה כָּל מִצְוָה וּמִצְוָה מִתְחַלֶּקֶת לִפְרָטִים רַבִּים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת פְּרָטִיּוֹת שֶׁבְּכָל מִצְוָה – שֶׁאֵין לָהֶם מִסְפָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת״ הֵן ס׳ מַסֶּכְתּוֹת כוּ׳, ״וַעֲלָמוֹת אֵין מִסְפָּר״ הֵן הַהֲלָכוֹת כוּ׳, שֶׁהֵן הַמְשָׁכַת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן כוּ׳.
וְכֵן הוּא מַמָּשׁ בְּנִשְׁמַת הָאָדָם, כִּי הִנֵּה, כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הָיוּ כְּלוּלוֹת בְּאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְדֶרֶךְ כְּלָל, הָיְתָה נִשְׁמָתוֹ נֶחְלֶקֶת לְמִסְפַּר תַּרְיַ״ג: רַמַ״ח אֵבָרִים וְשַׁסַ״ה גִידִים, אַךְ דֶּרֶךְ פְּרָט, נֶחְלֶקֶת לְנִיצוֹצוֹת אֵין מִסְפָּר, שֶׁהֵן נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל מִימוֹת הָאָבוֹת וְהַשְּׁבָטִים עַד בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ וְעַד בִּכְלָל, שֶׁיְּקוּיַּם אָז מַה שֶּׁכָּתוּב: ״וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר״ מֵרוֹב.
וְהִנֵּה, ״שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן״, שֶׁתִּיקֵּן חֵטְא אָדָם הָרִאשׁוֹן, וְהָיְתָה נִשְׁמָתוֹ גַם כֵּן כְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם, וְהָיָה מֶרְכָּבָה לַתּוֹרָה שֶׁלְּמַעְלָה, שֶׁנִּקְרֵאת בְּשֵׁם ״אָדָם״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְזֹאת לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – ״אֵין זֹאת אֶלָּא תּוֹרָה כוּ׳״, שֶׁהָיְתָה כְּלוּלָה וּמְלוּבֶּשֶׁת בְּנִשְׁמַת ״יִשְׂרָאֵל סָבָא״, הַכְּלוּלָה מִכָּל הַנְּשָׁמוֹת.
וְזֶהוּ ״וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל״ – ״אֵל״ לְשׁוֹן הַמְשָׁכַת הַהֶאָרָה מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי, לְהָאִיר בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״אֵל ה׳ וַיָאֶר לָנוּ״; וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב, הָעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת, מֵאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּבְחִינַת גִּילּוּי בְּנִשְׁמָתָם.
וּזְמַן גִּילּוּי זֶה בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז הַהֶאָרָה בְּמוֹחָם וְלִבָּם הוּא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּבוֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהִנֵּה, אַף שֶׁגִּילּוּי זֶה עַל־יְדֵי עֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הוּא שָׁוֶה לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּדֶרֶךְ כְּלָל, כִּי תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד לְכוּלָּנוּ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, בְּדֶרֶךְ פְּרָט, אֵין כָּל הַנְּפָשׁוֹת אוֹ הָרוּחוֹת וְהַנְּשָׁמוֹת שָׁווֹת בְּעִנְיָן זֶה לְפִי עֵת וּזְמַן גִּלְגּוּלָם וּבוֹאָם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֲבוּךְ בְּמַאי הֲוֵי זָהִיר טְפֵי, אָמַר לֵיהּ בְּצִיצִית כוּ׳״.
וְכֵן, אֵין כָּל הַדּוֹרוֹת שָׁוִין. כִּי כְּמוֹ שֶׁאֵבְרֵי הָאָדָם, כָּל אֵבֶר יֵשׁ לוֹ פְּעוּלָּה פְּרָטִית וּמְיוּחֶדֶת, הָעַיִן לִרְאוֹת וְהָאֹזֶן לִשְׁמוֹעַ, כָּךְ בְּכָל מִצְוָה מֵאִיר אוֹר פְּרָטִי וּמְיוּחָד מֵאוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְאַף שֶׁכָּל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל צְרִיכָה לָבוֹא בְּגִלְגּוּל לְקַיֵּים כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת, מִכָּל מָקוֹם לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לְהַעֲדָפָה וּזְהִירוּת וּזְרִיזוּת יְתֵירָה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, לְמַעְלָה מַּעְלָה מִזְּהִירוּת שְׁאָר הַמִּצְוֹת. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בְּמַאי הֲוֵי זָהִיר טְפֵי״ – ״טְפֵי״ דַיְיקָא.
וְהִנֵּה, יִתְרוֹן הָאוֹר הַזֶּה הַפְּרָטִי לִנְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת אֵינוֹ בִּבְחִינַת טַעַם וָדַעַת מוּשָּׂג, אֶלָּא לְמַעְלָה מִבְּחִינַת הַדַּעַת, שֶׁכָּךְ עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, וְדוּגְמָתוֹ לְמַטָּה הוּא בְּחִינַת הַגּוֹרָל מַמָּשׁ:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.