133
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
עליה", אלא יעקב שכב מעצמו, "וישכב", ורק לאחר שיש מציאות של תחתיו, אז "קיפל הקדוש־ברוך־הוא...", ולאחר מכן "ויחלום...", ואז אמר לו הקדוש־ברוך־הוא "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה...".
ומהו אפוא החידוש לגבי יעקב בפעולה של "קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו"34?
ח. ארץ ישראל שייכת לעם ישראל
לכך ממשיך רש"י ואומר "רמז לו שתהא נוחה ליכבש לבניו": החידוש בהבטחת הקדוש־ברוך־הוא ליעקב לעומת ההבטחה לאברהם מתבטא בכך שהקדוש־ברוך־הוא נתן ליעקב בעלות על ארץ ישראל באמצעות "שוכב עליה" בלבד, ולא כאצל אברהם שהיה צורך ב"קום התהלך בארץ"34:
בהבטחה ליעקב התחדש, שכיבוש הארץ על ידי בניו ייעשה בקלות, ללא עמל. הסימן לבעלותו על ארץ ישראל ניתן באופן שאין הוא צריך לנקוט פעולה כלשהי, אלא לשכב על הארץ – "שוכב עליה" – ולקבל את ארץ ישראל מאת הקדוש־ברוך־הוא ("קיפל הקדוש־ברוך־הוא כל ארץ ישראל תחתיו").
ולהעיר: כאן רואים כיצד דוקא הלימוד בדרך הפשט מגלה חידוש נפלא, לעומת דרשת חז"ל בגמרא:
לפי דברי הגמרא הללו יוצא, שהכיבוש באופן של "נוחה ליכבש לבניו" כרוך בכל זאת בטירחה ופעולה על ידי "בניו", ולפחות כטירחה הנדרשת לכיבוש ארבע אמות.
ואילו רש"י בפירוש על התורה מחדש, שגם טירחה מועטת זו לא תידרש מישראל בעת הכיבוש, אלא הוא יהא באופן של "שוכב עליה", ואף לפני כן, והקדוש־ברוך־הוא יבצע את כל הדרוש, כפי שאמר חזקיהו המלך "אני ישן על מטתי ואתה עושה"35.
במילים פשוטות: די בכך שיהודי יהא "שוכב עליה", וכל האומות, שאותם צריך לכבוש, מודים שכל ארץ ישראל לגבולותיה היא נחלת עולם של עם ישראל, ושייכת להם ללא שום מלחמה וכדומה36.
ט. ד' אמות – בחינת "יחידה"
בהסבר הדברים בפנימיותם יש לומר:
ידוע, שאדמו"ר האמצעי – בעל הגאולה והשמחה של י' כסלו37 – מבאר במאמרו המפורסם "אתה אחד"38, שבד' אמותיו של האדם מאירה דרגת היחידה
הערות
- 34. ראה גם חדא"ג מהרש"א שם.
- 35. איכ"ר פ"ד, טו.
- 36. ראה רש"י דברים (א, ח): אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה כו' (שמזה מובן שלעת"ל יהי' באופן זה). וראה גם רשב"ם ב"ב (הנ"ל הערה
- 37. בו יצא ממאסרו בשנת תקפ"ז – ראה בפרטיות ס' התולדות אדמו"ר האמצעי (קה"ת) פרק ח.
- 38. קה"ת, תשכ"ה. וראה גם לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 244. וש"נ.
- 12. . משכיל לדוד כאן.
רש"י על דברים א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ראה נתתי. בְּעֵינֵיכֶם אַתֶּם רוֹאִים, אֵינִי אוֹמֵר לָכֶם מֵאֹמֶד וּמִשְּׁמוּעָה (ספרי):
באו ורשו. אֵין מְעַרְעֵר בַּדָּבָר, וְאֵינְכֶם צְרִיכִים לְמִלְחָמָה, אִלּוּ לֹא שָׁלְחוּ מְרַגְּלִים לֹא הָיוּ צְרִיכִים לִכְלֵי זַיִן (ע' שם):
לאבתיכם. לָמָּה הִזְכִּיר שׁוּב לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב? אֶלָּא אַבְרָהָם כְּדַאי לְעַצְמוֹ, יִצְחָק כְּדַאי לְעַצְמוֹ, יַעֲקֹב כְּדַאי לְעַצְמוֹ (שם):
ראה נתתי SEE, I HAVE GIVEN [THE LAND BEFORE THEE] — With your own eyes do you see this: I do not tell you this by conjecture or hearsay (Sifrei Devarim 7).
באו ורשו GO IN AND POSSESS [THE LAND] — There is no one who will contest the matter, and you will not need to wage war. Indeed, had they not sent the spies, but had trusted in God's promise, they would not have needed weapons of war (cf. Sifrei Devarim 7).
לאבתיכם [THE LAND WHICH THE LORD SWARE] UNTO YOUR FATHERS … [TO GIVE TO THEM] — Why does he further mention their names: to Abraham, to Isaac, and to Jacob? But it is to suggest the following: The merit of Abraham would itself suffice, that of Isaac would itself suffice, that of Jacob would itself suffice, that I should give the land to you (cf. Sifrei Devarim 8:1; see also Rashi on Leviticus 26:42).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

